בית רידב"ז קכב

ששחטן לשם חולין כשרים ועלו לשם חובה, ובודאי הי' לו איזה מקור לזה אשר למיעוט בקיאותי לא אדע אמצאהו, ולפי דברי הגמ' דלפיכך כשר לשם חולין משום דדל חולין מינייהו הוה לי סתמא הרי חזינן מהכא דדוקא גבי עולה ושלמים עלה לשם חובה בסתמא ולא בפסח וחטאת והארכתי עוד בדברי הגמ' סוף דמ"ו] וכן בגט הא כתבו התוס' ז"ל גיטין נ"ד ד"ה לאיזה דאפי' למ"ד יש ברירה מודה באומר לאיזה שארצה אגרש משום דוכתב לה לה לשמה משמע שגם בעת הכתיבה יהי' מבורר לשמה. והגאון בפני יהושע ז"ל ביאר דבריהם דהיכא דאינו מבורר בשעת הכתיבה לא הוה רק סתמא נמצא דגלי קרא דסתמא פסול בגט ועומק החילוק הוא דבקדשים הקפידה התורה דלא יהי' שלא לשמה היינו שלא יחשוב לשם קרבן אחר וע"כ בחולין דגלי קרא דאינו מחייב הרי הוא כאלו הי' כאן העדר כל מחשבה דזה כשר וכן לרש"י ז"ל דאינו פוסל רק אמירה בפה נמצא דמחשבתו אינה כלום הוה כאלו לא חשב כלל אבל בגירושין הקפידה התורה שיהא מפורש לשמה דוקא ולא סגי בהעדר כל מחשבה ומה דרמי הש"ס גירושין אזבחים הוא רק למיסבר טעמא דקראי והארכתי להביא ראיות לזה ואכ"מ. ולפ"ז שפיר מצינן למילף ס"ת מגט כי היכא דהתם הקפידה התורה שיהא בפירוש לשמה וסתמא לא מהני, ה"נ בס"ת בעינן בפי' לשמה ולא מהני סתמא. אבל התוס' ז"ל דס"ל דהגז"ש היא מפרשת סוטה וס"ת של מלך הנה בסוטה אין הדבר ברור בסתמא אי פסול עיין סוטה ד"כ תוד"ה אבל בגיטין ד"כ ד"ה אי ובעירובין י"ג ד"ה אבל וכן בס"ת של מלך אין מבורר דין סתמא ע"כ נסתפקו התוס' ז"ל בדין סתמא גבי ס"ת

ז. ואפשר עוד לאמר לדעת הראשונים ז"ל שהבאנו לעיל דס"ל דכל דבר שבקדושה בעינן לשמה מסתברא כקדשים דלכאורה יקשה א"כ למה כתבה התורה קרא דכתבו לכם, ובשלמא הגז"ש מיבעי לן דבעינן ספר אבל הפסוק אי נימא דדרשה גמורה היא כדמשמע מהרמב"ן ז"ל קשה למה לן הלא ידעינן זאת מסברא. ואפשר לומר דאה"נ דמצד הסברא אנו יודעים דבעינן לשמה אבל היינו אומרים דסתמא כשר כקדשים לזה בא הפסוק דכתבו לכם להורות דבעי מפורש למה ולא סגי בסתמא דסתמא פסול. ובזה יש ליישב ע"ד החידוד קושיות בעל המאור והרשב"א ז"ל דהקשו בגמ' דגיטין מ"ה במוקים לה לברייתא דתני ס"ת שכתבו עכו"ם קורין בו כהך תנא לוקחין ספרים מן הנכרים בכ"מ ומתמה הגמ' ורשב"ג עיבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי והקשו הראשונים ז"ל הנ"ל דמאי פריך לרשב"ג דוקא הא גם רבנן מודו בכתיבה דבעי לשמה. גם התוס' ז"ל שם הקשו דילמא בעיבוד פוסל רשב"ג משום דסתמא פסול אבל בכתיבה סתמא לשמה קאי ועכו"ם לא הוה רק סתמא יעויש"ה ולפי דברינו נוכל לומר דלדעת הרמב"ן ז"ל פליגי רבנן ורשב"ג בסברת הריטב"א ז"ל דרשב"ג אית לי' הך סברא ורבנן לית להו וע"כ מרבנן לא מצי למיפרך כקושית התוס' ז"ל דאף דבעו כתיבה לשמה זהו מהגז"ש או מהפסוק דכתבו לכם וע"כ גם סתמא לשמה קאי וכשר בעכו"ם וע"כ פריך דוקא לרשב"ג דאיהו ס"ל דבעי עיבוד לשמה משום דס"ל כסברת הריטב"א וע"כ דהקרא דכתבו לכם מורה דבעינן מפורש לשמה וסתמא פשוט וסתמא פסול קשיא שפיר היאך לוקחין מן העכו"ם הא בעינן מפורש לשמה ועכו"ם לא הוה רק סתמא ודו"ק. ומדברי הרמב"ם ז"ל ג"כ נראה דסתמא פסול באזכרות שהרי דייק בלשונו פ"א מה"ת שלא היתה לו כונה, וכן בפ"ט שכתב האזכרות בלא כונה משמע בהדיא דסתמא פסול, ויש להעיר דלא ראיתי להרמב"ם ז"ל שיכתוב הדין דבעינן לשמה בכלל הס"ת ורק בהאזכרות כתב כן, ואף דאפשר לומר דס"ל להרמב"ם ז"ל דבכלל הס"ת כשר סתמא מ"מ הו"ל לפרש דבעינן שיכתוב לשמה דודאי אם כתב בפירוש שלא לשמה דפסול וצ"ע. ומצאתי בביאורי מהרש"ל לסמ"ג עשין כ"ה שהקשה מנ"ל להסמ"ג דבכתיבת הס"ת בעי לשמה דילמא רק באזכרות בעינן ונסתייע מהרמב"ם ז"ל דלא כתב רק באזכרות. ואני תמה דהא הסמ"ג למד כן מסוגיא דדף מ"ה ורשב"ג עיבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי וכן הבינו הב"י והגר"א ז"ל ובארנו לעיל דמגז"ש יליף לה

ח. ונראה פשוט דאף אי נימא דסתמא כשר כמו בקדשים מ"מ אין זה אלא ביודע שהוא שהוא כותב את השם אלא שלא נתכוין לקדשו לשם קדושת השם, אבל אם לא הי' יודע כלל שהוא כותב את השם רק עשה מעשה גוף בעלמא בודאי פסול כדכתבו התוס' ריש זבחים ובפ"ק דחולין דמתעסק פסול בקדשים וזה ברור ועיין במחנה אפרים שנביא דבריו לקמן בעז"ה ומיושב בזה קושית הגאון ישועות יעקב ז"ל סי' רע"ד שהקשה להתוס' ז"ל דסתמא כשר א"כ