בית מאיר ש"ס צח

אף בתר הכי דלמפרע בשעה שהעידו כבר פסולים היו ממקום אחר נפטרו מעונש הזמה. וכמעט אין בידינו טעם לדבר זה. דאלו נאמר הטעם משום דהשתא אשתכח דמעיקרא הפסק דין של הב"ד על פיהם בטעות היה. ודין הזמה לא שייך כ"א בתר פס"ד. הלא אם בפשוט נמצאו זוממים נמי נתגלה למפרע שמשעה שהעידו פסולים היו והפ"ד בטעות היה. אלא ש"מ דגה"כ כך הוא דדוקא אותו העדות שבשבילו נפסלו הוא דאית לי' קיום לענין הזמה לקיים בהם דין הזמה. משא"כ עדות אחרת אפי' פסולים דמעיקרא אין לו קיום כלל אף לענין דין הזמה. וא"כ דוקא מה שמעידים אחר כ"ד חשוב עדות אחרת ושפיר מקשה הגמ' אבל מה שמעידים תוך כ"ד דחשוב הכל עדות אחת ארוך. שפיר יש לו קיום אף כי הותזמו בתר הכי על הגניבה דאשתכח דבשעת טביחה פסולים היו וחייבים על ההזמה דטביחה כמו שחייבים על ההזמה דגניבה כיון דחשוב הכל אותו עדות. ודוקא בשהוזמו על הטביחה תחלה. אבל כשהוזמו על הגניבה תחלה ואם אין גניבה אין טביחה אשתכח דבשעה שהוזמו על הגניבה הוכחשו על הטביחה. ואם הכחשה לאו תחלת הזמה הוא פשיטא דאין לחייבם על הטביחה. דמה בכך דחשוב עדות אחת הגניבה והטביחה מפני שהעידו תכ"ד לו יהא דאתכחשו על כל גוף העדות גניבה תחלה הא נמי היו פטורים על ההזמה דבתר הכי. ולענ"ד אף כונת התוס' אך על דרך זה. ומה שכתבו התוס' אע"ג דלמפרע הוא נפסל וכו' כשרים היו. ר"ל עמידתם לפני הב"ד חשוב כאלו עדיין כשרים לפניהם כדי שיקוים דין הזמה כיון שהיו יכולים לחזור בהם. אבל טעמא דר"י דפוטר הגנב מן הכפל ודאי אך משום דלבתר הכי שלא חזרו אשתכח למפרע דבשעה שהעידו על הגנבה תכ"ד של טביחה נמי פסולים היו:

ולהכי מקשי התוס' מ"מ שפיר דאם אמרינן הכחשה לאו תחלת הזמה מ"ש כי אתכחשו והדר איתזמו דפטורים. ה"ה כי הוזמו על הטביחה תחלה דנעשה הגנב פטור מכפל. משום דחשיבי פסולים על הגניבה סוף סוף עדותן בטל של גניבה כמו אם הוכחשו ולבתר הכי כי מתזמו על הגניבה ליפטרו כמו דאמרינן הכחשה לאו תחלת הזמה דמ"ש בין כך ובין כך עדותן נבטל טרם שהוזמו. ודו"ק. אבל דברי המהרש"א לענ"ד אינו נכון:

שוב עיינתי בבעל המאור וראיתי שכתב קצת כדברי. אלא שכתב דבריו נמי על כי הוזמו על הגניבה תחלה וחזרו והוזמו על הטביחה נמי לא שייך למפרך הכחשה תחלת הזמה כל שהעידו תכ"ד. על הגניבה והטביחה ומשום דחשיב הזמה אריכתא. וזה לא מסתבר כלל לענ"ד:

דף עב ע"ב בתוס' ד"ה דאס"ד. כתבו כדתנן במסכת קדושין המקדש וכו'. עיין שם דף נ"ו ע"ב לא נזכר מזה דבר אלא אדרבא שם בתוס' כתבו והא דלא חשיב ע"א משום דלא שייך למתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. וא"כ אדרבא י"ל הא דלא קתני תקרובת ע"ז משום דאין אסור בהנאה אלא מדרבנן כמו חולין בעזרה ולהכי אפילו קידש בגופן מקודשת. וע"כ דבריהם נסמכים על ריש דבריהם שמהכא נראה לדקדק דהוי דאורייתא. אלא שדוחים דלא נשמע מהכא אלא שאיסורו חמור מדרבנן דאפילו לקדש בו אינו ראוי ומביאים כדתנן. כלומר דמהתם נשמע אפילו דבדמיהם אינה מקודשת והיינו מדלא חשיב נמי שם תקרובת וזה בודאי א"ל משום דמקודשת אף בגופן. דזה מוכח טובא מהכא וק"ל. כנלענ"ד לפ"ר לדחוק ולפרש דבריהם. שוב עיינתי ומצאתי שהוא ברייתא בתוספתא דפרק ד' דמס' קדושין:

דף צ' ע"ב. ת"ר שור תם שהמית והזיק וכו'. מועד שהמית והזיק דנין אותו דיני ממונות והדר דנין אותו דיני נפשות קדמו ודנו ד"נ אין חוזרין ודנין אותו דיני ממונות וכי קדמו ודנוהו דיני נפשות מאי הוי ליהדר ולידיינו'. הגיד לי הב' ר' חיים במוה' יעקיל בשם הגאון אבד"ק לעסלוי שצוה עליו הגאון הנ"ל שיגיד לי קושיא זו בשמו שהקשה הא איתא בכריתות דף כ"ד אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו. ופרש"י דהפקר הוא משנגמר כה דינו. ואיתא (ב"ק דף י"ג ע"ב) רבינא אמר למעוטי נגח ואח"כ הפקיר. תניא נמי הכי וכו'. וכתב הרא"ש ואע"ג דפליגי רבנן עליה דר' יודא מוקי רבינא מתני' כיחידאה משום דרבנן לא פליגי עליה אלא בשור שהמית אדם אבל בשור שהמית שור לא פליגי עליה. כמו שכתוב בפירוש בשם הרב רבי מאיר ז"ל ולהכי פסק נמי הרמב"ם כרבינא בפ"א מה' נ"מ וכן הטור בסימן ת"ו. וא"כ מה מקשה הגמ' וכי קדמו ודנוהו דיני נפשות מאי הוי ליהדר ולידיינוהו. ות"ל שמיד שדנוהו ד"נ ליסקל הא הוי הפקר ואיך לידיינו ד"מ הרי הוא פטור דהוי ליה נגח ואח"כ הפקיר עכ"ל. והאמת כי הקושיא לפ"ר היא קושיא עצומה אמנם דקדקתי בלשון רש"י דף י"ג הנ"ל בדברי רבינא כתב ד"ה והועד בבעליו. דמשמע שיהא לו בעל אחד משעת העדאה עד שעת העמדה בדין. וקשה הא המסקנא הוא דהעמדה בדין אינו מספיק עד שיהא נמי גמר דין וכן הרמב"ם הנ"ל כתב פטור עד שיהא לו בעלים בשעת הזיקו ובשעת העמדה בדין. ועליו יש לתמוה יותר שפסק לדינא הכי והרי מסקינן דבעי נמי גמר דין וכן הטור בסי' הנ"ל כתב לשון הרמב"ם נמי והוא תימא. וע"כ לומר מדבאמת דין זה דרבינא אליבא דת"ק אך מסברא נאמר כדאיתא בלח"מ הנ"ל ע"כ דלא מסתבר להו בדיני ממונות למילף מסברא אלא על העמדה בדין ולא על הגמר דין דדוקא ר"י דיליף דינו מקרא ושם נאמר וסקלוהו מוכרח נמי להגמר דין. משא"כ להת"ק דאינו דן הכי אלא מסברא די בהעמדה בדין גרידא. וא"כ לק"מ דהמקשן סבר דלישנא דברייתא שהמית והזיק ודאי משמע בין שהמית והזיק ברור ע"פ עדים ובין שעדיין לא נגבו העדים אלא שהבעלי דינין צועקים זה שהמית וזה צועק שהזיק ועדיין לא נגבו העדים ולכן באופן זה שכבר הוגבה העדות דהיינו ההעמדה בדין דשוב לא מהני הפקירו מקשה וכי קדמו ודנוהו דיני נפשות מאי הוי ליהדר ולידיינוהו. וכי משני רבא כשברח מקשה אי ברח כי לא דנוהו ד"נ היכי דנינא ליה ד"מ בלא בעלים. ר"ל הא מסתמא הברייתא אף באופן זה איירי דעדיין לא נתקבל העדות. ומשני לו דקבל סהדא וברח כלומר דלא איירי אלא באופן זה לחוד ודוק. ואפשר נמי לומר דהעמדה בדין נקרא מיד שתבע הניזק לבעל השור לפני ב"ד וצועק עליו דין במה שהשור הזיקו ואמר שרוצה להביא עדים אף קודם שנגבה העדות שוב לא מהני הפקירו וגובין עדות וגומרין הדין אף בתר ההפקר. דאז אפילו לדחוק כנ"ל אין צריך ולק"מ. גם בתוי"ט על המתני' ונכסים המיוחדים למזיק מבואר כדכתבתי דנשמע מרמב"ם וטור דאך העמדה בדין צריך עיון וק"ל. ואף דלא משמע הכי מהרא"ש הנ"ל מדכתב דבשור שהמית שור לא פליג. דאלו לדעת הפוסקים הא מ"מ פליגי דלר"י בעי נמי גמר דין אף בשור שהמית שור. מ"מ ע"כ הכי נראה דעת הרמב"ם וטור:

דף צד תוס' ד"ה לא הפריש. אביי לטעמיה. אף דכתבו בתר הכי דאף לאביי אמרינן תרתי ש"מ היינו תרי דינים בשני ענינים כגון מילתא דאמר רחמנא ומפקיר כרמו או. שנוי ומפקיר אבל בתבואה אחת כגון לאביי דמיד אחר קצירה מרבה התורה ע"י תעזוב דלא ליהני מעשיו ושוב בשקנאו עוד הפעם בשנוי מה"ת זה ודוק:

דף צח תוס' ד"ה הא קמ"ל בסוף הדבור. וא"ת. וי"ל ה"מ וכו'. אבל בעושה המלאכה בידים לא בעי אלא שיהא ניחא לעושה. עיין תוס' יבמות דף פ"ג ע"ב ד"ה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כתבו בדבר התלוי במחשבה אין אדם יוכל לאסור דבר שאינו שלו אפי' ע"י מעשה למ"ד כו' ע"ש. וא"כ עדיין צ"ע מה יועיל הכא מה דניחא להעושה בדבר שאינו שלו הא הוי מידי דתליא במחשבה:

דף קב ע"ב מיחכא עלה במערבא כו'. עיין בהרא"ש. וביש"ש סי' כ"ט משיג על הרא"ש וכתב עליו. ואגב חורפיה לא עיין היטב. וכבר כתבתי ב' דרכים ליישב דעת הרא"ש בחידושי על ח"מ סימן קפ"ג תוך דברי הארוכים שהארכתי שם ס"ק ב' ע"ש ודוק. שוב עיינתי וראיתי שאף לדרך היש"ש שם שהוא שלא על דרך התוס' שם מ"מ דברי