בית מאיר ש"ס פט

שדחק עצמו לפרש הרמב"ם כר"י הואיל ופסק דהמקיים אינו לוקה. משום דקשיא לי' דאם ניכש חייב משום מקיים מדוע מקיים אינו לוקה. ומיאן בסברת היש מי שאומר שהביא וכתב וק"ל דא"כ מנלן שאסור. והאיך נעלם ממנו דברי תוס' הנ"ל דמטעם אין בו מעשה אין לוקין עליו ומה"ת לא יהי' אסור באיסור לאו ככל לאו שאין בו מעשה. ואף דברי הירושלמי שהביא לענ"ד לא הוי כלל תיובתי' להמעיין היטב [ובלא זה נמי דברי כ"מ שם בההוא דיבור אינם מדוקדקים כל הצורך במחילת כבודו. שכתב מקודם על קושייתו שבהלכות שבת פסק הרמב"ם כרבה. וז"ל ויש לומר דאף וכו' ונקטינין כותי' א"נ וכו'. ומה מהני בזה דהא עיקר הקושיא א"כ אף בניכוש יפטור ממלקות וצ"ע] ובמה שכתב. וק"ל דא"כ מנלן שאסור יש לדחוק וליישב כוונתו דר"ל דאינו דומה לכל לאוי שאין בהם מעשה דפשיטא דאסור דשם הלאו לא שייך כלל ביש בו מעשה וע"כ התורה הזהירה על הקיום בלי מעשה. משא"כ הלאו זה של קיום כלאים אם נפרש דברי ר"ע ביש בו מעשה כדפרשו התוס' או ע"י ניכוש. קשה דלמא הקרא לא אתי אלא להכי [ועיין במס' ב"מ צ' ע"ב תוס' ד"ה ריש לקיש] ואיסורא מנלן בשאין בו מעשה אבל לענ"ד אין כדאי קושי' זו להוציא דברי הרמב"ם ז"ל מפשטן. שבה' שבת הוכרח הכ"מ ז"ל לדחוק עצמו באופן אחר יותר דחוק. והכל ע"פ שיטתי' פה דפי' דבריו אליבא דר"י והדברים פשוטים דכיון דהקרא סתמא נאמר כלאים שדך לא תזרע פשיטא דמשמע אפי' שלא ע"י מעשה. אלא דאנו לא אפשר ללקותו כ"א על המעשה וזה פשוט. וא"כ מאחר שבררנו שאף הרמב"ם ז"ל הולך בשטת התוס' הרי דבריו ברורים בהל' נזירות דודאי נמי כל מה דמצי לפרש האיבעיות דגמ' צריך שהי' למלקות גמור פי' כפשוטה. ומש"ה האיבעי' דרב אשי במס' שבועות דלא נאמר שם אלא נזיר בקבר מהו פירושה כשהי' נזיר והלך שם בשוגג ואח"כ התרו בו. ושפיר חשיב יש בו מעשה הואיל ותחילת המעשה הי' בשגגת האיסור. וכתב דבעי שהי' כדין ספק מלקות להקל והיינו ההלכה י"ט שבפ' ה'. ובפ"ו הל' ט' העתיק איבעי' דרב אשי שבמס' נזיר שמבואר שם בנזיר והוא בבית הקברות ונכנס שם בשידה וכו' ובעודו שם בהיתר נזר אלא שחבירו פרע המעזיבה ונטמא באונס וקשיא לי' לפרש האיבעי' למלקות גמור דבזה סובר דהוי לאו שאין בו מעשה כיון שתחלת המעשה בהיתר גמור הי' וכשיטתי' הנ"ל בהל' כלאים והוצרך לפרשה לענין איסור מלקות. וכמו שכתבו התוס' בשבועות לרב ביבי. ולכך פסק אע"פ ששהה אינו לוקה. ונמצא ב' הקושי' של הלח"מ ל"ק כלל. דוק ותשכח. דהיינו הקושי' שהקשה על דינו בפ"ה הלכה ח' מבואר דל"ק. כיון דשם תחלת המעשה באיסור הוי ואפילו בשוגג ולכך שפיר לוקה. ומה שהקשה על הדין דבפ"ו הלכה ח' נמי יש לתרץ. דהא הכ"מ ז"ל הגיה בלשון הרמב"ם אלא אם התרו בו שלא יזיר אז לוקין בלא שהי' ע"פ קושי' הגמ' והשגת הראב"ד ז"ל. והתוס' שם בנזיר ביארו שלא הוי לאו שאין בו מעשה משום דהעמידה חשיב מעשה באמת מזה יפה הוכיח המ"ל הנ"ל בהל' ביאת מקדש דאפי' בשתחלת המעשה הי' בהיתר נמי חשיב לאו שיש בו מעשה. וא"כ לפי הוכחתי הנ"ל מדברי התוס' ע"ז ופסק הרמב"ם בהלכות כלאים קשיא קושי' התוס'. אבל לענ"ד עיקר תירוצם שם ללא צורך. ושאני נזיר והוא בבית הקברות והתרו בו לא תנזר והוא נזר דודאי חייב מלקות ולא הוי לאו שאין בו מעשה דהא לר"י קיימינין דאית לי' נזירות חל בבית הקברות ור' יוחנן הא אית לי' בהשוכר את הפועלים () בקול חייב דעקימות שפתיו הוי מעשה וביארו שם התוס' דהיינו היכא דבדיבורא עביד מעשה דומיא דהכי בתמורה הואיל דבדיבורא עביד מעשה שנעשית הבהמה קדש חשיב מעשה. וא"כ ה"ה בנזיר הואיל דבדיבורו נעשה מעשה שחל עליו הנזירות חשיב מעשה וחייב. וא"כ ממילא יפה פסק דאם שהם אחר ההתראה דחייב הואיל דלת הי' ע"י מעשה דהיינו הנזירות אף על השהי' חייב ואף השהי' לא חשיב לאו שאין בו מעשה ודוק'. ואפשר דזה נמי כוונת התוס' נזיר. ומה שדקדק המ"ל בלשונם דלא משמעין הכי. ידוע שאין לבנות יסוד גדול על דקדוק לשון תוס' בנזיר שקצרו בדברי':

ואם באנו לתרץ קושי' הכ"מ ז"ל שהקשה להיש מי שאומר וכו'. וק"ל דא"כ מנ"ל שאסור וכדפרשתי לעיל. ולענ"ד אף יותר קשיא לדרכו של הכ"מ ז"ל שביאר פסק הרמב"ם אליבא דר' יוסף והברייתא פשוטה נשנית ופסק כרבנן מאין יבא האיסור דאורייתא בהקיום לרבנן כיון דלא דרשו הקרא כדדרשו ר"ע אם לא שנאמר באמת אך דרבנן. וזה נגד משמעות הירושלמי שהביא. ונראה לענ"ד ליישב קצת בדרך דרוש. ויתורץ בזה מה שהקשה הראב"ד. דהיינו כמו שביאר אותה הכ"מ. דמה הרמב"ם שכתב ומותר לומר לגוי לזרוע לו כלאים. ת"ל דאסור לקיימו ואפילו לא ינכש אותו. לזה יש לתרץ ולתרץ נמי קושי' המ"ל שהקשה דבפ' השוכר את הפועל משמע דלרבנן שרי לקיימו. ונראה לומר דודאי מה שהקשיתי לעיל נכון דלרבנן אליבא דר"י וכמו כן לרבה ולהיש מי שאומר לפי קושי' הכ"מ פשיטא דליכא לאשכוחי איסור דאורייתא להקיום. לולא זה אני אומר דהא איתא בתמורה דף ה' רבא אמר כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ומקשה שם הגמ' בלישנא אחרינא תחלה על אביי מאונס שגירש דמחזיר וחזינן דלא מהני. ומתרץ הגמ' ש"ה דאמר קרא כל ימיו ומקשה הגמ' ורבא ל"ל כל ימיו ת"ל דמחויב להחזיר מכח דלא מהני ומשני הגמ' דלא אצטריך כ"א לנתוקי ללאו לעשה להורות שלא ללקותו. ועיין שם בתוס' מבואר דודאי אף לרבא א"א לומר דלא יהי' הגירושין חלין. ואעפ"כ נשמע משם דאליבא דרבא כל דאמר רחמנא לא תעביד מחויב לעשות כל טצדקי וליהדר מה שעשה באופן שלא יהני מעשיו. וכן קאי קושי' התוס' שם בסוף הסוגי' דיאמר הגמ' נ"מ במי שנשבע שלא לגרש דלרבא לא מהני ר"ל ומחויב להחזיר. וא"כ הכא נמי נהי דלר' יוסף לרבנן לית להו דרשה דר"ע לקיום הכלאים. וכמו כן לרבה לשטת היש מי שאומר אליבא דהכ"מ דהלאו לא נאמר אלא ביש בו מעשה. מ"מ מחויב להחזיר ולעקור הכלאים מכח מה דאמר רחמנא לא תעביד דהיינו לא תזרע כלאים. דאי עביד לא מהני. אך הא תינח בישראל שזרע שדהו דעביד איסורא. משא"כ בפ' השוכר את הפועל בגוי שזרע שדהו פשיטא דלרבנן שרי אפילו לכתחילה לקיומי'. והיינו נמי טעמא של הרמב"ם שפסק ומותר לומר לגוי שאז כיון דאיהו לא עביד איסורא ממילא אף על הקיום אינו מוזהר. אך דא"כ קשיא דלימא הגמ' בתמורה ההוא פלוגתא בין אביי לרבא. לכן יותר נכון לומר לתרץ דעת הרמב"ם במה שפסק ומותר לומר לגוי כשטתו דודאי לרבה בלא זה אסור הקיום אפילו בלא מעשה () וסוגי' דתמורה אזלה לרבה לכך ליכא נפקותא זו. והרמב"ם פסק כר' יוסף כשטת הכ"מ. ולדידי' האיסור קיום אינו אנא מכח רבא דאמר כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. וזה לא שייך בגוי דעביד. ולמד לפסוק כר"י מסוגי' דהשוכר את כפועל דאזלה לר' יוסף וק"ל. [ארשום אגב לזכרון. דלפום רהיטא קשיא לי דשם תמורה מוכח ללישנא קמא שם אליבא דאביי דמה דאפשר לאהדורי לא לקי עלי'. א"כ לאביי האיך מלקין הזורע כלאים הא לא מהני כיון דיכול לחזור ולעקור מה שזרע]:

בהאי ענינא דלעיל. הקשה המ"ל פ"ו מה' נזיר הנ"ל. דמה דוחקא דהגמ' לאוקים האיבעי' בשנטמא באונס ע"י שנכנס בשידה וכו'. הא איכא למבעי' בשהזיר בביה"ק ואח"כ התרו בו צא. ולענ"ד לק"מ. דהא ע"כ ליכא לספוקי אלא אי גמירי שהי' בחדא מתלת אנפי או בפני' ואו לקרבן ואו לאונס משא"כ באופן שהזכיר ליכא לא פני' ולא קרבן ולא אונס. ובאמת כדס"ד באמר לי' אל תנזר נמי הי' יכול להקשות במה מסופק אלא דהקשה יותר דאפילו שהי' פורתא