בית רידב"ז קכו

מהימן. והיכא דמפסיד כל שכרו אף דחבירו ג"כ יפסיד כולו זה נקרא מרובה ומהימן [ובדברינו להלן יתבאר סמוכין לזה מדברי רבינו ירוחם ז"ל] וכנראה גם הר"ן ז"ל הבין כן ברש"י ז"ל והא דהקשה ע"ז וז"ל ואינו מחוור שלא מצינו הפרש בין הפסד מרובה להפסד מועט עכ"ל יש לפרש קושיתו על שני פנים או דלא מחוור אצלו הגבול בזה בין מועט למרובה דאין סברא דאם הי' שכרו מאה זהובים והוא מפסיד צ"ט זהובים לא יהי' נאמן. או דלא ניחא לי' כלל לומר דיתרצה להפסיד אף דבר מועט בשביל להפסיד את חבירו. לפיכך מפרש הר"ן ז"ל כפי' הר"ח ז"ל דטעי בדר"י היינו שלא יפסיד כלל דסבר דסגי בהעברת קולמס. והרשב"א ז"ל ביאר פירוש הר"ח ז"ל ביתר ביאור היינו דלטרחתו אינו חושש ולדבריו ז"ל העיקר תלוי אם יש לו הפסד כל דהו אז נאמן ואם חושב שלא יפסיד מאומה אינו נאמן ועל הפסד חבירו אין אנו משגיחין כלל וצ"ל לדבריו ז"ל דהוא רוצה להקניט את חבירו במה שנצטרך אליו או לסופר אחר להעביר קולמס והבן

טו. אבל הרשב"א הוסיף דברים בפירש"י ז"ל שכתב וז"ל פירש"י ז"ל דסבור שלא יפסיד אלא שכר האזכרות כסברתי' דר"י וניחא לו דליפסיד איהו הפסד מועט כי היכי דליפסיד אידך כולי' ספר אבל הכא דפסיד כולי' אגרי' מהימן יעו"ש דלפיכך כתב דהקושיא שהקשו על רש"י ז"ל שלא מצינו הפרש בין הפסד מועט למרובה אין לה עיקר משום דהכלל הוא אם הפסד חבירו גדול משלו אף דיצוייר דגם שלו הוא הפסד מרובה מ"מ לא מהימן ואם הפסד חבירו שוה לשלו אף דהוא הפסד קטן מאד מ"מ מהימן יעוי"ש בדבריו ז"ל

ולכאורה הדברים מתמיהים מאד איך אמרינן דטעה בדר"י היינו דסבר הסופר כסברתי' דר"י הלא הרשב"א ז"ל בעצמו פירש לעיל דר"י הי' סבור דרק האזכרות נפסלין היינו או דבעו העברת קולמס או דבאמת כשרים אלא דלא הוו מן המובחר, אבל עכ"פ הס"ת לא נפסלה בכך. ואיך קאמר הכא דלפיכך משקר וניחא לי' לפסוד דבר מועט היינו האזכרות בשביל להפסיד את חבירו הפסד מרובה היינו כל הספר והלא הספר יהי' כשר. ודוחק גדול הוא לאמר דהא דהס"ת לא תהי' מן המובחר הוא הפסד גדול יותר מהפסד האזכרות שמפסיד הסופר דהא לכאורה שיעור הפסד זה מיבעי לן לנכות להסופר על האזכרות

ועלה בדעתי לאמר בזה סברא חדתא היינו דבאמת כיון דאין הס"ת בידו וגם בפעם הראשון לא א"ל ולא מידי שורת הדין היא דלא מהימן כלל אלא דהיכא דבאמירתו הוא מפסיד את עצמו חידש לנו ר' אבהו דמתוך שנאמן להפסיד עצמו נאמן להפסיד גם את חבירו. אך זה דוקא על מה שידע בשעת אמירתו שיהי' הפסד לו ולחבירו. אבל מה שלא עלה על דעתו כלל לא לגבי עצמו ולא לגבי חבירו אלא שמתוך דבריו אנו למדין להפסיד את חבירו יותר ממה שחשב הוא על זה ליכא מתוך ולא מהימן אף דע"י זה גם הוא יפסיד מה שלא חשב. וזהו דקאמר הגמ' טעי בדר"י היינו דאם היינו יודעים דהסופר אומר לפסול כל הס"ת בשביל האזכרות אז היינו מאמינים לו משום שגם הוא מפסיד כל השכר באמירתו. אבל הלא נוכל לומר דטעה ולא עלה על דעתו כלל להפסיד הס"ת כולה ואם נאמין לו מה שאמר היינו לפסול האזכרות על כרחנו נצטרך לפסול כל הס"ת מה שלא רצה הסופר כלל וע"ז ליכא מתוך. לכן אמרינן להיפך דגם על האזכרות לא מהימן ורק על עצמו להפסיד שכרו נאמן אף מה שלא אמר ודו"ק ורציתי להמשיך לזה דברי הרשב"א ז"ל כי סוף דבריו ז"ל במה שהקשה וא"ת א"כ באזכרות נמי ניהמני' לגבייהו וליפסוד [ר"ל הלוקח] שכר האזכרות הא ליתא דבאזכרות אי מהימנת לי' כולי' ספר אינו שוה כלום עכ"ל דברים אלו מטין לכאורה כמו שכתבתי אבל אחרי, שובי נחמתי כי לשון הש"ס ולשון הרשב"א ז"ל אינם סובלים כלל פירוש זה. וגם בגוף הסברא יש לדון הרבה ודו"ק

ועל כרחינו צריכים אנחנו לדחוק ולאמר בכונת הרשב"א ז"ל דהסופר טעה רק מחצה כדר"י היינו דהוא לא יפסיד רק שכר האזכרות אבל הס"ת ידע גם הוא דתהי' פסולה כולה דרק על אמורא שייך להקשות קושית הראשונים ז"ל ממנפ"ש הנ"ל אבל סופר דהוא אינש מעלמא שפיר נוכל לאמר דהסביר לעצמו דבכל הס"ת עשה מלאכתו שלמה ורק באזכרות דלא עשה מלאכתו הפסיד השכר. וע"כ לא מהימנינן לי' משום דאמרינן דמשקר הוא וניחא לי' להפסיד דבר מועט בשביל להפסיד את חבירו כל הספר, אבל אם היינו יודעים דהסופר סבר להפסיד גם לחבירו