בית רידב"ז קכח

חבירו הלוקח יהי' לו חומש ולא יפסיד כולו והבן, ומה שכתב המרדכי אבל בשכר מועט ע"כ דאין כונתו דכל שכרו לא הי' אלא דבר מועט דא"כ חזרה קושית הרשב"א ז"ל למקומה דלא מצינו הפרש בין הפסד מועט למרובה והגע עצמך אם הי' שכר כתיבת ס"ת עשרה זהובים ומחיר הגוילים מאה זהובים האם לא יהא נאמן ל וע"כ דכונת הרשב"א ז"ל היא דמשערינן ערך שכר הסופר לעומת שוי' של הס"ת, וע"כ אפילו אם כל שכרו הוא רק דבר מועט כיון שהוא מפסיד כולו נאמן אף היכא דחבירו מפסיד אלף אלפים ודו"ק כי זה ברור כשמש ולפיכך גם המרדכי דאזיל בשיטת הרשב"א ז"ל אין כונתו במ"ש בשכר מועט דכל שכרו הוא דבר מועט אלא ר"ל דהוא מפסיד משכרו דבר מועט

שוב מצאתי בנמוק"י להמק"ט סוף הס"ת ונראה דגם הוא מפרש כהרשב"א ז"ל וצ"ע

יט. ובעניי אני מתפלא מאד על רבותינו הפוסקים ז"ל וירא אני לומר שלא הרגישו בכל זה דכבר בארנו דשיטת הרמב"ם ז"ל היא כשיטת רש"י ז"ל דהעיקר תלוי אם הוא מפסיד כולו אז נאמן ואם ישאר לו עוד שכר אז אינו נאמן, והנה המחבר ז"ל העתיק ממש כלשון הרמב"ם ז"ל בסי' רפ"א, ואיך הגיה הרמ"א ז"ל דמיהו כשכר חומש בעלמא חייב לשלם לו והוא מדברי המרדכי וכבר בארנו דהמרדכי או כר"ח ז"ל או כרשב"א ז"ל ס"ל. והנה הט"ז ז"ל הרגיש בזה להקשות דא"כ מ"ש רישא ומ"ש סיפא יעוי"ש ולא הרגיש דשתי שיטות הן והנקה"כ ז"ל נכנס בדוחקים רבים וג"כ לא הרגיש. אבל יותר מזה אני תמה על רבינו המחבר ז"ל שכתב בסי' קכ"ז ס"ב במה ד"א כשעושה עמו בחנם כו' או ששכרו דבר מועט. אבל אם שכרו הרבה והוא בענין שמפסיד כל שכרו כו' נאמן דמלבד מה שלא הביא כלל דעת הר"ח ז"ל שכל דבריו דברי קבלה דלשיטתו כל היכא דמפסיד באמירתו נאמן מלבד זה הנה הרכיב דברי רבינו ירוחם עם דברי המרדכי שהם שתי שיטות נפרדות וגם מש"כ או ששכרו דבר מועט כבר בארנו דהא ליתא אף לדעת המרדכי דאם הוא מפסיד כל שכרו נאמן אף אם הוא דבר מועט וכ"ז צע"ג לפעוט כמוני ואי"ה שכשאפנה אשנה פרק זה

כ. ומעתה נבוא לחקור אם נניח לודאי דיש תקנה לאזכרות שלא נכתבו לשמן דהיינו למחקן ולכתוב אחרים במקומם אם ישתנה הדין בנאמנות הסופר אם לא. הנה לשיטת הר"ח ז"ל פשוט דאין שום נפ"מ כיון דיש לתלות דהסופר סבור שלא יפסיד כלל אינו נאמן. גם לשיטת רש"י ז"ל דהעיקר תלוי אם הוא מפסיד כולו או מקצתו ולא איכפת לן בהפסד בעל הס"ת ג"כ לא ישתנה הדין כלל. רק לשיטת הרשב"א ז"ל לכאורה הי' מקום לאמר דישתנה הדין כיון דחבירו אינו מפסיד כולו אלא ג"כ רק שכר האזכרות מיבעי לן למימר דנאמן לפסול ס"ת. אבל באמת זה אינו דהא כיון דיש רק מקום לומר דטעה הסופר אמרינן דטעה וא"כ גם עתה נימא דהסופר טעה וחשב דלא יהי' תקנה לס"ת זו ורצה להפסידו כל הספר והוא לא יפסיד רק שכר אזכרות ומשקר הוא. ע"כ ברור הוא דגם לרשב"א ז"ל לא מהימן. נמצא לכל השיטות אף אי נימא דמותר למחוק את השם שלא נתקדש וא"כ במעשה דר' אמי יש תקנה לס"ת זו למחוק את האזכרות ולכתוב אחרים במקומם מ"מ לענין נאמנות הסופר לא ישתנה הדין בשביל כך ואינו נאמן. והנה התוס' בב"ב דל"ג סוד"ה לסוף ביארו הטעם דנאמן להפסיד שכרו ואינו נאמן לפסול ס"ת דהוא משום דכיון דהס"ת ביד הלוקח אנן סהדי דכשרה היא ובאמת נכתבו האזכרות לשמן והא דמפסיד שכרו הוא מטעם הודאה שאין חייבין לו כלום

ואחרי שזכינו לברר כל זה הנה מבואר דאין כאן אף ריח קושיא כלל מה שהקשו הגאונים הנ"ל לדברי ההגהות מיימוני. דלענין לפסול הס"ת הא בארנו דאין שום נפקותא מזה ולכל השיטות אינו נאמן מה תאמר למה מפסיד שכר כל הס"ת כיון דלא הודה רק על האזכרות ולדבריו האזכרות אינן פוסלין כל הס"ת דיש תקנה למחוק ולחזור ולכתוב וא"כ נהי דשכר אזכרות מפסיד שכר שאר הספר אמאי מפסיד. הא ליתא דהא אף לפי דבריו הס"ת כמו שהיא עתה אינה שוה כלום וצריכה תיקון. והרי כיון דאנן סהדי דהאזכרות נכתבו לשמן הלא לא נניח לו למחוק את השמות הקדושים שאינם נמחקין ועל כרחו תשאר הס"ת בפסולה לפי דבריו שפיר מפסיד שכר כולה ס"ת דהא הודה שעשה בס"ת זו פסול כזה שהוא מעות לא יוכל לתקון ואף דהוא ברצונו לתקן מ"מ אנן לא שבקינן לי' ואם תאמר א"כ מאי מקשה וליעבר עלייהו קולמס וליקדשי' הא בארנו לעיל דיש בזה מחיקה וא"כ לא נניח לו להעביר קולמס זה אינו דלהעביר קולמס ממנפ"ש מותר. אם כדבריו כן הוא