בית מאיר ש"ס צב

שתוך השער אף כי לא נתקדש. מ"מ לפני ד' קרינן בי'. וא"כ למה לא יהא נקרא אף לגבי הסמיכה בלא דעייל ידי' תוך השער לפני ד'. והאמת שלפ"ר אף הלפני ד' דשחיטה צ"ע לרבי דדילמא נמי כשירה בחלק הצפון דהשער. אלא שבזה איכא לדחוקי דעיקר הסמיכה דצריכה והשחיטה בפני' דאלו בתוך השער נפסל הדם ביוצא שהרי לא נתן דם ועכ"פ יהא מוכרח פרש"י וצ"ע עוד בענין זה וכעת אין עמדי:

סוף מס' מעילה במתני' נתנה פרוטה של הקדש תוך כיס כו'. עיין בכ"מ פ"ז מהל' הנ"ל שכתב וא"ת ליבטל ברובא. וי"ל משום דהוי דבר שיל"מ. א"נ מטבע חשוב. והמ"ל הניח שם דבריו בצ"ע.. משום דהתוס' שם מיאנו בטעם דשיל"מ. משום דודאי אינו אלא דרבנן. ואף על דברי תוס' שם דמשמע מדברים דחשיבות מטבע יהא מן התורה. חקר להביא ראיה מן הש"ס ולא עלתה בידו. אדרבא התמי' על דברי'. אדרבא הביא דברי הרשב"א בתוה"ב דכל הדברים שאינם בטלין. הוא רק מדברי'. ולענ"ד נראה ברור דהיינו טעמא של הכ"מ דעמד על סוף דעת התוס'. דנהי דמשמע מדברי' במס' מעילה דמסתפקים לומר דחשיבות מטבע הוא ד"ת. מ"מ כיון שהפוסקים העלו דמן התורה הכל בטל., ואף התוס' עצמם בפרק התערובות מסקו דאפילו שור הגדול בעל חי ד"ת בטל. ומכיון דחשיבות בעל חי אינו אלא מדבריהם. מכ"ש חשיבות מטבע. ולכך פי' המתני' דקתני בתערובות זה מעילה היינו מעילה מדרבנן ולא להביא קרבן. ואל תתמה שהרי משנה שלימה שנינו גבי' דם יצא לנחל קדרון מועלין בו. ופי' התוס' דף י"א ע"א ועמוד ב' דהיינו רק מדרבנן וה"ה הכא מועלין מדרבנן. ושפיר פי' הכ"מ הטעם משום דבר שיל"מ. ומה דאפלגו ר"ע ורבנן. ופי' התוס' דר"ע לשיטתי' אזיל דמחייב אשם תלוי על ספק מעילות. משמע דמד"ת פליגו. זה אינו ראי' דאיכא למימר הואיל וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. שפיר אזיל לשיטתו. כמו דאיהו בספק שקול דהוי דאורייתא מחייב אשם מעילית ה"ה בספק דרבנן. כגון בנתבטל ברוב ומדרבנן לא בטל מחייב במעילה דרבנן. ורבנן כיון דלדידהו בספק דאורייתא ליכא מעילה ד"ת. ממילא ה"ה מעילה דרבנן ליכא בספק דרבנן כ"א בודאי דרבנן. דהיינו בשהוציא כל הכיס דאז חיוב במעילה דרבנן דומיא דבודאי דאורייתא מעל ד"ת. וק"ל:

בדברי מ"ל הנ"ל. כתב שם וז"ל. ולא ירדתי לסוף דעתו דמה ענין ביטול בכאן. דביטול לאשמענא אלא לבטל האיסור להתירו לכתחילה באכילה. אבל אם הרוב הוא איסור נהי דאיסורא איכא. אבל לחייבו מלקות או כרת או קרבן זו לא שמענא. ואני מתפלא על דברים אלו שהרי קי"ל סוקלין על החזקות וידוע דרובא עדיף מחזקה. ומדוע לא נימא אם עבר על התראה שיהא חייב מיתה או מלקות. וגם בשוגג חטאת כמו על הודאי.. ואדרבא הרי סיגי' דמס' חולין בעי למילף מזה דאזלינן בתר רובא אפילו בליתא קמן מדין מכה אביו יומת. ומכ"ש בנתערב היתר חד בתרי רובא דהוי רובא דאיתא קמן מה"ת לא יהי' עליו עונש דאורייתא כמו על הודאי וצ"ע. ואולם בלאו הכי אין לבנות יסוד על דברי פי' רש"י דלשם. כדרצה שם החכם להביא ראי' מדבריו דמטבע ד"ת לא בטל שכבר פירשו התוס' שם בענין אחר. זה לשונם דכיון דלא פי' אם ירצה יביא כל המעות לשלמים. הרי שמיאנו בפי' רש"י ופירשו בענין אחר. ולענ"ד דברי' מוכרחים מקושי' הגמ' דלשם ע"ש ודוק. וגם על פי' רש"י בל"ז קשיא. דא"כ מאי ארי' במפריש מעות לנזירתו דין זה הי' יכול להשמיענו בנתערב מעות קדשים קלים במעות קדשי ק'. וק"ל. וגם התוי"ט הקשה על פרש"י ומסכים לפי' התוס' בתוס' י"ט במתני' סוף מעילה הנ"ל הראה מקום לעיין משנה ט' פ"ה דע"ז. ושם מסיק על פי' הרא"ש שהביא התם וכתב ולי אכתי קשיא ההוא דמעילה וצ"ע עכ"ל. וכן מקד כתב וכן פרוטת דסוף מעילה ע"ש. וא"י ליישב דבריו דמה שהניח בצ"ע י"ל דקשיא לי' עכ"פ הי' להתנא לחשוב ההוא פרוטה דאית בה תרתי דבר שיל"מ וגם את שדרכו לימנות ואיסורי הנאה. אבל מ"ש מקודם וכן פרוטות דסוף מעילה דנראה מלשונו דזה פליג על מתני' דע"ז דבעי תרתי. לא ידענא ליישב דאדרבא גבי מעילה נמי תרתי איתנהו. איסור הנאה ודבר חשוב. וצ"ע:

מסכת בבא קמא דהיה ע"א תוס' ד"ה המטמא המ"ל. יש לדקדק דא"כ יותר הי' לו לומר עכ"פ תירוץ זה המספיק בסגנון אחד בין למ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק או לא שמיה היזק ולא יצטרך להאריך בלישני'. ונראה ליישב ע"פ מה נשאלתי קושי' מהתורני מוה' זעליג במכו' לייזר ז"ל לניב. מה משני תוס' דלא תנא לי' משום דלא מחייב בשוגג. דהא כבר תנא נמי רב אושעי' במנינו בושת. ואיתא במתני' לקמן דבושת אינו חייב עד שיתכוין להזיק. ופשיטא דשוגג אין מתכוון לבייש ופטור נמי ואעפ"כ תנא לי' [וכן איתא נמי הקושי' מכל ד' דבריר חוץ חק דחייב עלי' אפילו שוגג כמבואר סוף פ' כיצד הרגל]. ובע"כ לומר דנהי ודאי דבגדר שוגל דתנא אצל המטמא דפטור בכללו נמי אין מתכוין להזיק דפטור. אבל ודאי דבגדר אין מתכוין לבייש דפטור. אינו נכלל שוגג. והיינו מפני כי ידוע דתרי גוונא שוגגי' איתא חד שוגג הפשוט פ"י ששגג ועשה שלא בכוונה. וחד שוגג דאומר מותר כמו בשבת דשגג במלאכה שלא ידע שהיא אסורה. ולכן אצל בושת נקיט התנא עד שיתכוין לבייש להורות אבל ודאי אם נתכוין לבייש אף דשגג וסבור דמותר לבייש. מ"מ חייב, וכן מבואר למעיין בש"ע ח"מ גבי נפל והיפך עצמו להנאתו על האדם וביישו דחייב כיון דנתחייב לבייש אף דבאמת מותר כדי להציל עצמו. ומכ"ש באומר מותר [וכן בכל ד' דברים ודאי דחייב במזיד ואומר מותר ונלמד מכח ק"ו מבשת] ומשא"כ אצל המטמא נקיט התנא סתמא שוגג פטור להורות דכל השוגגים פטורים. ובזה אזלו דברי התוס' כהוגן. אך הא תינח למ"ד היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק ומזיד דחייב היינו כדי שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו. וזה הטעם ודאי לא שייך במכוין לטמא וסבור דמותר להזיק חבירו בהיזק שאינו ניכר. הא אלו הי' ידע דאסור לא הי' עושה. דמה"ת לחייבו משום שלא יהא וכו'. דאטו משום דזה לא ידע שיש איסור בדבר כ"ע נמי לא ידעו. אבל למ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק ושוגג דפטור היינו כדי שיודיעו. ומזיד דחייב ולא חיישינן אולי לא יודיעו משום הוא עצמו מכוין לצעורי לחבירו. כמבואר בגיטין. א"כ במתכוין להזיק נהי דאמר דמותר לעשות מ"מ מהראוי לחייבו. דהא לא שייך הטעם כדי שיודיעו. דהא עכ"פ כיון להזיק ופשיטא שיודיעו. כמו מזיד כיון דלצעורי לחברי' כיון. ובע"כ לומר באמת דלמ"ד שמי' היזק באמת שוגג דתנא דפטור לא איירי כ"א בשגגת כוונה. ולא בשוגג דאומר מותר. ודכוות' מצינן בא"ע סי' קע"ח גבי שוגג דאשת איש דמותרת לבעלה ישראל. ומ"מ בשוגג דאומר מותר אסורה והוא שם בשם מהרי"ק. וא"כ אין תי' התוס' עולה כ"א למ"ד לא שמי' היזק אבל למ"ד שמי' היזק באמת אין דבריהם אזלו דשוגג בלא כוונה גבי בשת נמי פטור ואפ"ה תנא לי'. ולכן שפיר כתבו התוס' המ"ל. ר"ל למ"ד לא שמי' היזק. וע"ז לא נפקא מיניה מידי כיון דמ"מ הי' צריך לבא לאידך מ"ד לסברא אחריתי וק"ל ואפשר נמי לומר דאף למ"ד שמי' היזק. מ"מ אף שוגג דאומר