בית מאיר ש"ס ט

סובר דוקא בעצם היום שייך דתו לית מצוה דהא מחוסר הערב שמש ואכתי איכא תקלה. משא"כ ב"ה מהטעם שביארתי לא גזרו עליו לכולהו אמוראי. והמכוון ברש"י הוא כפי הבנת המהרש"א ז"ל ומשום דהברייתא איירי בכהן ודוק. ואי קשיא א"כ מאי אירי' נטמא בעי"ט אפילו נטמא אז ב"ה נמי לא יטבלנו. כיון דלכהן הוא שלא לצורך. לזה י"ל דדוקא נטמא מעי"ט שהי' בכלל הגזירה ממילא אף למ"ד כל שבות לא גזרו מ"מ מחלקינן דלכהן דלא צריך אף ב"ה לא יטבול משא"כ בנטמא אז כיון דלישראל הותר ואפילו שבות אין בו אף לכהן דלא צריך לו כולה האי נמי שרי. ודוק כי קצרתי. ובדברים אלו כל דבריו לשם מבוררים. וגם סברתו דבמוצאי י"ט היא שלא לצורך אף לזר. לענ"ד סברא של שטות הוא:

אמר רב ששת לדברי האומר מחזירין וכו'. ואף רב אושעי' סבר וכו'. קצת יש להקשות מה הראי' מרב אושעיא הא רב אושעי' סובר לשהות תנן כדאיתא דף ל"ז בשמו. קטמה והובערה משהין עלי' דוקא שנתבשל כל צרכו. והיינו דלא כחנניא. וא"כ דבמתני' לשהות תנן הא ליכא במתני' דהפלוגתא דלהחזיר מבעי' כי מה"ת ליכנס בדוחק הקושי' דתוס' בד"ה וב"ה וא"ת מה שעור וכו' וא"כ דאך הפלוגתא בשבת פשיטא המתיר מתיר בשבת. משא"כ רב ששת דאזיל אליבא דמתני' להחזיר תנן [וכדאיתא נמי דף ל"ז ע"ב אמר ר"ש אמר ר"י וכו'] דמוכח מדקתני עד שיגרוף דעיקר פלוגתא דחזרה בע"ש מבע"י. י"ל דאף למאן דמתיר לא מתיר בשבת ויש ליישב. ואולם עיין בהסוגי' ובח"ר דף ל"ז ע"ב ד"ה הא דאמר רב שמואל בר ר"י אר"י היטב שם מביא בשם רב האי גאון פי' דאף ר"ש הנ"ל ס"ל דלר"י להחזיר תנן אבל לשהות מותר כחנניא. אלא דמשמעינן לרבותא דאפילו נתבשל כל צרכו ואפילו מצטמק ויפה דבחתוי מועט סגי לי'. מ"מ לא חיישינן לחתוי. א"כ יראה לענ"ד ליישב נמי הסוגי' דלעיל מזה המימרא דרב אושעי' הנ"ל:

דף מ"א ע"ב תוס' ד"ה לא הפסידו מקומן וכו' ולא דמי למבשל בשבת במזיד לא יאכל דהתם הוי איסורי דאורייתא. תימא לי הא קי"ל כדאיתא בשבת דף ל"ח אמר רב אבא אמר רב בתחלה הי' אומרים המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל וה"ה לשוכח. ופרש"י ואם במזיד השהה לא יאכל כאלו בשלו בידים. הרי דאפילו באיסור שהי' דרבנן נמי במזיד לא יאכל. ולהכי נראה נמי שכתבו תוס' בשבת ד' קכ"ב תוך ד"ה משקה ולא דמי דהתם לא אתעבידו בהו איסור דאורייתא. מיהו לענין אותו ישראל עצמו לא מצינו חילוק דהיינו ממה שהבאתי דאף () אסור. אבל איני יודע כי בפשוט י"ל דאף שאין לחלק בין איסור דרבנן לדאורייתא. מ"מ אין לדמות איסור תחומין שהרי הקילו בו אף יתר מבשאר איסורי דרבנן. כדאיתא בתוס' עירובין מ"ה ע"ב ד"ה איבעית אימא שכתבו בעירובין הקילו. [שוב ראי' שהר"ן שם כתב להדיא הכי ומשום דתחומין אין איסורו שוה] צ"ע דברי התוס' שבת קכ"ב הנ"ל שכתבו ולפ"ז וכו' אבל בכרמלית שרי לישראל אחר. והיינו ממה דמצינן בתחומין דהבא בשביל ישראל זה מותר לאחר. ומה ראי' דילמא בעירובין הקילו וצ"ע בהפוסקים:

דף כ"ג ע"ב והא מוקצות הם. לפום רהיטא צ"ע הא קי"ל בביצה ו' ע"ב מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם וע"כ לחלק לפ"ר בין מה שמוקצה בידים למה שמוכן לכלבים מאליו (כבר מבוארים הדברים בחדושי ביצה]:

דף מ"ר ע"א תוס' ד"ה מטה. נראה וכו'. יראה לענ"ד דהוצרכו לזה דלא תימא דהיחוד אינו פועל אלא שיקרא ע"י זה כלי שמלאכתו לאיסור ולשיטתם שבדף ל"ו כלי שמלאכתו לאיסור בין לר"מ בין לר"ש מותר בטלטול דצורך גופו ומקומו ואך אסור מחמה לצל וא"כ לא מקשה הגמ' מידי מנר דהא מוכרח להשמיענו דנר ישן דהוי מוקצה מחמת מיאוס. אף לצורך גופו ומקומו אסור. כמו מוקצה מחמת איסור. דהיינו הדליקו בו באותו שבת. דמבואר נמי בדברי' ד' ל"ו דאסור לר"י אפילו לצורך גופו ומקומו. ולהכי דחקו עצמם דע"י יחוד נמי אסור אפילו לצורך גופו ומקומו וק"ל:

ע"ב תוס' ד"ה ומה נר. עיין פירושם במור"ם לובלין. אבל א"י מדוע לא למדו זכות על פרש"י בפשוט דודאי דייק מדנקיט אבל לא ישן. ואין לומר דמשמיענו חידוש במחמת מיאוס אפילו בלא יחדו. דהיינו נר חרס ישן. דסובר רש"י סברת התוס' לענין זה דנר חרס מיד שמשתמשים בו ונעשה מיאוס זהו יחודו לכך כיון דלא חזו תו לתשמיש אחר וא"כ אלו יחוד לחוד אוסר היה לו למשמיענו חידוש יותר יחוד לחוד. משא"כ למסקנא בנר של מתכות משמיענו חוץ מן הנר הדולק בשבת אפילו בלא יחדו כמו שמוכרחנין לומר אף לפי' התוס' דהחוץ לאו דוקא וה"ה הניח ויחוד אלא דמשמיענו בלא יחוד וק"ל:

תוס' ד"ה יש עלי' מעות אסור לטלטלה ע"כ במניח איירי דבשוכח וכו' ובמניח בשבת איירי וכו' וקשה וכו'. עיין מהרש"א ופ"י דחקו עצמם לפרש דמנ"ל לתוס' להוכיח דלא איירי בשוכח דילמא לעולם בשוכח ובטלטול גמור דאסור אפילו בשוכח ועיין בדבריהם. ואני תמה (תמה) אקרא. מאחר דברור כדכתבו דבמניח בשבת איירי א"כ ודאי אף אי איירי במניח שרי לנער. כיון דלא הי' עלי' בין השמשות. ולא נעשה בסיס. כדאיתא להדי' ד' קנ"ד ע"ב דשליפו קוטרי לא הוי מבטל כלי מהיכנו שיוכל להשמע הכח מתחתיו. ואלו הי' נעשה בסיס לדבר איסור איך אפשר לשמוט הכר. א"ו משום דלא הוי עלי' בה"ש לא נעשה בסיס. ומדלא נעשה בסיס הא שרי ג"כ לנער כמו בשוכח. דהא כל האיסור במניח אינו אלא משום דנעשה בסיס. וא"כ ע"כ אף אי איירי במניח לא איירי אלא בטילטול גמור. ועיין במ"א סי' רס"ה ס"ק ב'. וע"כ לומר דיש קיצור בלשון המ"א ור"ל דבהניח בשבת וגם הי' בדעתו להסירו בשבת. ומכ"ש דעתו להסירו מיד זה ודאי מוכח מן הש"ס דלא נעשה בסיס וכדאיתא שם בבהמאו"ר ולכן יפה השיג על הב"י דהרי הג"א נמי איירי בהניח בשבת תולה בדעתו שבודאי דעתו להסירו מיד ע"י הניער. משא"כ תוס' איירי במניח ואין דעתו להסירו. להכי סברי שפיר דנעשה בסיס במניח לדעת ישראל ע"מ שלא ליטלו כל היתר שבת דהו' בסיס. ועכ"ז צ"ע מה שכתבו וי"ל דאיכא לאוקמי וכו' דהוי כגמרו בידי אדם ועיין במהרש"א מה שהוא צריך לדחוק דגמרו בידי אדם מהני אף לבה"ש. ותיפוק לי' דמיד שהניח בשבת ע"ד להסירם בשבת דודאי אינו אלא בשוכח כדמוכח משלופי זוטרא הנ"ל:

דף מ"ה ע"א אין מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק. וכתבו התוס' דהיינו שמן המטפטף ופרש"י בד"ה כעין שמן שבנר קאמינא ולא משום איסור אנא משום מצוה דהואיל דהוקצה למצותו דשבת הוקצה לכל זמן איסור דליקתו ולא יותר דאין מצותו אלא בשעת דליקתו ומשכבה אין בו מצוה. אבל בסוכת החג מצותו כל שבעה והקצאתה כ"ז מצותה. ויש לחקור תינח בשבת דמשכבה אזלא מצותה דהא א"א לחזור ולהדליקה אלא בי"ט למה משכבה לא יהא בדומה דסוכה שנפלה דהקצאתה כל שבעה. אפילו נפל ה"ה הכא בשכבה בעוד לילה למה לא שייך זמן מצותו לחזור ולהדליק:

ואולם במס' ביצה דף ו' ע"ב בתוס' ד"ה השתא כתבו באה"ד ותימא הא דתנן בשבת אין נותנין כלי תחת הנר בשבת וכו' ואין ניאותין הימנו לפי שאינו מן המוכן וסתם מה דרשינן מן הייתור ולא שייך לרבות י"ט. משמעו' דעתם דכל דין זה דאין ניאותין הימנו אינו נוהג בי"ט כלל. וכן מבואר יותר הלשון בספר שטה מקובצת. ובעניותי א"י למה. לא מבעי' למה דפסקינן כר' יהודא במוקצה מחמת איסור עד דלהכי פסקינן בהל' שבת דהאיסור הוא כל השבת בודאי