בית מאיר ש"ס צ

נמי לא מיבעי' ולוקין לו על מה שנזר. וזה נראה דעת הרמב"ם במה שפסק פ' הנ"ל ה"ח ולוקה על שהייתו ועל פי הגה' הכ"מ היינו ממש דין זה של קושי' המ"ל בדהתרו בו אחר שהזיר בקברות. ולא כתב על שהייתו ששהה כדי השתחווי' ש"מ דסובר בזה ליכא למעבד כלל ולוקה על שהייתו בכדי שהי' יכול לצאת אחר ההתראה. ואולם לפי הגה' הכ"מ קשיא לי מאוד על פסק הרמב"ם ז"ל בהל' ביאת מקדש פ"ג הלכה כ"א וכ"ב שכתב נכנס למקדש וכו' אפילו טמא עצמו שם במזיד וכו'. ואם שהה או וכו' חייב כרת. דמשמע ברור אבל בלא שהה אין כאן חיוב כרת. ואמאי לא לחייב על טומאתו מזיד מיד כרת כמו בנזיר שחייב מלקות מיד על הזירו. בשלמא התוס' שמפרשו האיבעי' של טמא עצמו מזיד לענין מלקות שפיר כיון שלא התרו בו עד אחר שטימא. אבל כרת הא לא בעי התראה. כמבואר מכות י"ג ע"ב. ועיין פ"ה כ"מ ומ"ל וצ"ע:

דף כ"ו ע"א אמר רבא הא דאמרן מעות סתומין יפלו לנדבה אם נפלה דמי חטאת מביניהן הרי הן כמפורשין. ועיין ברמב"ם ה"ט מהל' נזיר השמיט מימרא זו. וע"ש בלח"מ כתב דברים שאינם לענ"ד. ולפיכך עלה ברעיוני לומר לפ"ר דהיינו טעמו משום דיש לתת לב מנ"ל לרבא לומר כלל ההוא דהכ' דנפל דמי חטאת יהי' כמפורשין. ורציתי לומר דמסברא אמר הכי ומשום דהא העולה והשלמים הם רוב כיון שהן דמי שני בהמות ודמי החטאת הנאסר למזבח משום מיתת בעלים הוא המועט וד"ת הוא בטל אלא שמטבע חשוב ולא בטל מדרבנן. ועיין במ"ל פ"ז מהל' מעילה. וכיון דאין איסורי' אלא מדרבנן שפיר אמרו דאסורא נפל כמו בכל אסורין כדקי"ל בי"ד סי' ק"י משא"כ הרמב"ם לשיטתי' שפסק שם כרבה לגבי ר' יוסף דלא אמרינן דאסורא נפל אלא בחביות דמנכר נפילתה ולא במידי דלא מינכר. ולהכי דחי דברי רבא הכא מהלכתא. וא"ל לפ"ז מה מקשה הגמ' והלא דמי חטאת מעורבין בהן כיון דד"ת בטילין. די"ל עכ"פ מדרבנן קשיא לי' ומשום דחשיב כנ"ל. ומה שצריך ההלכתא או הקרא חדא מפני התערובות חטאת ושלמים שאינם כליל. ועיין בתוס' ד"ה יפלו לנדבה והלא דמי חטאת וכו'. ותו () בא דליהוי התערובות דוקא לעולת נדבה של צבור אמנם רואה אני שזה א"א להאמר בדעתו דרבא שיהא עיקרו נבנה על בטול ברוב לא מבעי' לדעת המרדכי שרוצה לומר שבכל איסור שלא הי' ניכר טרם התערובות לא שייך ביטול דודאי לא שייך. אלא אפילו למה שהבאתי סי' קס"ט בא"ע כמה סוגי' ופוסקים דלא כוותי'. וע"ש בספרי ב"מ. מ"מ כולי עלמא מוכרחים להודות דלא שייך ביטול ברוב אלא במידי דכבר קודם שנתערב הי' הדבר שיתבטל עומד בפני עצמו דומיא דדם () שב"פ מ"ח ודומיא דחררה שהבאתי שם אבל מידי דמעולם לא הי' עומד בפ"ע. וגם עדיין לא חל עליו בפרטות שם חטאת או עולה אלא עומד להתברר בודאי לא שייך. ותדע דאל"כ האיך אפשר למאן דאית לי' ברירה לומר גבי הלוקח יין מבין הכותים לומר שני לוגין שאני עתיד להפריש יהי' תרומה ושותה מיד הא מ"מ נדמעו [ועיין בכ"מ סוף פ"ח מהל' מ"ש]. א"ו משום דלכי הוברר אגלי שמעולם לא נתערבו ומכיון שלא נתערבו איך אפשר שיתבטלו [אמנם בהר"ן נדרים דף פ"ד ע"ב מצאתי בלשון זה דכיון דע"כ צריך להרימה מן הכרי אינה מתבטלת שם. וזה לא שייך כשמת בעל ושפיר אפשר להתיישב הרמ"ב בדרכי ודוק] ולכן אך דקו התוס' בקושייתם סוף מעילה וכתבו בד"ה פרוטה של הקדש תימא וליבטל האי פרוטה של הקדש שנפלה. אבל על דין אמר פרוטה בכיס זה הקדש מעקרא לא הוקשה להם דליבטל מטעם הנ"ל. וא"כ השמטות הרמב"ם עדיין צ"ע. וגוף טעמו דרבא בעניותינו נעלם מאתי עד כי יאיר ד' עיני:

שם ע"ב תניא כוותי' דרבא אלו לחטאתי וכו' והשאר יבוא חצי' לעולה וחצי' שלמים. עיין תוס' פירשו דר"ל דאין להם תקנה אלא ע"י חילול. והרמב"ם פ"ט מה"נ ה"ו הניח לו הברייתא בעינה ולא פירשה על דרך זה. זולת בפ"ד מהל' מעילה ה"ג כתב תיקון התוס' על היכי דאמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי ואלו לשלמי ושוב נתערבו. מזה לענ"ד נראה בעליל שהברייתא דנזיר מוקים בפשטי' שיחלוק המעות ויקח בחצי' עולה ובחצי' שלמים. ויראה לענ"ד דהרמב"ם מחלק דדוקא בהוכרו ונתערבו הוא דאין תקנה אלא בחילול משים דלא אפשר לומר יש ברירה. כמבואר בתוס' ישינים מס' יומא דף נ"ט. ועיין נמי בתוס' מס' סוטה דף י"ח ד"ה חזר וחלקן. משא"כ באופן הברייתא דלא הוברר מעולם איזה לעולה ואיזה לשלמים. יוכל לקחת ולחלק' ובמה שיקח עולה אמרינן הוברר וכו' וכן בהשלמים:

ובזה ניחא נמי מה שפסק שם בה"נ ובה"מ דאם אמר אלו לחטאתי והשאר לנזירתי אין מועלין במקצתן. ובתר הכי כשאמר אלו ואלו ונתערבו פסק דמועלין במקצתן. וק' ומ"ש. ולהנ"ל ניחא דברישא שדמי העולה והשלמים מעורבים בלא קריאת שם ועומדים להתברר כשמשמש במקצתן יוכל. לומר הוברר שאלו דמי שלמים ואין בהם מעילה וכדמקשה הגמ' סוף מעילה על ר"ע מלגין לפי' רש"י דכיון דר"י ור"י ור"ש ל"ל ברירה אינו רשאי לברור לחולין ולהניח ההקדש לבסוף. מבואר הא למ"ד יש ברירה שפיר דלא מעל במקצתן משום דאמרינן הוברר דהן לשלמים. אבל התוס' שמפרשי' מה דנאמר בהברייתא חצי' עולה וחצי' שלמים היינו דוקא ע"י תקנה דחילול. ש"מ שרוצה לפרש הברייתא כדעתייהו ליפסוק בדאורייתא אין ברירה. וקשה. לי מאוד לפ"ז למה אין מועלין במקצתן. הא כיון דאין ברירה כל מטבע ומטבע הוא חצי' עולה ואם אפילו ע"י צירוף נהנה בשוה פרוטה למה לא ימעל. ובשלמא במתני' דמעילה פ"ג הנ"ל שהביאה הגמ' במפריש מעות לנזירות. דלא נהנין ולא מועלין ביארו הטעם משים שיכול להביא בכולן שלמים. ודלא כפרש"י במעילה. וע"ש בתוי"ט. אבל הכא דאין יכול להביא בכולן שלמים אלא דוקא מחצה שלמים ומחצה עולות מדוע לא ימעל במקצתן מטעם אין ברירה. וע"כ לידחוק בדעתם דאף דאין ברירה מ"מ ודאי אין דעתו שכל מטבע ומטבע יהי' חצי' עולה וחצי' שלמים. דהא אין דרך לישא וליתן במחצית מטבעות. אלא על חצי מספר המטבעות חל להיות מחציתם עולה וכו'. ולהכי כיון דאין ברירה א"א ליקח במחציתם כנ"ל. וג"כ אין בם מעילה במקצתם כדפרש"י במתני' דמעילה דתמיד חיישינן דילמא דשלמים נינהו. עכ"פ נלענ"ד דנשמע מהרמב"ם מדפסק הברייתא כלשונה דס"ל אף בדאורייתא יש ברירה. ועיין בהרא"ש והר"ן ריש פ' השותפין בנדרים. אבל אין ליישב דעת תוס' ע"פ פירושם בסוף מעילה הקושי' דלגין. חדא אף עם דבריהם אינו מעלה ארוכה ותו כל פירושם תמוה לי דאיך ס"ד דטעמו דר"ע משום ברירה א"כ מ"ש רישא נמי נימא בשהוציא הראשון יש ברירה דזה של החולין. ותו א"י לפרש מה שכתבו דמקשה דצריך לברירה אמירה מה שאני עתיד להפריש דוקא א"כ מה מקשה בתמורה וליברור חדא מינייהו ונימא ההוא דכנגד הכלב וצ"ע. אמנם להנ"ל וגם בלא הנ"ל תימא לי שהרמב"ם מעתיק פ"ז דמעילה בהלכה ז' אמר שור בשוורי הקדש מועלין בכולן ומועלין במקצתן. ומ"ש מתערובות דמי עולה ושלמים דאין מועלין במקצתן. יהי' הטעם כדפרשתי לדעת הרמב"ם. ויהי' הטעם כדפרשתי לדעת התוס' זה נמי שייך בשור משוורי. והנה הכ"מ כתב שסותר למה שפסק פט"ו מהל' מעשה קרבנות. ור"ל לענ"ד דשם פסק הגדול הקדש והכא פסק דהוי תערובות וצריך לתקנה. ומה שבעל המדפיס ספרי מיימוני אלו כתב הג"ה ליישב א"י מה שח. אבל לענ"ד הפשוט דהכא מיירי בשכולם שוים ואין בהם אחד גדול. וא"כ אפשר לדחוק וליישבו. דהנה רש"י סוף מעילה פי' רודי' דרבין מן אחד משורים