בית מאיר ש"ס צג

מותר פטור. דנהי דמתכוין להזיק היינו מדסבר דמותר אבל אם כשיוודע לו דעשה איסור ית ודע לו נמי שחייב אפשר שלא יודיענו כי לא כיון לצעורי לחברי'. כ"א במה שהוא פטור ולא במה שהוא יהא חייב. וא"כ אין דקדוקי מתורץ. אבל דברי התוס' עכ"פ נכונים. אבל יותר מסתביר כדכתיבנא תחלה ודוק:

דף י"ג אמר ר' אבא שלמים שהשיקו. ע"כ לר"י הגלילי אזיל דס"ל ממון בעלים הוא. אך מ"מ צ"ע לפי' התוס' דף י"ב ע"ב ד"ה ומחיים מי אמר מסקי דלמסקנא לר"י מודה דחזה ושוק לאו ממון בעלים הוא א"כ הי' לו נמי לומר ואינו גובה מחזה ושוק. וכ"ת לאו דוקא. עכ"פ קשה לפירושם היכי דקדק התנא נכסים שאין בהם מעילה. הא כבר איתא חזה ושוק דאין בהם מעילה. ואעפ"כ מודה ר"י דלאו ממון בעלים הוא. אך זה צריך לי עיון לכל הפרושים הא יש בכור בזמן הבית בארץ דמודה ר"י ודאי דלא הוי ממון בעלים ואם הזיק פטור אף שאין בו מעילה. דף י"ד ע"ב תוס' ד"ה ש"מ לוה ומכר נכסיו. ומפרש ר"ת וכו'. צריך עיון דאף למ"ד שעבודא לאו דאורייתא קשה. דהא במתני' קתני שוה כסף דמוקי הגמ' ביתמי. ולמ"ד של"ד כתבו התוס' מקודם דמיירי בשעמד בדין ולהכי גובה מיתמי וא"כ מדוע לא יגבה ממשעבדי וכ"ת כמו שכתב ר"ת כיון דלא שייך נעילת דלת לא תקנו. א"כ מיתמי נמי לא ליגבה. וצריכנא לומר דודאי תקון דנ"ד לפני לוין לא שייך. אבל תקון שלא לפתוח דלת לפני עושי גזל שפיר שייך. ולהכי שפיר גובה מיתמי כשעמד בדין. וסברא זו שלא לפתוח דלת לפני עושי גזילה כתבו תוס' במס' ב"ב שם וע"ש. אך שמוכרח לפי ס"ד דהכא דהי' סובר דזה לא שייך כ"א דלהכי יגבה מיתמי. משא"כ לגבי לקוחות מה איכפת להגזלן ומזיק בהכי מה שעי"כ יוסגר לגבי' הדלת. בשלמא היכי דשייך נ"ד בפני הלוה שפיר דגובה נמי מהלקוחות. וא"כ אזיל פי' ר"ת כהוגן. אך במס' ב"ב שם שכתבו התוס' דמשום סברא הנ"ל בשעמד בדין גובה מיתמי ומכ"ש מלקוחות. צ"ל דכתבו למסקנא דהכא דנא איירי המתני' כלל מגבי' משועבדין ומסתביר לתוס' שלא לחלק. אבל הכא לפי' ר"ת ע"כ לחלק בין יתמי ללקוחות. ודוק כי צ"ע גדול ליישב:

דף י"ו ע"א הא קתני סיפא השן מועדת כו'. ואי ר"ט כו'. ופרש"י ז"ל הא ודאי לגבי שן רשות הניזק הוא. וצ"ע ומ"ש ממה דקתני במתני' אינה מועדת לא לשוך דל"ק לי'. והיינו משום דנשיכה תולדה דקרן הוא ולגבי קרן חשוב לי' ר"ה. א"כ הא אכילת דברים שאינם ראוים לה נמי תולדה דקרן הוא דהא משונה הוא. וע"כ צ"ל דלישנא דרש"י ז"ל לאו דוקא ור"ל דנהי דלגבי קרן חשוב לי' ר"ה היינו מה שמזקת לבהמה דכותי' דלתרווייהו ל"ל רשות או לתרווייהו אית להו רשות לפי חילוף הגירסאות. אבל מה שאוכלת פירות נהי שהם דברים שאינם ראוים והוי הולדה דקרן. מ"מ כיון דלניזק אית לי' רשות ולמזיק לא שפיר הוי משונה קרן בחצר הניזק. משא"כ ולא לשוך דקתני במתני' דאיירי לבהמה שפיר הוי ר"ה וק"ל. אך א"כ קשה דהי' לו ליפרוך מרישא דמתני' דקתני ולא לרבוץ ור' אלעזר הוא דאמר לקמן דאיירי בפכין גדולים ומסייע לי' ברייתא דקתני דלבהמה דרכה הוא. וע"כ דאיירי לגבי פכים דהיינו פיר' ואי ר"ט הלא חצר הניזק הוא. ויש לדחוק משום דאפשר לדחויי דילמא מן הצד. אבל לרבוץ אף בהמה לאו) ודוק:

דף כ"ב ע"א תוס' ד"ה אשו משום ממונו. כלומר חיוב ממון. ר"ל כמו שחייב בשמירת ממונו כן חייב בשמירת אשו שהוא הבעיר. והמציא בעולם ויתר פי' הצריכים לפי' זה בקושית הגמ' מבוארת בד"ה ממונו דבעל כלב הוא וק"ל:

שם ע"ב ד"ה קטל פ"ה כי'. ונראה לר"י לא ידענא לפרש מה בעי תוס' מפי' רש"י דהא על פירושם לא די שקשה מה שהקשה המהרש"א. אף זה קשיא. דהכל קשיא מנא להגמ' ההוא סברא החיצונה דאם קטל תור' עבדא והזיק ממון דחייב על היזק הממון דילמא באמת פטור משום דחשיב ע"י מיתת ממון קים לי' בדרבא דומי' דחייבי מיתת שוגגין. והא דחייב בעל של עבד היינו משום דקנס הוא כקושיתם ואין למדין ממנו. ולפרש"י ניחא דבאמת לכן פי' דעיקר קושיתו ממה דקתני פטור דמשמע לגמרי ועכ"פ ליחייב בל' של עבד כמו אלו קטל תורא עבדא. בשלמא על שאר הממון י"ל באמת דאפילו קטל תורא. עבדי' והזיק ממון פטור על הממון]. אבל הל' של עבד הלא בקטל תורא חייב ומדוע יפטר זה. ואי משום דהקשו תוס' דהא מפורש דף ט' דבאש פטור מל' של עבד הא שם פרש"י דלהכי פשיטא דפטור משום דקי"ל בדרבא מיני'. וזה תינח אם אשו משום חציו שייך באש יותר קי"ל בדרבא מיני' מבשורו. אבל אם אשו משום ממונו מה נשתנה משורו ולכל הפחות ל' של עבד ישלם. ודוק כי ברור ופשוט וצ"ע על תוס'. שיב ראיתי כי התוס' הצדיק ואני הטועה. דלפי' רש"י דף ט' קשיא מה תירץ הגמ' הכא במאי עסקינן כשהצית דמשמע הא אש פשוט חייב ל' סלעים. א"כ קשיא הברייתא דף ט'. אלא ודאי שם טעמא דפטור אש מל' סלעים לאו משום דפרשי' דקים לי' אלא משום () ויפה הקשו וק"ל. [ואפשר משום דלא עדיף ל' של עבד מכופר דבן חורין דממועט מעליו ולא על () כדאיתא בתוס' דף כ"ו ד"ה רגל]. [ומ"מ אין קושיא על רש"י די"ל באמת הי' יכול להקשות הכי אלא דיותר מקשה]. וליישב קושי' המהרש"א לפי' התוס' הברור דהכי פירושו. דאיתא לקמן דף מ"ג דכ"ע מודו. [הג"ה] ור"ל דהא ר"ל אית לי', שם בסוגי' דף מ"ג ע"ב אם עבד לא דריש ואם כפר דריש. וא"כ ע"כ הברייתא דקתני כל שחייב בב"ח. היינו בין שלא בכונה בין ע"פ עצמו חייב בעבד דמים. דאלו כפר הא בעבד ליתא. ואלי ל' סלעים הא ליתא. דהא אם עבד לא דריש. אלא ש"מ דבדמים משתעי הברייתא לדידי' שזה חייב בכל גונא דבן חורין חייב בכפר בין ע"פ עצמו ובין שלא בכונה. והמתני' דאותבי' אביי' לרבה לדידי, אזלה בפשוט בלא שום דוחק. עכ"פ נשמע מזה דלר"ל אלו קטל תורא עבדא שלא בכונה או ע"פ עצמו באופן דליכא ל' סלעים מחויב בדמים ולא אמרינן דקים לי' בדרבא מיני' בממוני' שהמית. וה"ה הכא לר"ל דס"ל אשו משום ממונו ליחייב עכ"פ על אשו שלא בכוונה אפי' לכל הפחות על הגדיש. ואפי' נימא כגונא דנסתפיק רבא אש שהמית בן חורין דאמרינן כיון דבכונה לא חייב ל' סלעים ה"ה שלא בכונה לא משום דמי'. עכ"פ על הגדיש ליחייב. דהא מוכח דלא שייך קים לי' בדרבא מיני' לגבי ממונו שהמית ודוק כי ברור הוא ומה דפשוט להגמ' דלא שייך גבי אש ל' של עבד כמבואר בתוס' י"ל דהיינו כקושי' הגמ' דף מ"ד ע"ב והא צרורות נינהו ע"ש ברש"י ודוק]. דאם קטל תורא עבדא שלא בכוונה דאף דאין השור בסקילה ואימעוט נמי מל' סלעים מ"מ מחוייב בדמים של עבד. וא"כ שפיר קאמר אלו קטל תורא עבדא ר"ל שלא בכונה מי לא מחייב בדמים דהא הכי מבואר התם בברייתא עמוד ב' דף הנ"ל. כל שחייב בב"ח חייב בעבד ואמאי נימא קים לי' בדרבא דהא במיתת אדם אין חילוק בין בכונה לשלא בכונה ע"פ חזקי'. [דברים אלו לאו דסמכא נינהו כי עיין דף ל"ה בתוס' ד"ה בין בשוגג בין במזיד וגם ברש"י דף מ"ג ודוק שם ע"ב ברש"י כי רבי פליג עלי דחזקי' בזה]. אלא ש"מ דבמיתת ממונו לא שייך קים לי' בדרבא כסברת תוס' וא"כ באשו אמאי פטור (אבל בל' סלעים פשיטא דבאש פטור מדלא שייך סקילה. ואפי' לר' יוחנן שם דדריש אם עבד לרבות שלא בכונה לשלשים של עבד היינו עכ"פ מדשייך סקילה בכונה אבל באש ודאי פטור מל' של עבד ודוק):