בית מאיר ש"ס צא

דהכי מקשה טעמא וכו'. הא שניהן שוין הראשון שיבא לידם הוי הקדש. וא"כ י"ל דהיינו טעמו דמועלין במקצתן דהא הראשון שבא לידו מחויב להקדיש ולא לומר עליו הוברר דזה חולין. משא"כ בדמי עולה ושלמים דשניהם מ"מ הקדש שפיר יוכל לומר על מקצת הוברר שזה לשלמים. אך עכ"ז א"י ליישבו למה מסיים כיצד עושה וכו' הא יכול לברור הראשון שבא לידו להקדש ע"י ברירה כמו שפ' לפשטן דברייתא במעות עולה ושלמים וצ"ע:

דף ל"ח אמר ר' אבוה אמר ר' אלעזר כל רבעיות שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מרביעית שבנזיר וכו' ור"א משקין אין מידי אחרינא לא תימא לי הא לר"א נשאר קושי' הגמ' מדרבנן נשמע לר"ע ונילוף כל רביעיות מנזיר מק"ו ולדידי' ליכא לשנויי משום דהוי נזיר וחטאת שני כתובים דהא נזיר מחטאת לא גמרינן דחולין מקדשים לא ילפינן וחטאת מנזיר לא גמרינן דהא בנזיר משקין אין מידי אחרינא לא וחטאת הא אוכלין נינהו. וצ"ע. קושי' זו הוגד לי שכבר מקשים העולם נמי. אולי יש לדחוק דבחטאת נמי מה שנבלע היינו שומן נמוח אין עליו שם אוכל אלא משקה אף שאינו משבעה משקים מ"מ מי פירות איקרי [עיין מס' נזיר דף מ"ד שם היא איבעי' נבילה שנימוח']:

דף ס"ד ע"ב המוציא מת וכו'. ועיין בתוס' מביאים הסוגי' דסנהדרין. ושם פרש"י ז"ל קבר הנמצא דוקא חדש שיודע שמעולם לא הורשה ליקבר שם. וכנראה שדחקו לפרש הכי משום דקשיא לי' למה מקשה בתר הכי ודילמא מת מצוה ומשני קלא אית לי' ולמה לא מקשה בפשוט ודילמא קבר ישן הוא ע"י רשות הבעלים שהי' אז וע"ז לא קאי תי' קלא אית לי'. ומוכרח לפירושו. אבל יש לתמוה עליו דא"כ אמאי תנן הכא המוצא מת סתם בתחילה כ"ז שאינו ידוע ניטלו. ולמה לא חיישינן לקבר ברשות בעלים. והכא א"א לפרש נמי כדפרש"י בקבר חדש. דא"כ כי מצא שלשה אמאי יהי' שכונות קברות ואסור לפנותם. ת"ל דהא יודע שבגזל יקברו שם בלי ידיעתו. ודוחק גדול לומר שהוא מצד מיצר שהחזיקו בו רבים שאסור לקלקלו [ועיין בסמ"ע סי' שע"ז] ואולם עיין בתשוב' אבן השהם ומאירות עיני' סי' י"א לדברי הגאון מ"ו איציק אב"ד דפוזנן ז"ל שם מעקרא לק"מ. כי שם מפרש דרש"י לא פי' פירושו. אלא משום הנאמר שם ומותר בהנאה. (אין זה מדברי הגאון אלא מדעתי. כתבתי דברים אלו לפ"ר. אבל א"א שהרי מקשה להדי' על ההיתר לפנותו ודילמא מ"מ הוא. וזה צ"ע על ישוב הגאון נמי. ואולי יש לדחוק שהוא כמו וכו']. ע"ז מקשה הגמ' ודילמא ומשום דהוי ספק תורה כיון דאיירי בקבר בנין. ורש"י ז"ל נמי מההוא טעמא דחק לפרש דבחדש איירי. משא"כ הכא דלא איירי אלא היתר לפנותו שהוא דרבנן ואפשר דאיירי בקבר קרקע שאין בו איסור הנאה אף רש"י ז"ל מודה דאיירי אף בסתם והכל ניחא:

מסכת סוטה דף י"ז ע"ב בתוס' ד"ה מביא בא"ד והשתא לא תיקשי וכו'. והא הכא דהוי מבשאב"מ והדבר ידוע שהמים מרובים על הדם ואפ"ה כתיב בדם. לפ"ר דברים תמוהים דמה הקושי' מבשאב"מ בחזותא דאזלינן בתר חזותא. כדאיתא זבחים דף ע"ט אמר רבא היכי דאיכא חזותא במראה. אבל י"ל דהכי קשיא לי' דהא איתא שם במתני' נמי נתערב בדם בהמה וחי' רואין כאלו הם מים. ומקשו שם התוס' בד"ה רואין וע"ש מה שתירצו ואלו בכאן לא הי' דם הצפור כל כך כאלו הן בעין. הרי מוכח מהכא דלא בעינן מראית דם גמור. וא"כ נשאר הקושיא דמנ"ל שם אין עולין או מב"מ לא בטל דילמא נמי הטעם משום רואין כדהקשו שם התוס'. אבל השתא דאמר בדם הצפור ניכר בעינן שפיר י"ל כדתירצו שם התוס' ודוק:

דף ל"ט תוס' ד"ה כל כהן ושעור תכיפה בסופו. עיין מ"א ריש סי' קס"ו ס"ק ג' מקשה פה קושי' עצומה על התוס'. וכן השיג עליהן הח"צ ביתר עוז מן התירוץ איכא דאמרו כל הסומך ראשו ורובו מכניס דרוצה לתרץ אפילו לרבי. והרי אכתי קשה דלישחטי' סמוך לפתח ואיהו יסמיך תוך הפתח. א"ו אף כ"ש זה הוי הפסק. ונלענ"ד דיש ליישב ולהציל התוס' מהשגה זו. על דרך זה דהתוס' קאמרו זה כ"ב אמה ודאי מוכח משם דהוי הפסק. אבל כ"ש לא מסתביר להו דיהא מקרי הפסק. ואי משום הסוגי' דלשם י"ל דאזלו בשיטתם דבזבחים דף ל"ב ע"א ד"ה מ"ש משיגים על פרש"י דמשמע מיני' דבסמיכה גופי' לא נאמר לפני ה' אלא מה דכתיב בשחיטה לפני ה' ומדתירץ לסמיכה שחיטה ממילא ידעינן דכמו דשחיטה לפני ד' כן הסמיכה. ובודאי נשמע נמי מיני' מדמשני שם קסבר ביאה במקצת שמה ביאה. ומדלא אפשר לטמא לעייל ידי' ומדתיכף לסמיכה שחיטה ע"כ א"א הסמיכה אלא בטהורים. וזה הא ע"כ לרבי אזיל ש"מ כדעת המ"א וח"צ. אבל התוס' שם מסקו דבסמיכה גופה כתיב לפני ד'. והסוגי' בדף ל"ב כפשטי' אזיל. ומה שבדף ל"ג מוכח מהסוגי' דסמיכה בטהורים. לא נשמעת אלא מכח תיכף לסמיכה שחיטה. כתבו התוס' דשם אזלה למ"ד ביאה במקצת ל"ש ביאה. דאי משום לפני ד' דכתיב גבי' אפשר לומר דמ"מ בטמאים ומעייל ידי' סומך. משא"כ ע"י התיכף מוכח לר' יוסי בר' יהודא דסבירא לי' מרחק צפון דסמיכה בטהורים. והנה בדף ל"ג מסיק הסוגי' אלא איפוך סמיכות אשם מצורע לאו דאורייתא ופרש"י מפני שאינו אלא מכשיר. והתוס' שם ד"ה איפוך הניח בקושי' פרש"י מדמקשינן ליתר ענינים ולא אמרינן דשאני משום שאינו אנא מכשיר. וע"כ ר"ל דלאו היינו טעמא כדפרש"י ז"ל. אלא עיקר הטעם משום דלא אפשר לאקושי לחטאת. דשאני חטאת דאפשר בטהרה ותכף. משא"כ אשם מצורע לר"י בר' יהודא או דמוכרח ליכנוס טמא למקדש או דלא יהי' תכף. להכי לא מקשינן ואמרינן באמת לא הצריכה תורה סמיכה באשם מצורע וכל סמיכתו אינה אלא דרבנן. ומינה לשטתייהו דבסמיכה גופה כתיב לפני ה' למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה ממילא א"א בלא תכף לסמיכה שחיטה לאקושי אשם מצורע לחטאת לסמיכה דבחטאת אפשר לקיים לפני ד' בטהורים. משא"כ אשם מצורע א"א לקיים לפני ד' דכתיב גבי' אלא ע"י שיכנס בטומאה לא מקשינן ואמרינן לאו דאורייתא., וא"כ קאי קושי' הסוגי' הכי לימא מסייע לי'. ואי אמרת ביאה במקצת ל"ש ביאה ליעייל ידי' וליסמוך. כלומר בשלמא אי ביאה במקצת שמי' ביאה. א"כ בלא תיכף לסמיכה שחיטה נמי מוכח דסמיכת אשם מצורע לד'. שהרי בגופי' נאמר לפני ד' וזה א"א אה לא בטומאה ולא מקשינן. וא"כ דכל הסמיכה אינה אלא מדרבנן אין קושיא דליעבד תיכף ולישחטי' להקרבן אצל הפסח. דנהי דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו. מ"מ בכה"ג ללכלך העזרה בדם שחיטה בכדי לא תיקנו ולא הצריכו התיכף [א"נ משום דלכתחילה ראוי להיות בפנים בעזרה] אלא אי אמרת ביאה במקצת לא שמי' ביאה הרי דאפשר לקיים הסמיכה בלפני דהכתיב גבי ע"י דליעייל ידי' ומה"ת דלא נקישו לחטאת והוי סמיכתו דאורייתא וליעייל ידי' כדי לקיים אף התיכף לרבי. ומשני ר"י בר יהודא דאמר מירחק צפון. ולא אפשר א"ד ראשו ורובו מכניס ונמי ממילא מוכח דלאו דאורייתא ושפיר כנ"ל [לההוא תירוצא קאי השקלא וטרי' דבתר הכי מאי קסבר וכו' כבל"ז מפרשי' התוס' בדף ל"ב דקאי למ"ד ביאה במקצת לא שמי' ביאה ואליבא דמ"ד מירחק צפון. ודו"ק]. ואולם מלבד כל הנ"ל קשאין לי מאוד דברי התוס' שבדף ל"ב דאיך אפשר ללמוד סמיכה בטהורים בלא תיכף מן לפני ה' הכתוב גבי'. הא איתא בסוטה דף ח' שהעמדת סוטה ומצורע הי' צריכים להיות בשער ניקנור. מפני שכתוב והעמיד לפני ד' הרי ע"כ