בית מאיר ש"ס צד

דף כ"ה ע"ב הניחא אמר רבא וכבסתם. ע' פרש"י ומור"ם לובלין ודוק. ולפום רהיטא בלא עיון לדברי מור"ם עדיין קשה א"כ מאי מקשה על ההיקש הניחא הא אף בגד ועור דטומאת מת לטומאת ערב מי ליכא למילף נמי בק"ו מפכין קטנים. דאטו בגד ועור מי לא הי' בכלל משכב הזב כמו מפץ. וא"כ ההיקש למותר אי נימא דון מינה ומינה ונימא דע"כ בזה הכל מודים דאמרינן אוקי באתרא. ודוק כי לא עיינתי כל הצורך:

דף כ"ו איבעי' להו רגל וכו'. הא דלא מבעי' לי' אם השור בסקילה דאפילו קרן שלא בכונה [או משום כי יגח או משום דכמיתת בעלים כן מיתת השור] כמו שור האיצטדין קי"ל דפטור מסקילה כמבואר דף ל"ט. ולרבה דאמר דף מ"ג דכ"ז שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כפר פשיטא דהכא נמי פטור. אלא לאידך אמוראי אזלי. וכ"ת א"כ הא לאידך אמוראי אפי' המית שלא בכונה. נמי חייב כפר וא"כ היכי קאמר או דילמא קרן כונתו להזיק. הא אפי' שלא בכונה נמי חייב בכפר [ני"ל הכי מבעי' או דילמא קרן עיקרו בכונה ומרבינן מאם כפר שיהא שלא בכונה דינו כבכונה. משא"כ שן ורגל דכל עיקרו שנא בכונה. ועיין תוס' דף מ"ג ד"ה אמר רבה. ובזה מיושב קושייתי הראשונה לאידך אמוראי אף לפרש"י ותוס'. אבל עיין פ' שור שנגח דו"ה בהמלחמות שמבאר ת"ל כדעתי דרבה ל"נ כפר ברגל] דשאני התם דנהי דנתכוין להרוג את הבהמה והרג אדם או בור האיצטדין דחשוב שוגג בהריגת אדם ואין נסקל מ"מ עכ"פ כונתו להזיק מקרי. משא"כ רגל דלהנאתו. [הגה"ה] קושי' זו מיושבת עיקרא בפרש"י דף מ"ח ע"ב ולפי', ר"ת דף מ"ד ע"א ד"ה ה"נ. ומ"ש לפי זה ולרבה דאמר כנ"ל וכו' פשיטא דהכא פטור אינו ע"ש ודוק היטב. אבל קישייתי הראשונה הנ"ל הא לאידך אמוראי וכו' וכוותייהו פסקינן. עתה צ"ע יותר דתירוצו הנ"ל דחוק מאוד. דלפי האמת יהי' הסברא הפוכה]. ואין להקשות למה דמסקינן מדר' טרפון דיש כפר ברגל. הלא מזה תיובתא דרבה הנ"ל דאמר כ"ז שאין וכו'. די"ל רבה יוכל לומר אנא דאמרי כההוא פנא דף מ' ע"ב וס"ל כתי' רכא אליבא דף מ"א דרובע שהמית ברביעה פטור מכופר מטעמא דרבא במה שמחלק קרן כונתו להזיק. [ושוב יוכל איהו לדרוש דכ"ז שאין השור וכו]. והסוגי' דף מ"ג דמותיב על רבה אזלה כהוגן. וק"ל:

דף כו תוס' ד"ה כמניח אומר ר"ת. צ"ע לפ"ז איך פרשו תוס' כתוס' פ' האשה שנתארמלה קושי' הגמ' וכיון דרוב נשים בתולות נשאות כי לא אתו עדים מאי הוי דלרב פריך. הא היכי דיוכל לומר קים לי בנפשאי שאני מן המועט אף רב מודה דיוכל להחזיק במה שבידו ושם הרי איירי בדטוען ברי וא"כ יוכל ליטעון קים לי בנפשאי שאני מן המועט ונשאתך אלמנה ומה מקשה הגמ' וצריכנא לדחוקי דלא דמי התם להכא. דהכא כיון שכל הדבר בדידי' תלוי דאם הוא מן המועט לא חייב עצמו כ"א בכד. לכן יוכל להחזיק בטענת קים לי דהא אין חבירו יוכל להכחישו שאינו מן המועט משא"כ התם אין הדבר תלוי בדידי' והיא מכחישו ואימר' שהיתה מן הרוב הנשאת בתולות לא מהני לי' טענת ברי דידי' שהוא מן המועט ודוק:

דף ל"ג ע"ב אמר רב הונא ברי' דר"י זאת אומרת המזיק וכו' צ"ע לפום רהיטא הא לר' ישמעאל קיימינן. וא"כ אף לאחר שעמד בדין נמי אינו כ"א מזיק שעבודו דהא אין לו חלק בגוף השור ותו קודם שעמד בדין למה נחשוב מזיק שעבודו והעיקר דהיינו טעמא דודאי אף לר' ישמעאל אין דינו כ"א לגבות דמי חצי נזק מגופו. ואם אינו שוה יותר. מצי אמר לו עול השור ולך. אלא דר' ישמעאל ס"ל אם הוא שוה דמי חצי נזקו הברירה כיד המזיק או ליתן לו הממון או לסלקו בהשור. אבל אם קודם עמידתו בדין אינו שוה השור דמי חצי הנזק יוכל לומר לו בשעת העמדה בדין טול השיר. וממילא אף אם אינו חפץ ניתן לו השור כ"א הדמים אינו מחויב ליתן לו יוסר כ"א דמי השור בשעת העמדה בדין. ולהכי אם שוחטו קודם העמדה בדין מה שעשה עשה אף דהזיק שעבודו. אבל לאחר הדין מיד שנתחייב בדמי חצי הנזק. או בהשור או בהדמים. ממ"נ אם החליט אז השור הוי מזיק גוף ממון הניזק בשחיטתו. ואם לקח הברירה לשלם בדמים. נמצא חיובו עלי' דידי' רמי' וכל נכסיו משועבדים לדמי חצי הנזק.. ושחיטת השור אינו מעלה ומוריד לגבי הניזק וק"ל:

דף ל"ח ע"ב תוס' ד"ה מואבים וי"ל כו'. דאנגרי' הי' עושה שלא ברשות. ויש לדקדק מדוע יהא רשאי בזה שלא ברשות ממלחמה. ויש ליישב דבלא זה יש להקשות מה מתרץ הגמ' נשא אשה ק"ו ומה יועיל הק"ו הא קים לן אין עונשין מן הדין. אך דהא בלא זה יש להקשות מה מקשה הגמ' וכי ס"ד של משה וכו'. ומה כולי האי. הא קים לן בי"ד כי' קנ"ח דהיכי שאין ביניהן ובינינו מלחמה שאין מסבבין להם המיתה זה אינו רק מדרבנן. כמבואר שם בט"ז. ועיין נמי בהרמב"ן על התורה במה שלמד זכות על בני יעקב כשהרגו שכם., וא"כ אפשר דבימים ההם עדיין לא הי' איסור דדגריהם זה. וע"כ קושי' הגמ' לא הי' משים חשש הריגת עי"ג כ"א מחשש הריגת ישראל ההולכים במלחמה שלא ברשות מצוה. וע"ז משני שפיר דע"י הק"ו הי' סבור שהוא מלחמות מצוה. ולא שייך אין עונשין מן הדין כ"א גבי עונש ישראל. ועיין ביש"ש פה ובא"ע סי' כ"ח בב"ש. שפיר הי' עושה שצא ברשות בלא ק"ו וק"ל:

דף ל"ט אין מעידין אפוטרופוס לפם. עיין פי' רש"ן בטעמו. והתוס' הקשו על פירושו דלא דמי. ולענ"ד נראה להליץ בעד רש"י ז"ל דס"ל דדומה ממש כמו אם הזיק בחיי אביהם המטלטלים אינם נכנסים בשעבוד לומר עלי' נכסוהו דאינש אינן ערבין לי'. כן הכא אף אם יש אפטרופוס. הלא עיקר כחיוב על האפטרופוס ולא עליי' דהא אפטרופ' הוא השומר. אלא דגבי מועד כ"ע ס"ל דהיתומים לכי גדלה מחויבים ליהדר להאפטרופ' מטעם דא"כ ממנעי. וע"כ החכמים העמידו נכסי היתומים לערבו' בעבור האפטרופס מפני שא"א לאשתלומי מדידהו לחלוטין דא"כ ממנעו ונעשה נכסיהון ערבות בעד האפטרופס ותינח במועד דמשלמי לכי יגדלו מנכסי קרקעות כדפי' רש"י. אבל בתם דאין משתלם כ"א מגופו. ובשלמא בשאר שומרים הניזק משתלם מגופו והשומר משלם לבעלים. אבל הכא דהשומר דהיינו האפטרופוס ע"כ פטור מטעם דא"כ ממנעו. ובמה לישתעבד השור של הקטנים אינהו לא פשעו מידי ובתורת ערבות בעד האפסרופסי' היינו גופא הדין דמטלטלי דיתמי לא נשתעבדו בתורת ערבות ודוק:

דף מ' ויתמי לאו בני כפרה נינהו צריך לי כיון אטו היתומים צריכים כפרה הלא האפפרופ' הם שצריכים בפרה על שלא שמרו. וצריבנא לומר דהכי פירושו. דהאפטרופסים א"א לחייבינהו דא"כ ממנעו. ובשלמא אצל נזקים יען שמפני תיקון היתומים אנו מחויבים לפטור האפטרופסים כדי שלא ימנעו. ומפני תקון העולם שלא יתרבה הנזק הוצרכו חכמים להכניס נכסי היתומים בהשעבוד וליפרע מנכסיהון [כאלו האפטרופס' לא קיבל שמירה זו. והיורשים חייבו חכמים מפני תקון העולם] דאי ליפטרו אף הם נמצא הם הגורמים הזיקו דעלמא דעל ידם הוצרכנו למפטר האפטרופוס כי היכי דלא לימנעו משא"כ גבי כפר דאינו כלל מפני תקון העולם אלא כי היכי דליהוי כפרה הכא האפסרופס' אף שצריכים כפרה מ"מ משום תקנתא דיתמי דדילמא ימנעו הוצרכנו לפוטרם כאלו לא קבלו עליהם מתחלה