בית מאיר ש"ס ק

שליח במקומו ולהאכילה שאינו ראוי לא מצי משוי שליח והאכילה ועורה לאנשי משמר ליקשי נמי העור מדוע לא תהי' שלו כדמעיקרא וראיתי בכסף משנה פ"ד מה' כלי מקדש מפרש באמת כוונת הרמב"ם הכי כדהניח המהרש"א הכא בק"ק על התוס' דדילמא מה דנאמר ועבודתה ועורה לאנשי משמר היינו לכל חד מה דראוי לו הבשר לבעלי מומין לבד והעור לכל אנשי משמר. אלא דהוקשה להכ"מ לפירושו ממה דפסק רמב"ם לעיל מזה וכ' ואכתי קשיא דהתם כתב שעור הקרבן לאותו הכהן בלבד שנתן לו. וכאן כתב שהוא לאנשי משמר. ומתרץ שבאמת כונת הרמב"ם אף בזה הכי שהבשר מדא"א לאוכלם אנשי משמר התמימים הוא של בעלי המומין והעור אם הוא מקריב הוא שלו ואם נותן לאחר של המקריב. והיינו הס"ד של המהרש"א לפרש הכי תמיהת התוס'. ומאוד תמוה דעת הכ"מ בזה דמה ענין דין זה למה שכתב הרמב"ם שעור הקרבן לאותו הכהן בלבד. דשם בהל' ז' איירי בכהן שנתן קרבנו להקריב לכהן אחר שאלו הקריבו בעצמו הכל שלו כדכתיב ואיש את קדשיו לו יהי'. להכי ס"ל שאם מכבד לאחר להקריבו במקומו זכה בכל זכייתו והכל של המקריב. משא"כ הכא בטמא בקרבן צבור שאפילו הקריב בעצמו זה של בית אב ומשמר זה ע"י הפייס שזכה בו. משום הא לא הי' הבשר והעור שלו אלא של כל בית אב של אותו יום כמבואר פ"י מה' מ"ק. נמצא עתה שכולם טמאים וראוים להקרבה מה בכך שהוא מכבד בעבודתו לאחד משאר אחיו הכהנים שיהא המקריב זוכה בהעור. וכי עדיף המקבל מהנותן. ופשיטא שא"א לפרש כונת תמיהת התוס' כ"א שיהא העור לכל אנשי המשמר ור"ל הבית אב. נמצא דקושי' זו שהוקשה להכ"מ לענ"ד לאו כלום הוא. אלא אי קשיא הא קשיא מה שהקשיתי אני מזקן או חולה בקרבנו מדוע להוי שם העור של אנשי משמר ולא שלו כדמעיקרא מה בכך דלא חזי לי' הבשר מדאינו ראוי לאכילה הא העור חזי לי'. אבל העיקר דלא קשיא מידי הכא תמיהת התוס', כי משנה מבוארת היא פרק טבול יום וכל שאין לו בבשר אין לו בעור. ופסקה הרמב"ם פ' הנ"ל ה' כ"א ולהכי תמיד למי שנתן הבשר נתן העור. ובלי ספק ג"ה הוא וא"כ פי' הכ"מ ברמב"ם ודאי ליתא. ולענ"ד א"א ליישבו אם לא ע"י ט"ס ועל דרך השגת הראב"ד ותמיהת התוס' צ"ע ליישב. ואל תאמר כי המתני' התם קאי דוקא על מי שאינו ראוי לעבודה. דא"כ כך הי' לו למתני כל שאינו ראוי לעבודה אין לו חלק בבשר ובעורות. אלא ודאי דאתי לאשמועינן דאפילו ראוי לעבודה ולא לאכילה דלהכי אין לו חלק בבשר אינו חולק נמי בעורות. והכי מוכח להדיא שם דף ק"ב ע"ב ראוי לאכילה קאמרינן ולהכי טמא בקרבן צבור אף דראוי לעבודה מדאינו ראוי לאכילה אינו חולק בבשר ועלה קתני נמי וכל שאין לו בבשר אין לו בעורה. ולא קשיא לו על שנוי זה כ"א והרי קטן. אבל הדין ודאי ברור דתלי' חלוקת העור באכילת הבשר ולמי שזה ניתן זה ניתן. ואפילו כי ראוי לעבוד ואינו ראוי לאכילה כמו זקן וחולה או טמא בקרבן צבור. אף שעובד אינו זוכה בהעור אלא הבעלי מומין טהורים שראוים לאכילה. ודוק:

דף קי"ג ע"ב רבא לטעמי' דאמר ע"ע גופו קנוי. דברי רבא הם בקדושין דף י"ו לגבי ישראל. ועיין יבמות מ"ו שם מבואר דהם לא תקנו מכם אפילו ע"ע לגופו כ"א למעשי ידיו. וא"כ צ"ע גדול ליישב דרבא לטעמי' דמה ענין ישראל למצרי שבהדי' מיעטה התורה אפילו מקני' מצרי חברי' לגופו ומכ"ש לישראל. ועיין בנ"י יבמות מתורץ היטב:

מסכת בבא מציעא דף ו' ע"ב בתוס' ד"ה קפץ. תימא דליבטל ברובא וכו' היינו מדרבנן. ואיכא למידק מדוע לא תמהו במקומה במס' בכורות על המתני'. והכא שאינו אלא דרך גררא תמהו. וי"ל דהנה איתא בספר השטה על תמי' זו וי"ל דב"ח חשיבו ולא בטילו וכו'. ואם יקריבנו בתורת מעשר יביא חולין לעזרה. ויש לתמוה דא"כ איך אמר אביי אי משום הא לא תסייע למר הבמ"ע כגון דלית לי' אלא תשעה והוא דממ"נ וכו'. יקשה דא"כ מה יעשה בהיוצא בעשירי הא להקריבו לא אפשר מן הספק דדילמא לאו בר חיובא הוא והוי חולין לעזרה (וכ"ת דירעה עד שיסתאב ויאכל לבעלים הרי קי"ל דהאידנא וכו' כדאיתא בתר הכי. ולהכי נלענ"ד דודאי אי משום החשש דחולין בעזרה הא יש תקנה להקריבו על תנאי אם הוא מעשר שפיר ואם לאו יהי' שלמי נדבה כמו דאית' במס' עירובין דף נ' עשירי ואחד עשר מעורבין. ופרש"י והשתא דקראן בבת אחת ולא ידע הי עשירי גמור והוא שלמים בעי תרווייהו תנופת חזה ושוק וסמיכה וכו' ע"ש ושפיר קאמר אביי דליעשרינהו ממ"נ ולהקריבו כנ"ל. אמנם איתא שם בתוס' רש"י הגיה בפי' כתב ידו דשניהם ירעו לפי שאין מתן דמים שווים. [והוא ברש"י ריש פ' כל הזבחים ע"ש]. והנה כבר קי"ל דהאידנא אין מעשרים ופטורים ממעשר בהמה משום גזירת תקלה דגיזה ועבודה. כדאיתא ריש פ' מעשר בהמה הרי שהעמידו חכמים לעבור בשב ואל תעשה. א"כ בשלמא בקרא לעשירי אחד עשר שפיר דירעה אבל איך אמר אביי כגון וכו' ויעשר בממ"נ. ומה יעשה בהמעשר להקריבו א"א משום ספק חולין ואפילו ע"ת הא שלמים הוי ואין מתנותיהם שוים ויהיו צריכים רעי' והרי יש חשש תקלה ובמקום דשייך תקלה הא פטור ממעשר. ולהכי נלענ"ד דהא ודאי צריך ביאור דעת רש"י קודם שהגיה. וכי לא ידע דאין מתנות מעשר ושלמים שוים. אבל י"ל שהרי איתא במתני' דזבחים דף פ' הניתנין במתנה אחת שנתערבו במתן ד' רא"א ינתנו במתן ד' ר' יהושע אומר ינתנו במתן א'. וסבר רש"י דפלוגתא איתא נמי בתערובות דבהמות וא"כ שפיר כתב דיקריבנו בחומר שלמים ואי משום מתן דמים דאינו שוה הא יוכל לעשות למר כדאית לי' ולמר כדאית לי'. ושוב חזר והגיה משום דסבר כדפי' במתני' דזבחים הנ"ל דאיירי בנתערבו הדמים דוקא ובבהמות ירעו. אלא דצריך ישוב מנ"ל לרש"י לפלוגי בין תערובות דמים לבהמות. ותו דבאמת צריך טעם למה לא יהא רשאי למיעבד נמי הכי בתערובות בהמות. ונראה דהיינו טעמא משום דר"י שהכריע ליתן במתנה אחת הא עיקר טעמו כדקאמר ועוד כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך וכשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידך. ולומד רש"י אליבא דר"י דהלכתא כותי' דזה ניחא בתערובות דמים אבל בתערובו' בהמות איך יקריבנו בידים ע"מ ליתן במתנה אחת הא אז עושה מעשה ההקרבה בידים לעבור על בל תגרע והיינו נמי הטעם מה דמשני הגמ' בפסחים דף פ"ט הנ"מ דיעבד לכתחלה מי אמר ע"ש ולהכי ירעה. א"כ אביי דאמר אי מש"ה לא ארי' וקשה עליו כנ"ל. וע"כ דהכי קאמר אי מש"ה לא ארי' די"ל מתני' ר"א הוא ולר"א דלא חש לעשיית מעשה בידך הא ודאי דאין לדעתו הבדל בין תערובות בהמות לתערובות דמים ונותן הכל במתן ב' ושפיר דמ"ש תערובות של ב' בהמות או דבהמה אחת ספק שלמים ספק מעשר. אך א"כ מה דהדר אביי ממתני' דקפץ ע"כ דהכי אזלה מדמתני' זו סתמא נישנית ולא מצינן דר"א פליג עלה ודאי ד"ה. הוא. ולר"א הא איכא לאקשויי ליעשרינהו ממ"נ והוכיח מזה דאף לר"א פטור מדעשירי ודאי אמר רחמנא ושפיר תמהו התוס' דהא אינו ספק כלל מכח הביטול. אבל על המתני' ודאי די"ל כיון דקי"ל כר"י דמדרבנן פטורים מפני הספק חולין בעזרה ובתנאי דלשלמים לא אפשר משום מתן דמים וירעו איכא תקלה ולהכי פטור. ודוק: