בית מאיר ש"ס צה

עונש שמירה זו. ואי משום דנמצא הכלל מתגולל על יתומים לא איכפת לן בזה כיון דלאו בני כפרה נינהו ולא הוי תקון העולם בזה. ודוק כי צ"ע:

דף מ"א ע"ב תוס' ד"ה ע"פ אחד. כתבו ונראה משום דאדם קרוב אצל ממונו. ולפ"ר צ"ע דא"כ נשמע מזה דאף לחובתו אינו נאמן דהא זה מעיד לחובתו ומשום דחשוב כקרוב דפסול אף לחובתו. וזה אינו כדמבואר בהש"ך ח"מ ריש סי' ל"ז דנוגע כשר לחובתו. ועיין תשובת צ"צ סי' ל"ז. אבל עיין בספר ה' שטות חדושי סנהדרין דף י' שם מבואר פי' הראב"ד כתב בלשון זה דמה שאדם מעיד בתועלת ממון לעצמו או לחובתו אינו בתורת עד קרוב ולא חשיב עד כלל (ולהכי לחובתו הוא אך מדרך הודאה) משא"כ הריגת שורו דהיינו לעשות דין בממונו שהוא ענין חשוב לעצמו יותר מהפסד שלו שהרי הקפידה תורה לדונו בכ"ז ולפיכך זה העדות אינו כמעיד לעצמו אלא כמעיד על קרובו ע"ש ודוק:

דף מ"ב ע"ב איכא דאמרו א"ל רבה הכי קתני וכו'. צריך עיון דהא לתשלומים דמים פי' רש"י ע"א דלא גרעה מיתה מנזקין וכו' ע"ש. והרי איתא דף מ"ד ע"ב דנזקין עצמם שלא בכונה ר"י דמחייב היינו דיליף, מכופר שלא בכונה תשלומים מתשלומים. ולא יליף מקטלא שלא בכונה דאין לדון תשלומים ממיתה. וא"כ לרבה דאף כופר שלא בכונה פטור אף נזקין שלא בכונה ליפטור ומה"ת לדמים. וצריכנא לדחוק דהא באמת איתא שם דף מ"ז ע"ב דמההוא רישא דברייתא תניא כוותי' דשמואל ותיובתא דרבה ואפילו גרס שם רב ממילא נמי רבה איתותב משם וא"כ רבה ע"כ לא ידע הך ברייתא והי' פשוט לי דנזקין שלא בכונה חייב משן ורגל ודוק. ופי' ר"ש דפוטר בנזקין שלא בכונה וקשה עליו משן ורגל. עיין תוס' דף מ"ד ד"ה הכא נמי במתחכך ובמלחמות ה' שהאריך:

דף מ"ג ע"א איתיבי' אביי המית וכו'. ויש להקשות לפרש"י דלקמן דכופר ברגל מ"מ איתא לרב דל"ל דרשה דאם כופר כמו רבה עיין בפרש"י דף מ"ז ע"ב ודוק א"כ דילמא הכא איירי בהמית ע"י רגל כי אורח דחייב בכופר. וכבר ראיתי בהמלחמות ה' פה שהרגיש בזה, ולפרש"י הנ"ל לפום רהיטא לא אזלו דבריו דכמו ברגל אפילו שלא בכונה מחויב בכופר אף לרבה ה"ה ע"י עצמם. וי"ל דאפשר קנס לא שייך ברנל דהיינו ל' סלעים של עבד מדלא מצינן קנס של ל' סלעים בתורם כ"א בנגיחת שור וא"כ דברגל איירי לא תיזל הסיפא המית את עבדו ודוק:

דף מ"ד ד"ה והא תם וא"ת מי דחקו וכו' וי"ל. ועיין לקמן דף מ"ז ע"ב בפרש"י ודוק בפירושו ותראה שפירש"י דהכא איירי בפלוגת' שמואל ורב בשהי' מועד לנגיחת ובנגיחה אחרונה הי' מתחכך להנאתו. וא"כ נשאר הקושי' על שמואל מנ"ל דילמא המתני' איירי בשזה הי' פעם א' שלו דהוי, שן משונה לשיטתו ותם הוא ופטור מזה ומזה די"ל מסתמא איירי דומיא דסיפא נתכוין דאפילו עשם בדרך זה כמה פעמים נשאר תם. ובתיכוך להנאתו ג' פעמים הלא נעשה שן כי אורחי' והוי מועד וחייב בכיפר. א"ו דכל המתני' איירי במועד כדרכו. ובנגיחה אחרינה הוא דהי' להנאתו או בנתכוין לבהמה וכו' ופכור ממיתה וחייב בכופר ודוק דף מ"ה תוס' ד"ה השתא בא"ד. וקשה לפירושו דאם זה ההיזק לא חשוב היזק ניכר אפילו אתפסי' בידים לא מתחייב. ולפום רהיטא דבריהם צ"ע. דהא לכל הפחות נהי דקים לן היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק. מ"מ מחויב לשלם מדרבנן שלא יהא כ"א הולך וה"ה הכא אפשר דנמי שייך. אך עיין מס' גיטין קושי' הגמ' מעושה מלאכה ובמהרש"א לפירושו לק"מ. וכן מוכח פירושו מדברי רבה בכל ן אשו צ"ח מס' זו ע"ש ודו"ק]. ואף כי אפשר לדחוק דהכא צא שייך שלא יהא וכו' מפני שבדין הוא להתפיסו מ"מ מם זה שהחליטו הא למ"ד שמי' היזק ודאי מתחייב. ועיין פ' החקין.. וי"ל דנהי דאפשר מתחייב מ"מ לא שייך לומר החזירו אינו מוחזר דמשמע דצריך לשלם לו דמי שור מעלי' ואמאי הא מקמי' דאתפסא כבר לא הי' שוה כ"א דבר מועט אלו הי' נישום אז דמיו בב"ד אחר שהרג ועומד כל שעה להיות נסקל ע"י ב"ד אם יתפיסורו. נמצא במה שהתפיסו לא הפסידו כ"א דמים מועטים וכזה ישלם לו אחרי שס"ל לחכמים נמי דבאיסורי הנאה אומר לו הרי שלך לפניך ודוק. וגם נ"מ לענין אם מתו יהיו היורשין פטורין כדקי"ל למ"ד לא שמי' היזק ומשא"כ כל זה בכלל הלשון דהחזירו אינ מוחזר וק"ל:

תו בתוס' ובשור תם וכו'. ובשור מועד שהזיק פשיטא כיון שקיבל שמירת נזקיו והבעלים מחויבים לשלם מעלי' פשיטא דהיזק ניכר. משא"כ בשור שהמית או בשור תם שאינו נפסד חוץ גוף השור. בזה יש לעיין אם חשוב היזק ניכר ודוק. ובל"ז ממועד מעקרא לק"מ שכיון שנכנס תחת הבעלים מיד החיוב תשלומין עלי' דידי' רמי':

דף מ"ו תוס' ד"ה דאפילו ניזק. ועוד י"ל דלמ"ד פלגא נזקא קנסא. לפי הנראה מפירושיהם דמפרשו ההוא כללא דאפילו ניזוק אימר ברי נמי בתם. וקשה מה שבכך דאמרינן המוציא וכו'. הא אפילו הוי הדין דברי ושמא ברי עדיף הי' המזיק פטור מטעם שהוא מודה בקנס ועיין במסרש"א ודבריו אין להם מובן. ומה שהביא ראי' מפ' המניח. ע"ש בראשונים ודוק תמצא כי אינה ראי' של כלום. והעיקר הנלענ"ד דלא שייך מודה בקנס אלא במודה ומתחייב עצמו בבירור. משא"כ הטוען שמא שהוא בדעתו סבר ליפטור בטענה זו אלא שהוא מחויב מתוך טענתו שאנו אימרים ברי ושמא ברי עדיף לא חשוב מודה בקנס ובודאי כן הוא דהא אין זה קרא מרשיע את עצמו אלא אשר ירשיעון ון אלקים] דומה קצת לזה בח"מ סי' פ"ז סעי' ה' דלא חשיב מודה במקצת ודוק. (שוב עיינתי ורואה אני שמעקרא אין כאן קושי' דכיון דיש עדים על הנגיחה שמא זה מכח עדים קאתא ולא ע"י הודאתו כלל. ור"ל דהכא כיון שהוא לא הי' שם ולא הי' יכול להכחיש ואפילו להב"ד הוא ספק כדאיתא לעיל בתוס' וכן להעדים נמצא אין על השמא הודאה כלנ] והנראה מתיך קושי' תוס' זו ומיתר התיר ה. זולת הועוד י"ל. דעל קנס נמי שייך חיוב שבועה דאורייתא. כגון בהכחשת עד אחד ולא אמרינן שביעה זו מה טובה דהא אלו מודה מיפטר. די"ל דכל שמודה מיראת שבועה לא מקרי מודה וגם עד א' או שבופה דאורייתא קם לשבועה או לתשלומין כמו ב' עדים. אלא כבתי' ועוד י"ל סברי דלא שייך שבועה בקנס מטעם שאם מודה מפטר. וכן כתבו תוס' נמי בדרך ספק קצת דף מ"א ע"ב תוס' ד"ה מודה בקנס. אמנם הרמב"ם פ"ג מה' גניבה פוסק בפשיטות. עיין שם בהה"מ דלא שייך גבי קנס שום שבועה. ומהסוגי' שם פ' מרובה דה ע"ד ע"ב שמשם הועתקו דברי הרמב"ם אין הכדע כל כך ע"ש ודוק. ועיין שבועות דף ל"ג תוס' ד"ה או דילמא. וחתני הנבון שי' תי' על קושי' תוס' זו. די"ל דאיירי בפרה דחד וולד דחד ובעל הולד טוען וגדו ברי. ועיין פ"ב אוקימתת אביי וק"ל. ומה דקשיא על קישי' תוס' דהא הוי הילך לר"ע דמשתלם מגופו. כבר מבואר בש"ך דהואיל וצריך שומת ב"ד לא מקרי הילך:

דף מ"ז תוס' ד"ה מ"ט גופא הוא. דהתם היינו טעמא כו' והיא וולדה נגחו. משמע מדבריהם ששני שוורים שנגחו אדם בבת אחד פסולים למזבח. וזה צ"ע כי עיין דף מ' ע"ב דרב אמר כשר. ועיין נמי נ"ג ע"ב תוס' ד"ה לענין כופר דפשיטא להו שפטורים ממיתה. וא"כ מנ"ל דפסולים למזבח. וי"ל דפשיטא להו מדנתן רב טעמא דהא אונם הוא ולא בפשוט מדלא חייב מיתה אלא משמע דלולא דאניס הי' מודה לשמואל דפסול מדמ"מ נעבדה בו עבירה אף