בית מאיר ש"ס צז

זה פרש"י בד"ה דאית לי' הענין ברירה מצד שאין בעל הבית יודע בשחרית דשמא לא ילקטו יותר על דינם. אבל זה גופה בעניותי שעמקו ממני הסברות דדיני ברירה. כי א"י א"כ האומר אם תלד אשתי זכר יטול מנה נמי נימא דשייך לדין ברירה שהרי א"י דשמא לא תלד זכר וצ"ע. שוב ראיתי דאפשר בל"ז מוכרח רש"י לפירושו. כי א"א לפרש הברירה מצד שאינו מבורר בין הענבים איזה ענבים שילקטו. דעיין בתוס' מס' מנחות דף ע"ח ע"ב ד"ה ליקדשו כתבו אע"ג דר' יוחנן ל"ל ברירה בריש כל הגט היינו היכא כשמתברר לבסוף דלאו כלום עבד אבל הכא קדשו כל היכי דאיתנייהו. וא"כ הכא נמי נימא שמחוללים כל היכי דאיתנייהו. ולהכי פירש כנ"ל. אבל א"י כנ"ל () ובל"ז אינו ענין לדברי תוס' כי הכא נמי מתברר לבסוף אותן שלקטו. וצריכנא לומר הוברר שעליהן חל החילול ודוק:

דף ע"א תוס' ד"ה בשלמא ע"א הך סוגי' אתי'. עיין תוס' חולין דף מ' ד"ה רבוצה מבואר דדין אוסר דבר שאינו שלו יש ללמדו מדין הקדש שאינו שלו. וא"כ כמו דקי"ל דאחר ייאוש לכ"ע יוכל להקדיש אפילו למ"ד ייאוש לא קני ה"ה דיוכל לאסור אחר ייאוש. וא"כ הך סוגי' דאזלה הכא לר"י דמשני הכא ההוא שנוי' בטובח ע"י אחר. אינו מוכח דבריהם דהא ר"י ס"ל לעיל דף ס"ח ע"ב חיובי דטביחה ומכירה אפילו אחר ייאוש ומשום דלא קנה. וא"כ י"ל דהכא איירי לאחר ייאוש. ולהכי מצי אוסר לכ"ע. ואפשר משום דר"ל נמי אמר ההוא תירוצא משמי' דר"י ולדידי' ע"כ איירי לפני ייאוש מוכרחו לבא לדבריהם. א"נ דוקא להקדיש יוכל אחר ייאוש לכ"ע. משום דיש לו כח לקרוא לו שם קודש או להפקיע לרשות הקדש והוי ייאוש ושינוי שם או שנוי רשות ולהכי חל כמבואר תוס' דף ס"ו ע"ב ד"ה ש"מ דייאוש לא קני. אבל לאסור סברי תוס' דאפילו לאחר ייאוש כדי לא מצי אסר למ"ד ייאוש לא קני. וכן לפום רהיטא מוכח הכי דעתם מתוס' חולין דמקשי על רש"י שם קושי' הגמ' המנסך. וקשה זה אף לשיטת מה קשיא דילמא איירי אחר ייאוש. אלא משמע דלא דמי לגמרי להקדש. ודוק כי לא יצאתי ידי העיון בזה כ"א לפום רהיטא. דף ע"ב תוס' ד"ה סיפא בא"ד ועוד אומר ר"י ע"ש. ועיין נמי ביש"ש. ועם כל דבריו נפלאתי הפלא ופלא ואיני יכול לעמוד בעוונותי על סוף דעתם. כתבו דאיירי הכא כולה מתני' בשעמד בדין ע"פ חייב אתה ליתן לו. וזה ודאי אמת דהרישא דקתני חייב ע"כ דעמד בדין בחייו על כל התביעה של הגניבה עם הטביחה ומכירה. דאל"ה אלא דעמד בדין רק על הכפל. א"כ איך מוריש הקנס של דו"ה לבניו. והסיפא דקתני פטור מדו"ה וחייב בכפל ע"כ נמי שעמד בדין על הכפל ע"י חייב אתה. דאלו לא עמד בדין כלל קשה על הכפל הא אין אדם מוריש קנס. ואלו עמד בדין על הכפל ע"י צא תן לו. קשה מה אירי' טבח ומכר לאחר מיתת אביו. ות"ל דשלו הוא טובח כדאיתא דף ס"ט וא"כ פשיטא דקשיא ליפלוג בדידי'. דהא הסיפא ע"כ לא איירי כ"א שעמד בדין על הכפל ולא יותר דהא א"א ביותר כיון שהטביחה ומכירה היתה לאחר מיתה. ובענין זה גופא הי' לו ליפלוג בד"א דברישא מחייב בדו"ה בשעמד בדין על הכל אבל לא עמד בדין כ"א על הכפל ע"י חייב אתה ליתן ושוב טבח ומכר בחיי אביו ומת אביו פטור בלא טעם וטבחו. כ"א מטעם אין אדם מוריש קנס. אבל שוב ת"ל יגעתי ומצאתי פי' דבריהם הכי דנהי ודאי דהי' יכול לומר בד"א כנ"ל לא הוי שמעינן מיני' דינא דסיפא דהיינו בשעמד בדין בחייו על הכפל ע"י חייב. דתו מוריש הכפל ומת ואח"כ טבח דהא על הטביחה א"א למפטר מטעם אין אדם מוריש. דהא הטביחה היתה בזמן שכבר הי' ממון אחים ולא שייך כלל בזה אין אדם מוריש קנס. וגם ליכא למיפטר מטעם דמ"ה אמר רחמנא ולא גו"ד. דהא הכא כבר זכה ע"י חייב אתה ושפיר מוריש. והא דבאופן זה בסיפא חייב ולהכי תנא סיפא בההוא גוונא גופא דרישא דעמד בדין על כל מה שהי' יכול לעמוד בחיי דהיינו על הכפל וע"י חייב אתה ואעפ"כ פטור מטעם וטבחו כולו בעינן. משא"כ אי אמרינן ולא ה' חצאי בקר דאז ע"כ הרישא איירי בצא תן לו והסיפא ע"כ אי אפשר דאיירי בהכי אפילו על הכפל. דא"כ בלא זה לאו דידי' קטבח. ושפיר מקשה דליפלוג בדידי' בד"א דעמד בדין ע"י צא תן לו ומת דחייב. אבל לא עמד בדין ע"י תן לו כא' ע"י חייב אתה ומת דפטור. [ומ"ש בתוס' אלא חייב אתה ליתן לו וטבח ומכר ואח"כ מת. מלת וטבח ומכר הוא ט"ס וצ"ל כנ"ל] והוי ידעינן מדפטר באופן זה אף דלא שייך אין אדם מוריש קנס. דהא עמד בדין ע"י חייב אתה ואעפ"כ פטור מטעם ולא חצאי בקר. ה"ה בסיפא אף דעמד בדין על הכפל ע"י חייב אתה ומת ואח"כ טבח ומכר דפטור מטעם ולא תצאי בקר. ודוק:

שם בתוס' ד"ה דאי ישנה לשחיטה. סוף דבריהם אז יש לפטור אפילו למ"ד. לענ"ד תיבת אפילו הוא ט"ס והוא הפשוט. ועיין במהרש"א דחק עצמו לקיים הגי' וקאי למס' חולין. ואפשר הוא ע"פ דבריהם דלא כרש"י דף ע"א ע"ב ד"ה כיון ששחט בה פורתא ע"ש ודוק. ואולם כל דבריהם הכא הן בדבור זה והן בדבור שלאח"כ המתחיל כי מחייב צריכים לי עיון וא"י ליישבם דמה ענין דמיונם לפי' ר"ת במס' חולין דשם סברת ר"ת דלאו דוקא קלקל נבול אלא דה"ה כל הקלקולים אף למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. ואם שחט מיעוט סמנים בחוץ ומיעוט בפנים אף על תחלת השחיטה מחויב. מ"מ לענין שתהא נקראת עבודה בפני עצמה א"א בתחלה בלי הסוף. ואם הסוף מקולקל כל השחיטה מקולקלת דכולה. חדא עבודה הוא אבל הכא מדחזינן דלמ"ד אין לשחיטה אלא בסוף ניחא לי' ע"כ היינו משום דהחיוב והאיסור הנאה באים כאחד. ואינו מקפיד להקשות כ"א היכי שהאיסור הנאה חל טרם שחל החיוב דטביחה. וא"כ למ"ד ישנה מתחלה ועד סוף כמו שחל האיסור הנאה בפורתא קמא כן חל החיוב דטביחה ובאים כאחד. ומה יש להקשות. מ"ש למ"ד זה פורתא קמא מלמ"ד אין לשחיטה אלא בסוף הפורתא בתרא. ומהרש"א רצה לתקן ולענ"ד לא הועיל מאומה עיין ודוק:

דף ע"ג רש"י ד"ה אתזמו להו על הגניבה עיין במהרש"א ודוק. ודבריו בנוים ע"פ דברי תוס'. אבל מה מאוד נפלאתי על סברה זו. אם נאמר מעידים ואומרים פלוני גנב וטבח ומכר שעדיין בשעת דבריו פלוני גנב כשר הוא אף שהוזם בתר הכי על הטביחה. ומשום שבשעה שהעידו על הטביחה היו יכולים לחזור. א"כ מאין יבא שיהי' פטורים הבעלים מכפל ויקראו מוכחשים על הגניבה. והלא ע"י עדות כשרים הועד וליכא דמכחיש להו ותו דגוף הסברה המוזכרת בתוס' שמה שמעידים תוך כדי דבור לא חשוב הועד מפי פסולים אף למ"ד למפרע כו' משום שהי' יכולים עדיין לחזור. הוא תמוה לענ"ד דמה בכך הא עתה שלא חזרו ונתגלה ע"י ההזמה של גניבה שמה שהעידו גנב הי' שקר ונפסלים מאז. ופשיטא שמה ששוב יצא מפיהם וטבח נמי מפסולי עדות יצא. אלא הברור לענ"ד שכוונת תוס' ז"ל הכי דודאי מה שמעידים ב' דברים תוך כדי דבור כגון גנב וטבח והוזמו על אחד מהן בין על הגניבה ובין הטביחה למ"ד למפרע הוא נפסל חשוב כל העדות הועד מפי הפסולים דכל דבריהם חשוב עדות אחד ארוך. וכמו שברגע שאמר טבח פסולים היו כן נתגלה שבשעה שאמרו גנב כבר פסולים היו ולהכי פטור הגנב מן הכפל ואעפ"כ תו ליכא לאקשויי אם הוזמו על הטביחה תחלה קושי' הגמ' ולכי מתזמו בתר הכי. נמי על הגניבה אשתכח דבשעת טביחה פסולים היו. דז"א דדוקא כי מעידים אחר כדי דבור על הטביחה שייך קושי' הגמ' ולא בתכ"ד. דהא חזינן דרין זה גזה"כ הוא דדוקא כשהמעידים כשרים עד השעה שהעידו העדות שקר שמוזמים עלי' הוא דנתחייבו בהזמה. אבל כי נתגלה