בית רידב"ז קכז

רק האזכרות [לענין הע"ק או למצוה מן המובחר] היינו מאמינים לו דליכא במה לחשודי לי' בשיקרא. והא דמקשה הרשב"א ז"ל להלן איננו מוסב על פירש"י ז"ל רק הוא מקשה על דברי הגמ' איך אנו אומרים דמפסיד הסופר שכר כל הספר כיון דלא הודה רק על האזכרות בשלמא אי הוה אמרינן דהסופר לא טעה וידע שהוא מפסיד הכל הוה הודאתו הודאה גמורה אבל השתא דאמרינן דהסופר טעה סבור שיפסיד רק שכר האזכרות לא יותר ובאמת משקר הוא רק דאמרינן דלגבי עצמו מהימן ניהמני' רק על האזכרות וז"ש וליפסיד ר"ל הסופר. וע"ז מתרץ הרשב"א ז"ל דכיון דמהימנינן לי' לגבי עצמו על האזכרות ממילא נכלל בהודאתו כל הספר. ואף כי הוא דוחק קצת בדברי הרשב"א ז"ל מ"מ אין לנו דרך אחרת מרוחת יותר

טז. היוצא לנו מדברינו דשלש שיטות יש בסוגיא זו וביניהן נפקותא רבתי לדינא. שיטת רש"י ז"ל כפי הנראה מדבריו וכפי הנראה שהבין בו הר"ן ז"ל. והיינו דהחילוק הוא אם הוא מפסיד כל שכרו אז נאמן אף דגם חבירו יפסיד כולו ואם הוא מפסיד רק מקצת אינו נאמן אף דגם חבירו לא יפסיד רק מקצת. שיטת ר"ח ז"ל הוא דרק אם אינו מפסיד כלל אז אינו נאמן. אבל אם הוא מפסיד אף מקצת אז נאמן. ועל הפסד חבירו אין אנו משגיחים כלל דאף אם לא יהי' לו הפסד רק טרחא ג"כ אינו נאמן אם לעצמו לא יהי' הפסד. השיטה השלישית היא שיטת הרשב"א ז"ל בשם רש"י ז"ל דהעיקר תלוי בהפסד חבירו שיהי' גדול מהפסד עצמו. דאם הם שוים אף דהוא דבר מועט מהימן ואם הפסד חבירו גדול משלו אף דגם שלו הוא מרובה אינו נאמן

יז. והנה הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' תפילין הי"ח כתב דאם אמר הסופר לא כתבתי אזכרות לשמן אינו נאמן לפסול וכתב הטעם וז"ל ולמה אינו נאמן לפסלן שמא לא נתכוין אלא להפסיד על הלוקח או על זה ששכרו ודומה שאינו מפסיד באמירה זו אלא שכר האזכרות לפיכך אם אמר כו' עורות שלהן אינם מעובדות לשמן כו' נאמן לפסלן שהרי הכל יודעים שאם אין העורות מעובדות לשמן אין שכר לו כלל עכ"ל ובלשון זה כתב גם בשו"ע סי' רפ"א. נראה לענ"ד ברור שהרמב"ם ז"ל ס"ל כשיטת רש"י ז"ל כדפירשנו דהעיקר תלוי אם הוא מפסיד כולו או מקצתו ולא תלוי בהפסד חבירו כן נראה מדיוק דבריו שכתב שמא לא נתכוין אלא להפסיד כו' ודומה שאינו מפסיד דמשמע דהפסד הסופר והלוקח יהי' שוים וכן סוף לשונו שכתב אין שכר לו כלל מורה ג"כ הכי. וידעתי שיש מקום להתעקש ולומר דכהרשב"א ז"ל ס"ל אך לענ"ד ברור כמ"ש

יח. ובשיטה זו אזיל גם רבינו ירוחם ז"ל הובאו דבריו בב"י סי' קכ"ז שכתב וז"ל פועל אם הוא כו' מפסיד שכירתו נאמן לומר אסור כו' דכיון דהפסיד אגרי' ודאי קושטא קאמר כדאמרי' גבי גוילים כו' אבל אם הוא דבר שיכול לטעות [כצ"ל] הפועל כו' שלא יפסיד שכרו או שיפסיד דבר מועט ולא כולו כגון כו' לא כתבתי אזכרות שבו לשמן וכיוצא בזה שסבור שלא יפסיד כ"א שכר אזכרות אע"פ שבדין אח"כ יפסיד כל השכר אינו נאמן כו' וכן י"ל הדין בענין יין וכיוצא בו כי לפעמים לא יפסיד כל משכורותו כגון שנתנסך באונס ואז אינו נאמן כו' או כשיכול לטעות שסבור שלא יפסיד שכרו או שלא יפסיד ממנו כי אם דבר מועט כו' עכ"ל והארכתי בהעתקת לשונו כי מזה נראה ברור דהוא אזיל בשיטה זו של רש"י כמו שפירשנוה לעיל ובמרדכי פרק הניזקין סי' שצ"ד הקשה ג"כ קושית הרשב"א ז"ל מאי ס"ד דר' ירמי' ותירץ דסבר דמעביר עליו קולמס ומ"מ שכר אזכרות הפסיד ולכאורה י"ל דכשיטת הר"ח ז"ל ס"ל ודאמרינן אח"כ דטעי בדר"י סבר הסופר דלא יפסיד כלום וכפי שבארנו לעיל שיטת הר"ח ז"ל ואתי שפיר מה שכתב המרדכי להלן דהקשה תלמיד לראב"י ז"ל ויתן לו לכה"פ כשכר חומש בעלמא ללמוד בו תינוק ותירץ דאה"נ רק העודף ששוה ס"ת העשוי' כדין יותר מחומש זה לא יתן עכ"ל ופשוט דקאי גם אבבי' שני' דגוילים (וכן מוכח מהרמ"א ז"ל סי' רפ"א) ומ"מ אין זה ריעותא להנאמנות אף דיהי' לו שכר חומש כיון דאזיל בשיטת הר"ח ז"ל ולדידי' כל היכא דאיכא לי' הפסד אף דבר מועט ג"כ מהימן. אולם הנראה יותר נכון בדעת המרדכי ז"ל דכשיטת הרשב"א ז"ל ס"ל דהא במרדכי קידושין פרק האומר סי' תקכ"ט [הביאו בסי' קכ"ז הנ"ל] אחרי שכתב הך דינא דכשמפסיד שכרו נאמן כתב וז"ל דוקא בשכר מרובה שטרח לכתוב ומפסיד שכרו אבל בשכר מועט דילמא מחמת איבה אומר ואין חושש לשכר מועט כדי שיפסיד לחבירו הרבה הילכך אין נאמן עכ"ל. הרי דתלה הטעם דחיישינן דמשקר משום דניחא לי' להפסיד שכר מועט כדי להפסיד את חבירו הרבה והוא ממש כדברי הרשב"א ז"ל. אך גם לפ"ז לא קשה מה שכתב המרדכי דשכר חומש אית לי' דהא כנגד זה גם