בית מאיר ש"ס צו

דפטור ממיתה וק"ל:

דף מ"ז ע"ב תוס' ד"ה אימא בסוף דבריהם ולפי האמת לרבה אם הכניס שורו ברשות הזיק חייב הוזק פטור. בפירות וכלים הטעם פשוט דהוזק פטור כיון דלרבי אין אחד מקבל שמירת חבירו. הוי החצר לגבי בעל החצר שהזיק מיוחד לשורים. ולזה ולזה לפירות ולא גרעו מחצר המיוחד לזה ולזה לשורים ולפירות. ולהכי כי הוזקו הפירות והכלים שהכניס ברשות פטור בעל החצר משום דלא קרינן בי' בשדה אחר. אבל בהכניס שיר ברשות צריך טעם מ"ש כי הזיק שור הנכנס לשור החצר דחייב דהוי כחצר השותפין. א"כ כי הזיק שור בעל החצר להנכנס נמי ליחייב מההוא טעמא. וצ"ל דלרבי המכניס ונותן רשות לחבירו הוי כאלו התנה בהדי' שלא יתחייב בנזקו הנכנס ולא דמי לחצר השותפין שא"צ לרשותו. ולא נייד מסברת המקשה. כ"א במה דס"ד דאף לגבי הנכנס חשוב כאלו התנה ודוק. ומה דכתבו כדאמרינן לקמן. ר"ל דשם מוכרח הכי מדוקי' דגמ' למה דלא בעי לאוקים () ע"ש ודוק:

דף נ"א ע"ב אתמר בור שעומקה כרחבה וכו'. חד אמר לעולם יש בה הבל עד שיהא רחבה יתר על עומקה וחד אמר וכו'. הנה התוס' פ"ק דסוכה ובמס' בכורות דף מ"ז ע"ב פלפלו אי קיימא לן דהלכה כר"י הגלילי דאפשר לצמצם לכל הפחות בידי אדם. ולענ"ד מהנ"ל מוכח דאפשר לצמצם. דאל"ה מה בכך דבשוה בשוה יש בו הבל. הא א"א לצמצם ודילמא רוחבה יותר ופטור המזיק מספק. (ובפרט לשיטת התוס' דבספק תקפו מוציאין מידו אין שום נ"מ במחלוקת הנ"ל). ואין לומר כדדחי' שם התוס' הראי' דמן מחצה על מחצה כרוב דלהכי מכשיר משום דשמא נשחט רוב ואת"ל דהוי שוה בשוה הכי אגמרי' רחמנא למשה לא תשייר רובא. כן הנ"ל למ"ד הנ"ל דלעולם יש בו הבל וכו' להכי מחייב בעל הבור משום דשמא עומקא יותר ואת"ל שהוא שוה בשוה נמי חייב משום לעולם וכו'. זה ניחא למשמעות תוס' מס' כתובות דע"י תרי ספיקי לחיוב וחד ספק לפטור חייב הנתבע. אבל למסקנת כל האחרונים והראשון הש"ך בספר ת"כ דאפילו ע"י ב' ספיקות א"א להוציא ממון קשיא. ואולם בל"ז לדחיית תוס' הנ"ל בשחיטות מחצה ע"מ דע"י תרי ספיקות הוא דמכשיר קשה נמי ות"ל דהוי ס"ס בשחיטה. דמסקנת רוב האחרונים בסי' ק"י שהוא אסור וע"כ לפי דחי' זו לומר דאפילו במקום חזקת איסור דשחיטה שרי' ע"י ס"ס ממילא ה"ה, ודאי כסו דס"ס במקום חזקת איסור שרי' ה"ה ודאי דיש להוציא ממון ע"י ס"ס דמ"ש חזקת ממון מחזקת איסור ועיין בפר"ח י"ד סי' ק"י בכללי ס"ס ד"ה וא"ת שם מביא בשם הר"ן דיש ללמוד ספק קדושין מחזקת ממון ע"ש וק"ל. הדברים שבתוך הגה"ה הנ"ל אינם נכונים דודאי אף להפוסקים דספק דדינא או דמעשה אין מוציאין. אי אפשר לומר דנ"מ דמחלוקתם לענין תפיסה דא"כ אף למ"ד לעולם אין בו הבל וכו' מ"מ אם תפס לא מפקינן מיני' משום הספק דילמא יש עומקא יותר מרוחבה:

דף נ"ב במתני' פי' רש"י נפל לפניו מקול הכריי' ב' לשונות. והנלענ"ד החילוק ביניהם דלשון א' אשמעינן חידוש במה דנקיט מקול הכריי' לידוק דוקא בזה חייב אפילו שור פקח שנפל. משא"כ בלא קול כרי' דגרם לו בפקח פטור. והיינו כדעת רש"י דף נ"ג ד"ה ר"נ ע"ש. אך א"כ קשה מה פריך הגמ' דף נ"ג ואמאי נימא כירה גרם לי' דהיינו דוקא בשהכורה אינו בעל הבור. וע"ש במור"ם דלהכי פשיטא לי' דאיירי בהכי דאל"ה מה אשמעינן. ות"ל דאשמעינן דאפילו בפקח חייב. משא"כ בלשון ב' אזיל בשטת תוס' דף נ"ג ד"ה ובעל דבפקח תמיד פטור. ולהכי פי' דלא נקיט מקול הכרי' כ"א לאשמעינן דלא נימא כרי' גרם לי' כקושי' הגמ'. וניחא פי' המור"ם הנ"ל וק"ל. אך ק"ק לי על עיקר דברי התוס' הנ"ל ממה דקאמר הגמ' בסוף העמוד דף הנ"ל קמ"ל דאמר לי' אי לאו אבן לא הוי נפל:

הא שור שוטה בלא אבן נמי הוי נפל. ואפשר מ"מ יוכל לומר דאפילו שוטה לא הוי נפל וק"ל:

דף ס"ב חטין וחיפן בשעורים. פרש"י דא"ל לא ראיתי אלא שעורין. צ"ל דאף דר"י מחייב אפילו על ארנקי תוך גדיש. וה"נ הא נתן לו רשות לחטים ומה יועיל שהם טמונים בשעורים. דשני גבי טמון תוך רשות שלו דמיבעי' לי' לאסוקי אדעתי' דילמא הטמין אפילו ארנקי. אבל בשנותן לו רשות לחטים מ"מ לא נתן לו רשות לחטים ושעורים. ומדלא חזי כ"א שעירים לא מבעי' לאסוקי אדעתי' דהטמין חטים וחיפן בשעירים. דהא לא נתן לו רשות כי אם לחד מין:

דף ס"ו ע"ב שנוי השם נמי מעקרא קרי לי' אמשכא ולבסוף אברזין. לפ"ר קשיא לי הא הוי שינוי השם החוזר שמיד אפילו במחשבה בעלמא יוכל לחזור בו שלא יהי' אברזא ויקרא אמשכא כדמעקרא. ולמה דמפרשו דגבי מריש מהני השינוי השם בלא יאוש והכא דוקא עם ייאוש. עיין בד"ה הא לאו הכי ניחא. די"ל עם ייאוש אפילו שינוי השם החוזר קונה. אך א"כ אין מוכרחים תוס' לדחוק בד"ה מעקרא טיבלא שהרי שם נמי עם ייאוש איירי וצ"ע:

דף ס"ח ע"ב תוס' ד"ה הוא דאמר בצנועין. וא"ת והא צנועים מחללים אף אחר ייאוש וכו' וי"ל אף שהקשו קושייתם לרבנן דסתם גניבה הוי ייאוש. מ"מ לא פסיקא להו דתמיד חללו לאחר ייאוש. משום דלקמן כתבו וכ"ת דהוי ייאוש שלא מדעת וכו' כיון דשכיחו דנתרי חשוב ייאוש מדעת ומשמע להו דהצנועים תמיד חללו בין במקום דשכיחי גנבי ובין במקום דלא שכיחי דהוי ייאוש שלא מדעת. ולכן רק נקטו בקושייתם והא מחללים אף אחר ייאוש והיינו אף במקום דשכיחו. ולפ"ז נלענ"ד דלק"מ דהא ב דבור זה כתבו ומיהו תימא דהיכי מדמה הקדש לחילול דלמה לא יוכל לחלל של חבירו שלא מדעתו כיון דזכות הוא לו. ובאמת יש לתמוה על תמיהתם דהא זכי' מטעם שליחות והיינו במי שבעצמו יוכל לחלל אף שליח נעשה לו שלא מדעתו ע"י זכי' משא"כ בלא נתייאש דאף הגנב גופו אינו יכול להקדיש ולחלל ואיך יהא יוכל מי שהוא שלו ואינו ברשותו לחלל בעבור מי שהוא ברשותו בלא ייאוש מטעם זכין לו. ואולם באמת כבר מצאתי ת"ל כדבריי בתוס' מס' קדושין דף נ"ו ע"ש באמצע דבור הגדול בשם מהר"ם. וא"כ שפיר קאמר הוא דאמר כצנועין והצנועין מה שחללו לר"ל אחר ייאוש מזה ודאי דל"ק אליבי' דמטעם זכי' להגנב שהי' יכול בעצמו לחללו הוא דחללו הצנועין. דהא לר"ל ייאוש קני ס"ל. אלא מה שחללו אף קודם ייאוש מזה פשיטא לי' דיוכל להקדיש מה שהוא שלו אף שאינו ברשותו:

דף ס"ט אמרי לא סגי דלא מתהפכת מתני' דבהא מתני' קתני דאית לי' לר"י ברירה וכו' וכן ע"ב מקשה הסוגי' דר' יוחנן אי אפשר דס"ל כל המתלקט מדסבר אין ברירה. ועיין סוף פ"ח מהל' מ"ש פי' הכ"מ להירושלמי אלא באומר מכבר לכשישתו כלומר סמוך לעת שמתחילין לשתות תהא סלע זו מחוללת עליו ולא מופלג אלא סמוך ביותר בשעה שפי' היין מכד לפיהם דהשתא אינו ענין לברירה. ומלבד שבעניותי איני יורד לעומק דבריו כי מה ההבדל בין מופלג לסמוך. מ"מ מוכרח החילול לחול על מה שעדיין לא נתברר אף לדבריו נמי אין הכרח הכא לברירה אלא שיאמר כל מה שמתלקט ברגע הסמוכה להלקיטה יחול החילול. כי מ"ש שם אינו יוכל לומר שיחול החילול בתר שתי' מטעם שכבר אינו. והכא נמי א"א שיחול בתר הלקיטה מטעם שאינו ברשותו ואם שם בסמוך אין ענין לברירה ה"ה הכא וצ"ע. ומבלעדי דברי הכ"מ קשיא לי למה לא יוכל לומר לר' יוחנן כל המתלקט גבי כרם רבעי הא יוכל לומר שברגע זו שיבא מי לאחוז באשכול כדי ללקטו ועדיין הוא מחובר שהרי אז ברשותן הוא עדיין. וכבר הוא מבורר ביד המלקט אז יחול החילול עליו. וכנראה מטעם