בית מאיר ש"ס צט

הרא"ש ברורים ומוכרחים. דהא לשיטתיה כך אזלה סוגי'. המקשה הקשה אי הכי אלא ש"מ דליתא. ומשני ר' אבוה דלעולם איתא סברתם ושאני חטים בחטים. וע"ז תדע מדין צבע. וע"כ התדע קאי אפילו לפי סברתך דאין רצונך לסבור סברת בני מערבא. מ"מ צריך אתה להודות דחטין בחטין שאני משום דשליחות קעביד. דאל"ה קשיא מי הודיע לצבע. וא"כ רבי אבא דמשני נעשה לאיזה צורך מוכרח כלל לשנויי מידי כדי לסתור סברת בני מערבא. אלא ש"מ דודאי התדע שפיר אזיל והכי קאמר ליה ע"כ אתה גופיה שרצונך לסתור סברת ב"מ מכח קושייתך א"ה. מ"מ צריך אתה להודות שסברתם אמת גבי בעל ואשה. ונשאר שם הקושיא לכ"ע מי הודיע. וע"כ צריך אתה לומר שליחותיה עביד. וא"כ י"ל דסברת ב"מ נמי אמתית אפילו גבי שליח ששינה. ושאני חטין בחטין. וע"ז שפיר מוכרח רבי אבא לתרוצי ולומר דנהי דגבי בעל כ"ע מודים לסברת ב"מ מ"מ אין מוכרח לחלק בין חטים וחטים לשינה. והקושיא נשאר עליהם אי הכי וש"מ מכח קושיא זו דליתא לסברתם. וגבי בעל אף דכ"ע מודים לסברתם מ"מ נעשה כמי שהקנה. הרי שמוכרח מכח תירוצא דרבי אבא דחילוק יש בין בעל לשליח. ולשון הרא"ש שכתב ואע"ג דרבי אבא משני הך משנה דעירובין אליבא דב"מ אין רצונו דמשני הכי כדי לקיים סברתם. אלא רצונו לומר דמשני הך משנה אליבא דסברתם בנדון זה באופן שמוכח מס' דבזה כ"ע מודים לסברתם. אבל באמת אף הרא"ש ירד לעומקי' ועיין שפיר דר' אבא סובב והולך לסתור דעתם גבי שליח ודו"ק כי גם דרך זה לענ"ד נראה ברור:

במ"ל פ"א מהל' שלוחין. כתב בסוגיא הנ"ל בדברי התוס' ד"ה מי הודיע. ע"ש זה לשונו אך קשה לי לישנא דאפילו. ולענ"ד אין זה אלא כפי הנחתו מקודם דלסחורה אליבא דר"א אפילו כשפחתו לא מקרי משנה ע"ש ודוק. אבל לענ"ד משמע מפי' רש"י שכתב וכי הותירו לאו שנוי הוא. אבל כי פיחת ודאי שנוי הוא לכל מר כדאית ליה לר"מ דליקני בה ולר"י עכ"פ דבטיל השליחות. וא"כ נראה לענ"ד דיש להגיה בדברי התוס' א"כ אמאי אם פיחתו פיחתו לו אפי' לסחורה ור"ל דכיון דפיחתו בטיל השליחות ומי הודיעו ותרוייהו לא קנו. ומה שמסיימו וא"כ אמאי אם פיחתו ואם הותירו היינו בלאכילה ודוק:

דף קד ע"ב תוס' ד"ה אגב בסופם כתבו התם מדאורייתא וכו' יראה לענ"ד פירושם בודאי לאחר שגובה נעשה המעות ד"ת שלו. אך כ"ז שלא באו לידו כ"א עדיין ברשות המודה קנין זה שקנה ע"י אודייתא אינו מועיל לו שיחשב שלו מדאורייתא כ"א לגבות מדרבנן ואח"כ נעשה שלו מדאורייתא. והא תינח אם הגביה עדיין כשהנותן המודה חי. אבל אם מת טרם הגבייה אפשר דלעולמים נשאר בידו בקנין דרבנן וצ"ע. ובזה אפשר לדחוק וליישב קושייתי העצומה שהקשיתי לעיל במסכת קדושין דף כ"ו. כי יש לומר שאמרו לו אין תקנה אם תרצה שיקנה בק"ג ד"ת ע"ש ודוק כי לענ"ד קנין אודייתא בגוף ואודייתא בקרקע דרך אגב שוים ודוק:

דף קח תוס' ד"ה וחזר וטען. עיין במהרש"א ודוק כי פירושו אינו. חדא דכ' קושיא א' אילו לא באו עדים על שבועה א' איך השביעוהו פעם ב' אם כבר נפטר. וקשה ומה כולה האי דילמא אחרי שנשבע ביום ב' שביום א' היתה גנובה מאתו חזר ותבעו שביום ג' ראוה בביתו והוגד לו או שמוכח שחזר אחר הגנב והוציאה מידו יחזור לו פקדונו וחזר ונשבע שביום ד' נגנבה עוד הפעם ושוב באו עדים על כפירת ב' השבועות. ותו יותר תימא איך מפרש ואפילו חזר וטען דר"ל על צד שבאו עדים תחלה דא"כ למה להו לתוס' לאקשויי כדמקשו באריכות. ות"ל דאיך מסרו שבועה ב' למי שנעשה כבר חשוד על ידי שבועה א' ע"י עדים. ועיין תוספ' ד"ה ותרי דבתר הכי. להכי נלענ"ד דהכי פירושם דודאי מעולם לא גרסי ובאו עדים ואיירי פשיטא דלא באו עדים עד לבסוף. ולהכי מקשו תחלה פשוט. וחזר וכתבו ואפילו חזר וטען על דרכי הנ"ל שהקשיתי דתבעו שלאחר שנשבע ראה הגניבה בידו. ובודאי הוחזרה לו. (ולא שייך כלל בזה כדהקשה המהרש"א שהיה נאמן במגו. דדוקא לעיל דף ק"ז ע"ב כתבו התוס' הכי שפיר דהא ע"כ איירי מה שחזר וטען טענת גנב. היינו שחזר מטענה א' ואמר שמה שאמר תחלה היה שקר. אלא שהי' נגנב. דאלו באופן הנ"ל שתבעו שאחר שנשבע שאבד ראו בידו וע"כ שמצאה. וע"ז נשבע שאמת שחזר ומצאה אלא שבתר הכי נגנבה פשיטא שבזה חייב כפל ולא שייך לומר שכבר יצא ידי הבעלים) וע"ז מסקו התוס' דגם זה ע"כ אינו דהא אח"כ שבאו עדים והכחישו ב' השבועות. מ"מ למפרע איתגלי דלמה השביעוהו ובחנם היתה למפרע דהא למפרע משבוע' ראשונה שנשבע לשקר חייב באונסים. נמצא למפרע לא כפר כלום במה שנשבע ואפילו לא הכחישוהו העדים על שבועה ב'. מ"מ לא היתה השבועה מועלת לו כיון דלמפרע נתגלה שמשעה א' חייב באונסים כיון שנשבע עליה לשקר. ואח"כ כתבו ואין לומר שבאו לפני ב"ד אחר וכל הב' שבועות היו על זמן א' נמצא השבוע' ב' לפטור אתיא כמו השבועה א' אלא בטעות והעלם ב"ד הית' ע"ז כתבו דלא מסתביר. ובתר הכי בד"ה ותרי כתבו דאף לאוקימתתם עדיין יקשה דהא למפרע נתגלה שהיה פסול ומשני כיון דמדרבנן הוא וק"ל:

שם ע"ב תבעוהו בעלים לשומר וכו' אמר רבא אם באמת. עיין רש"י ז"ל פי' אם באמת נשבע השומר שטען נגנבה באונס ונמצא כן ואם נשבע לשקר שטען מת כו' או נגנבה באונס ובא ומצא שאינו כן. דקדק לפרש טענתו בנאנס ובנמצא שקר שאינו כן ור"ל שלא היה אמת שנגנבה באונס אלא שנגנבו בפשוט ולהכי לא הוי ההודאה של גנב הודאה. דהא מ"מ השומר פטור נמצא דלא שייך איהו כלל לבעל דבר לתובעו. ואי משים דאלו אהדרי' הגנב חזר איהו להיות שומר עליו. ז"א אלא בנמצא שהוא כן שאמת נשבע שהיתה גניב' באונס. אבל מאחר שמ"מ נשבע לשקר סתמא אף אלו אהדרה לא היה איהו שומר עלה. ולהכי בלישנא דאיכא דגרסי איפכא אם באמת נשבע לא נפטר פרש"י ז"ל אם באמת נשבע שלא פשע ואם לשקר נשבע כגון שפשע. משום דלגירסא זו תליא במה שנפטר השומר אם לאו והוצרך לפרש דהאמת והשקר היינו אם לא פשע ואם פשע. משא"כ לגירסתו שהוא עיקר לא אפשר לו לפרש האמת ושקר על דרך זה דא"כ קשיא לו מדוע אם בשקר נשבע לא נפטר הגנב הא כיון דנתגלה דשקר נשבע אלא שפשע הרי לא נפטר השומר והוי איהו בעל דבר דגנב לתובעו ומדוע לא נפטר הגנב בהודאתו מכפל כמו שהוא באמת סברת אית דגרסי והוצרך לפרשו כנ"ל. וגירסת רש"י ז"ל ופירושו מסכים עמו התוס' ד"ה ולא הניחוהו. ומעתה עיין תוס' ד"ה תבעו שומר ועיין מהרש"א ודוק. תמצא ברור כי פירושו בתוספ' ודאי אינו נכון אלא שדברי תוס' ע"כ הכי פירושם כי קושייתם לא אזיל מעולם דליבעי הכי תבעו שומר והודה תבעו בעלים וכפר מי הוי הודאה של הגנב הודאה להתחייב בהקרן אם לאו. וא"כ שפיר היה יכול רבא לפשוט אם באמת נשבע הוי הודאה ופטור הגנב מהקרן. כי אפשר יותר מסתבר לו למבעי על הכפל אלא דכל קושייתם היה העיקר ואמאי נקיט והביא עדים שמורה שלענין הקרן אין נפקותא בהאיבעי' היה לו למבעי כדבעי השתא אלא דלא לסיים והביא עדים. נמצא דתיהוי האיבעיא בשני האופנים מי הוי הודאה וחייב בקרן ופטור מכפל או לא הוי הודאה ופטור מהקרן אם לא יבאו עדים וחייב אף בכפל אם יבאו עדים. וע"ז משני דנהי דהיה יכול לפשוט אם באמת נשבע נפטר הגנב מהכפל. אבל לא היה יכול לומר אם בשקר נשבע לא נפטר הגנב. דהא אם בשקר נשבע עדיין לא חייב כלל אף על הקרן ואם תו יודה לבעלים עדיין יפטר משא"כ אם באו עדים אחר הודאה זו שפיר שייך לא נפטר וחייב בכפל ודוק:

דף קי תוס' ד"ה לבעלי מומין טהורין. תימא ועורה אמאי הוי לבעלי מומין. ר"ל אלא של אנשי משמר מבעיא למהוי דהא חזיא להו כמו לבעלי המומין. ותימא לי על תמיהתם לשיטתם מוקדם לזה היה להם להקשות על כהן זקן או חולה מדראוי לעבודה ולא לאכילה להכי להעבודה יוכל לעשות