בית רידב"ז קכ

גם במזוזה סובר הרמב"ם ז"ל דאין גופה מצוה אלא בהצטרפות הבית (והא דמזוזה יש בה קדושה הוא לא משום הקלף אלא מחמת כתיבת הפרשיות והשמות הקדושים שעליה והבן) ע"כ בעינן דליכתוב קרא בהדיא דבעי לשמה וזהו שכתב דלא נשמע במזוזה עיבוד לשמה

וא"ת מ"ט ס"ת ותפילין צריכין לשמן הוא מפני שהן עצמן גוף המצוה הרי מסתמא משמע דבעינן בהו לשמה כדברי הריטב"א ז' דבעינן ליכתוב קרא בהדיא דלא בעינן לשמה ודברי הרמב"ם ז"ל מאירים ושמחים וקושית הכס"ם ז"ל מההיא דאין בין ספרים לתו"מ כבר מתורצת בדברי תמלחמות ז"ל שם בסוכה ועיי' בט"ז סימן רפ"ח והא דבכתיבה גם במזוזה מצריך הרמב"ם ז"ל לשמה הוא מטעם דגלי קרא בהדיא כדבעינן למימר לקמן בעז"ה

ולכאורה הי' נראה עוד להביא ראי' דדעת הרמב"ם ז"ל דעיבוד לשמה מדאורייתא מדכתב שם בהי"א לפיכך אם עבדן הכותי פסולין אע"פ שאמרנו לו לכותי לעבד עור זה לשמה כו' שהכותי על דעת עצמו הוא עושה בו ויעיי"ש בכס"ם ז"ל שלמד זה מגט (גטין כ"ג א') ולכאורה לפי מה שכתב רשיז"ל שם דהא דאדעתיה דנפשיה קעביד לא הוי רק ספק (וכן משמע מהה"מ וכס"ם פ"ג מגירושין ועיין בב"ש סי' קכ"ג סק"ה) ואי נימא דעיבוד לשמה איני אלא מדרבנן אמאי פסול הא הוה ספיקא בדרבנן. אך יש לדחות דאולי הרמב"ם ז"ל כתוס' סבירא ליה דאדעתא דנפשי' הוה רק סתמא (וצ"ע בב"ש שם) ובעיבוד פשוט דסתמא לאו לשמה קאי כדכתבו התוס' ז"ל גטין מ"ה דבור המתחיל עיבוד. ואחרי כתבי מצאתי שכבר העירו בזה הקובץ כאן ובשעה"מ פרק ג' מגירושין בטעה"מ אולם הם נקטו הראיה להיפך ול"נ כמש"כ

ובכתיבה נראה דלכו"ע בודאי בעי לשמה מדאורייתא מדגרסינן במנחות ל"ד וכתבתם יכול על האבנים נאמר כאן כתיבה ונאמר להלן כתיבה מה להלן על ספר אף כאן על הספר וכו' ופירשיז"ל דמגט יליף לה ובתוס' ז"ל הקשו על רש"י דהא בגט לא בעי סופר וכתבו דיליף לה מפרשת סוטה או מכתיבת משנה תורה למלך, ועיי"ש ובין לפירש רש"י דיליף מגט הא בעינן התם לשמה ובין לתוס' ז"ל דמסוטה או ממלך ילפינן ג"כ ידעינן דבעי לשמה דהא בסוטה די"ח אמרינן דבעי לשמה וכן ס"ת של מלך משנה מפורשת בסנהדרין כ"א וכותב לו לשמו ע"כ ידעינן מגזירה שוה זו דבעי כתיבה לשמה

והנה מגזירה שוה זו ליכא למילף עיבוד לשמה לא לפירש"י ז"ל ולא לפירש תוס' ז"ל דהא בגט וסוטה ודאי לא בעי עיבוד לשמה, ואף בס"ת של מלך לא כתיבא בהדיא עיבוד לשמה: בל כמה דהא ידעינן בכל הס"ת. ובזה ניחא לי דלא, תקשה מה דלכאורה התוס' ז"ל סותרים את עצמם בדף מ"ב ד"ה כתנאי די"ל דלא בדייק נקטו ולענין קושיתם אין נפ"מ ודו"ק

(ולכאורה יש להעיר לפי זה דילפינן מסוטה ומשנה תורה או מגט א"כ גם בסתו"מ ניבעי לשמו של הבעלים דהא בהני כולהו מלבד דבעינן לשם המצוה בעינן נמי לשמן של הבעלים וי"ל דבמזוזה הא קיי"ל דחובת הדר היא ובתפילין הא מותר לצאת בשל חבירו כבסי' י"ד והיינו משום דעיקר המצוה היא הקשירה וגם בס"ת עיקר המצוה הוא הלימוד ואפשר גם בשל חבירו ושמעתי מהגאון אבד"ק בילסק שרב אחד הביא ראי' דכל עיקר לשמה הוא מדרבנן מגמ' דשבת קל"ג ב' ז"א ואנוהו התנאה לפניו בי' וכתוב לשמו בדיו נאה בי' הרי דבין הדברים שהם רק משום הידור מצוה חשוב גם לשמו. והג' הנ"ל שיחי' השיב ע"ז דהא דנאמר לשמו הכונה לשמו של הכותב או של בעל הס"ת. ונסתייע מהמשנה דסנהדרין הנ"ל. ולדעתי זה דבר חדש ומגמרא דסנהדרין אין ראי' דשם דוקא בס"ת של מלך בעי לשמו ועיין בלח"מ פ"ג מה' מלכים בשם התוספתא וכן הוא בספרי והנה רש"י ז"ל כתב דהקונה ס"ת כחוטף מצוה היינו שיצא ידי מ"ע אף דלא הוי לשמו ויותר נראה דהא דאמר שם בשבת וכתוב לו לשמו שיגרא דלישנא הוא והכונה היא לשמה של הס"ת ומ"מ אין להוכיח מזה דלא הוה רק מדרבנן דשיגרא דלישנא הוא ובאמת התיבות הללו אינם בכל המקומות שהובאה מימרא זו

עכ"פ הא אית לן גז"ש כתיבה כתיבה דבעינן לשמה בכתיבה מדאורייתא וע"כ צריך לי עיון מה לשמה דלפי דברינו אין חילוק