בית מאיר ש"ס ח

גבי' דאפילו בפסיק רישא מתיר ר"ש. דמ"ש איסור זה מכל איסורין. ולא ניחא לי' בדחי' התוס' ורשב"א. וצ"ע. ותו דלדבריו אף לא מוכח משם דאפילו באפשר מתיר ר"ש. די"ל כמו דקיל לענין פסיק רישא כן קיל נמי לענין אפשר. וצ"ע:

דף ל"ד יאמרו זונות מפרכסות זו את זו ת"ח לא כ"ש. נקט המליצה בסגנון זה ע"פ מה דאיתא פסחים דף קי"ג ע"ב. ת"ר שלשה שונאים זא"ז וכו' וי"א אף הזונות. וי"א אף ת"ח שבבבל הרי דלי"א ראשון שאינו חושב ת"ח. ש"מ דזונות שנאתם זא"ז גדולה משל ת"ח. להכי קאמר הק"ו מזונות ששנאתם גדולה ומ"מ מפרכסות זא"ז. ת"ח ששנאתם אינה גדולה כ"כ לא כ"ש:

במתני' ספק חשיכה אין כו'. ופרש"י ז"ל קסבר כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו ב"ה. ואיתא ברמב"ם פ' כ"ד מהל' שבת כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו ב"ה. והוא שיהי' דבר מצוה או דוחק. אבל אם לא הי' דבר מצוה או דוחק אסור. לפיכך אין מעשרין את הודאי. וכתב הה"מ שם על לשון הרמב"ם כל דבר וכו' בעירובין. וקשה לזה מה ששנינו פרק ב"מ ספק חשיכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים ואין בדברים אלו אלא משום שבות. לפיכך תירצו ז"ל שלא התירו השבותי' ב"ה אלא במקום מצוה כזו ובעירוב וכיוצא בה וכדברי רבינו. ומה מאוד תמהני על דברי הה"מ אלו. דהאיך אפשר לומר דמכח קושיא זו של המפרשים הוציא הרמב"ם דינו דלא אמרו כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו ב"ה כי אם במקום מצוה מה שאין הלשון דנאמר סתמא אינו מורה כלל להכי. וגם הוצרך לדחות לשיטתו דאם עירב לדבר הרשות נמי ערובו עירוב להוסיף או שהוא דחוק כמבואר בהה"מ שם. והרי חזינן בביאור מדהשמיט הרמב"ם מלהעתיק דינא דמתני'. ואין מטבילין את הכלים. וגם פ' כ"ג מהל' שבת כשכתב איסור טבילת כלים טמאים בשבת. וגם פ"ד מהל' י"ט שכתב איסור טבילת כלים בי"ט. בשום מקום לא הזכיר האיסור ב"ה. ואף דבריית' איתא במס' ביצה שם להדיא. ת"ר כל שנטמא מעי"ט אין מטבילין אותו ב"ה. ש"מ דהולך לשיטתו שפוסק כרב ביבי בה' י"ט דטעמא דאיסור טבילת כלים בי"ט משום גזירה דשמא ישהה וכדתני' כוותי'. וכבר ביארתי בחידושי ביצה טעם לשבח. מדוע כפל בטעמי' שבת ויו"ט ע"ש. ומבואר שם ביש"ש דאף רב אלפס הביא טעם ר"ב ומה דתניא כוותי' להורות שיש איסור בשהיית טבילת כלים טמאים. ונמצא דתמיד טבילת כלים טמאים הם צורך מצוה. דהא אם משהה אותם יותר יש איסור ואפילו אין צריך לכלים הללו דוקא בי"ט או בשבת יש מצוה במהירות טבילתם. ולכך אפקי' למתני' דב"מ ולברייתא דביצה לבר מהלכתא. וכדכתב רש"י ז"ל דקסבר כל שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות. ועיין ב"י א"ח סי' רמ"א וא"כ הדרא הקושי' לדוכתי'. דמנ"ל להרמב"ם חילוק זה לומר דדוקא במקום מצוה לא גזרו. דלמא בסתמא לישנא דתלמודא ואפילו שלא במקום מצוה. ואי משום הקושי' של המפרשים. הא לשיטתי' בלא זה ע"כ המתני' דב"מ קסברי דגזרו על השבות ב"ה ואפילו במקום מצוה מדקתני ואין מטבילין. ואין להקשות לפירושי דברי הרמב"ם דקסבר טבילת כלים תמיד מצוה הוא משום איסור שהי'. תיפוק לי' טעמא מאי אסור השהי' דלמא אתי בהו לידי תקלה לשמש תוכן תרומה. כמבואר ברש"י ביצה. א"כ מה בכך שטובל אותן ב"ה. עדיין לא פלט מחשש תקלה זו. הא לתרומה צריך הערב שמש כלים שנטמאו באב הטומאה. וכשהוא טובל אותן ב"ה שהוא ספק לילה עדיין אסור להשתמש בהן תרומה. כמבואר ברש"י ז"ל מס' ביצה דף י"ט בפי' רש"י הנ"ל. זה ל"ק לענ"ד. די"ל הרמב"ם ז"ל לשיטתו אזיל. דס"ל ספק דאורייתא מן התורה לקולא ומדרבנן להחמיר. וכמבואר בפ"ח יו"ד סי' ק"י וניהו דכלים מוחזק באיסור וכה"ג ודאי ספק דאורייתא מן התורה לחומרא. מ"מ י"ל דהתרומה טהורה שמשתמש בהכלים הלא יש להם חזקת טהרה. ואיכא למימר אדרבא העמד טהרות על חזקתם והכלים שפיר נטבלו מבע"י ולכך אף דאך נטבלו ב"ה ולא יצאו מספק הערב שמש. מ"מ טבילת מצוה הוא כדי לצאת מחשש התקלה. דהא שוב אף אם ישתמש בהן לא יהי' על הטהרות טומאה דאורייתא כ"א דרבנן והוא דומיא דכלים שנטמאו בולד הטומאה דמטבילין בי"ט. וביאר הה"מ בהל' י"ט דמדרבנן לא חיישינן לתקלה. ובזה ניחא נמי דהרמב"ם לא כתב כהך ברייתא הנ"ל. אף דהרש"י ז"ל נשמר מזה ופי' דהוי הטבילה שלא לצורך. ועיין במהרש"א שם ומה שהניח בצ"ע. לאו קושי' הוא כמבואר ברש"י ז"ל סוף הסוגי' דלשם שכתב ובכהן עסקינן דמשתמש בו תרומה ור"ל שרוב תשמישו שצריך אינו כ"א לתרומה וק"ל. וא"כ הדרא הקושי' לדוכתי' מדוע לא פסק הרמב"ם הברייתא ומטעם רש"י ז"ל, אבל להנ"ל ניחא דרש"י ז"ל נמי לשיטתו שפוסק ספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא. ונמצא כקושייתו הנ"ל ולא הוי כלל טבילת מצוה ושפיר הוי שלא לצורך. משא"כ להרמב"ם אין לך צורך גדול מזה. דטבילת מצוה הוא וכנ"ל אבל קושייתי הנ"ל לשיטתי' מנ"ל לחלק דוקא במקום מצוה עדיין צ"ע. לכן נראה לענ"ד לומר דהרמב"ם ז"ל ממקום אחר הוציא דבריו. דהנה איתא במס' יבמות במרדכי החולק על עובדא דאיתא התם שמת איש ובנו בישא. ומביא שם המרדכי ראי' דלא בכל ענין אמרו ספק דרבנן לקולא. והרבה פעמים מצינו שהחמירו אף בספק דדבריהם כמו שאמרו אין מטבילין כלים טמאים ב"ה דהיא אך ספק בדבריהם. והפשוט לענ"ד דהיינו טעמא דרבי דסובר דכל דמשום שבות לא גזרו עליו ב"ה משום דהוא ספק דדבריהם ולקולא. ורבנן דפליגו עלי' דרבי אפשר דסברי דבאיסור שבת דחמור נראה לרבנן להחמיר אף בספק דדבריהם וכדדייק המרדכי. והכי נמי משמעות לשון רש"י ז"ל בעירובין בפירושו לטעמא דרבי ע"ש ודוק. והנה חכם אחד ה"ה התורני המופל' מו' טעבלי דיין מק"ק ליסא כתב לי קושי' על ראיות המרדכי הנ"ל דמה קושי' דהוא ס"ד ולקולא. הא הוא דבר שיש לו מתירין. דהא המעשה הזה דהיינו הטבלת כלים יבא הזמן אחר השבת שיוכל לעשותו בהיתר. ומדוע יעשנו בספק איסור. ולדבריו הקושיא הוא על כל הכלל של רבי שמתיר ואומר כל שהוא משום שבות כו' לטעם הנ"ל. ואולם לענ"ד הקושי' על המרדכי מעקרא ליתא דהמרדכי לטעמי' אזיל כמו שהביא הרמ"א י"ד סי' ק"ג בהגהה בשמו דחמץ בפסח לא מקרי דשי"מ יען שחוזר לשנה הבא לאיסורו. וה"נ בזה אי לא טובל הכלים תוך ימי החול. כשבא שבת חוזר לאיסורו דומיא דהתם אם אינו אוכל התערובות תוך השנה כשיבא פסח חוזר לאיסורו. ולכך לא מקרי דשי"מ ושפיר הביא ראי' עכ"פ מדברי חכמים דפליגו עליה דרבי. והנה ידוע דהרמב"ם ז"ל נתן טעם לחמץ בפסח דבמשהו מטעם דשי"מ. כמבואר בהל' פסח. וחולק על כללא דמרדכי והוקשה לו בטעמא דרבי קושי' החכם הנ"ל. הא הוי דשי"מ. ומדוע הקיל בספיקו. ולכך הוצרך להעמידו דוקא בדבר מצוה או בדוחק גדול דהוא נמי דבר מצוה. כמבואר בתשובת רש"ל סי' מ"ו משום צער שבת. ובזה עולים כל דברי הרמב"ם ז"ל כהוגן. ודוק. אחר זמן כמה מצאתי בספר שאגת ארי' הל' שבת שעשה עצמו כלא ידע רבינו הרמב"ם. וחולק עליו להחליט דלטעמי' דרב ודאי אין מטבילין ב"ה הן בעי"ט הן במוצאי י"ט. מחשש שמא ישהה טבילתו על ב"ה. והוציא דבריו לבסוף ממשמעות רש"י. וכל דבריו לענ"ד אינם כדאי להאמר. ועל ב"ה ודאי לא שייך לגזור שישהה על זמן מועט זה. ותו דלא יהי' לו הערב שמש. וגם לשון רש"י שכתב אבל ב"ה די"ט אינו כלל בכוונתו על מוצאי יו"ט. כי אם דנקיט די"ט לאפוקי דחול והעיקר דאף לר"ב שייך לומר כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו ב"ה. דמטעם גזירה דשמא ישהה עשוהו המעשה טבילה למלאכת איסור שבות. והרמב"ם