בית מאיר ש"ס פח

לא יכול כצ"ל. וה"ה לפרש"י בתר שכילה נזירתו למנין קשואים לא יכול לימנות כ"א נזירות אחד לספק חרדל ודוק. ולבסוף ד"ה שהרי כתבו וא"ת ומאי ספיקו חמור וכו' וי"ל דיכול לבא לידי חומרא כגון אם נטמא. וקשה בשלמא שם גבי ספק אם התנאי נתקיים שפיר אין כ"כ דוחק דמיד בתר הנדר אפשר שיטמא הרגע קודם שישים על לבו שמוכרח להתנות בנדר אחר. משא"כ הכא דבין כך ובין כך חל עליו נזירות ל' יום מיד ואם נטמא בם אין בכך כלום נמצא דיש לו שהות שיבא לנדר נדר השני. והוי דוחק גדול לומר דזה החומרא שאפשר להמצא דיהי נטמא לאחר כלות נזירות ראשון טרם שינדר נדר השני. ולהכי לולא דבריהם הי' נלענ"ד דאף דיש תקנה ע"י תנאי מ"מ חשוב ספק חמור מודאי זה הנדר מצד עצמותו בלא נדר אחר הוא חמור מודאי. וזה נלענ"ד דעת הר"ן שלעיל דף ע"ט ע"ב לסוגי' הגמ' דף ע"ט לנדרים הקשיתי עליו שנעלם ממנו דברי התוס' דהכא. אבל כעת מסתביר לי שלא ניחא לו בדבריהם מפני דוחק קושייתי וסובר כדכתבתי דתקנות נדר אחר לא מהני לעשותו לא חמור ספיקו מודאי עיין ודוק:

דף ט' וכיון דאין שאלה בהקדש אין שאלה בנזירות. פרש"י ותוס' משום דנזירות כהקדש דמי הואיל דכתיב קדוש יהי'. מבואר מדבריהם הא לנדרים וחרמות מודים ב"ש דיש שאלה. וכן איתא להדיא בפסקי תה"ד סי' ע"ג בסופו כתב כלשון הזה. ומעתה ק"ו לנדר וחרם דהא לקמן לב"ש אפילו הקדש טעות הקדש ואלו בנדר ושבועה לא אשכחן דפליגי. וא"כ קשיא לי הא הכא מוכרח לבא לזה דב"ש לטעמי' במה דס"ל אין שאלה בהקדש ולא מספיק לו במה דסובר כר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. ומשום דקשיא לי' דמ"מ הרי הוא נדר ופתחו עמו. ואלו עמוד ב' גבי פלוגתא דר"ש ורבנן בהאומר הרי עלי מנחה מן השעורים קסבר חזקי' בתחלה מקמי' דהדר בי' ור' יוחנן במסקנא. דטעמי' דת"ק כב"ש וכדפירשו התוס' משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. וקשה ות"ל דהרי עלי הא לא הוי אלא נדר דמודה בי' ב"ש דיש שאלה והוי לי' נדר ופתחו עמו. וצ"ע לפ"ר. ונראה דל"ק דכיון דטעמייהו דב"ש כדמבואר לקמן פ' ב"ש דילפי תחלת הקדש מסוף הקדש. אה"נ דס"ל דה"ה לכל נדרי הקדש כגון להביא מנחה נמי אין שאלה לנדר כזה, ולא נאמר לא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו אלא לנדרי איסור או שבועות ונזיר מפני שהוא נדר איסור הוצרכו לבא עליהן מטעם שנאמר בו קדוש יהי' וק"ל:

דף י"ז בעי רבא נזיר והוא בבית הקברות מהו וכו'. היכי דמי אילימא וכו'. וכתב המ"ל פ"י מה"נ ה"ח. אך קשה לי אמאי איצרכו לאוקמי כגון שנכנס בשידה וכו'. אימא דאיירי במי שנכנס לבה"ק ונדר בנזיר ולא התרו בו ואח"כ התרו בו אי בעינן שהות. ונראה ליישב דהנה ז"ל הרמב"ם בפ"א וכן בה' אבל פ"ג ה"ד כהן שנכנס לאהל המת בשגגה וכו' פטור ואם ישב שם כדי השתחווי' הרי זה לוקה. ולפ"ר יש לתמוה למה ילקה הרי הוא מחולל ועומד כדכתב בתר הכי בה"א ובה"נ מקמי הכי. והוא קושי' תוס' במס' שבועות דף י"ז ותירוצם הא ע"כ לא ס"ל דא"כ הוי מוכרח לחלק בחילוק דידהו בדין טומאה בחבורין ע"ש וק"ל. א"ו שחולק בזה על תוס' וסבירא לי' דלא שייך מחולל ועומד אלא בנכנס לקברות במזיד או טימא במזיד אף בלא התראה מ"מ חילל כבר קד ושתו ונקרא מחולל. אבל הנטמא בשוגג ומכ"ש באונס ע"י שחבירו פרע עליו המעזיבה זה אף שנטמא מ"מ לא נקרא מחולל ועומד. ואם התרו בו בתר הכי שפיר לוקה על חילולו. וא"כ פשיטא דל"ק דלוקים האיבעי' שנזר תחלה בבית הקברות במזיד בלא התראה ושוב התרו בו. דא"כ מחולל ועומד הוא שהרי ידע שהנזירות חל עליו בבה"ק וחלל נזירתו ושוב לא שייך למבעי אי בעי שהי' וק"ל. ומה שהקשה שם דהוי מצי לאוקים ע"י שוגג לזה לא הי' צריך למבעי' בנזיר והוא בבה"ק. ועיין לקמן בחדושי אחר דבור זה שם מבואר בטוב עיין ודוק כי עיקר הקושי' יפה מתורץ לדעת הרמב"ם:

שם בעי רבא נזיר והוא בבה"ק וכו'. עיין רמב"ם פ"ו מה"נ הלכה ט' פסק באיבעי' זו אע"פ ששהה אינו לוקה וביאר הכ"מ שם שהוא מפרשה בענין אחר דדילמא על השהי' לא לקה כלל והקשה לח"מ שם קושי' דא"כ לפירושו מדוע פסק הלכה ח' אם שהה לוקה. דמ"ש ע"ש. והנה זה הדין שביאר הרמב"ם ז"ל בפ"ה הלכה י"ט. לא מצאתי אחד מנושאי כליו שהראה לה מקום בש"ס ולפיכך נלענ"ד ליישב דברי הרמב"ם בטוב טעם. דהנה בשבועות דף י"ז איתא בתוס' ד"ה או אין צריך שהי' למלקות דרב ביבי דפליג עם רב אשי במס' מכות מפרש האיבעי' של רבא או למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. או לענין איסור מלקות. או דרב ביבי לא פליג, אר"א ואליבא דרב אשי ביארו התוס' שחשיב שהי' במעשה. כיון דתחילת הלבישה ע"י מעשה. ומזה השיג בעל שאגת ארי' על דברי תוס' דמס' יבמות פ"י בהל' ציצית סי' ל"ב [ובגוף הדין שהשיג על התוס' ומחייב בציצית קודם העטיפה. כדבריו מבוארים ברמב"ם פ"ג הלכה י' ע"ש. וא"כ להציל הרמב"ם מקושי' התוס' יבמות ע"כ לומר כדחי' המחבר ש"א. ומביא ראי' מדברי הרמב"ם בראי' ע"ש סוף הסימן. אבל על דבריו קשיא לי לפ"ר מ"ש מכהן שנכנס לפני' שלא בשעה עבודה. וראייתו מראי' יש לדחות דטעם הרמב"ם הואיל ולא נאמר בלשון לא תבא אלא בלא תראה ודאי לא מעשה] שהאיך כתבו דכיון דחיוב ציצית בא לאח"כ חשיב שב ואל תעשה. דהא מ"מ ע"י מעשה בא. ודמי לדינא דר' אשי במס' מכות. וכתב דאין לחלק דוקא בשתחילת המעשה הי' באיסור ואפי' בשוגג. משא"כ בשתחילת המעשה הי' בהיתר. דזה אינו. דהא האיבעי' בנזיר ובשבועות הי' תחלת המעשה בהיתר גמור ואעפ"כ חשיב השהי' למעשה. א"ו לא שנא. וכן הסכים נמי המ"ל בפ"ג מהלכות ביאת מקדש תוך דבריו שהאריך שם. והוסיף וכתב ולומר דאתי כמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו או דמיירי לענין איסור מלקות זה דוחק גדול. והאריך להוכיח דעת התוס' דלא מקרי לאו שאין בו מעשה במה שתחלת הדבר הי' ע"י מעשה ואפי' בהיתר. ואני מצאתי בתוס' ע"ז דף ס"ד ע"א ד"ה רבי עקיבא. וברש"י שם שע"כ ל"ל ההיא סברא. שהרי הסכימו שם לפי' רש"י דר"ע לא מחייב במקיים כלאי זרעים אלא ע"י מעשה. והשיגו על הארוך שפי' דברי ר"ע בלא מעשה וסובר דלוקין על לאו שאין בו מעשה. ואם איתא לסברתם מה דוחקם של רש"י ותוס' והארוך. ת"ל שע"י מעשה בא. וכי תימא הלא ודאי דהלכה כרב אשי ומיני' עכ"פ מוכח היכי שהמעשה הי' באיסור ואפילו בשוגג מוכח מפרק מי שמתו דחשיב מעשה וא"כ הדרי קושיא לדוכתא מה דוחקייהו. הא שם תחלת המעשה דהיינו הזריעה באיסור הי'. ז"א ול"ק מידי דדוקא בשתחילת המעשה הי' באיסור זה של סופו כמו בכלאים ששם איסור זה מתחלתו בא עליו במעשה ואפילו בשוגג. שפיר חשיב בתר הכי השהי' והעמידה בלתי מעשה למעשה. משא"כ בכלאים דשם איסור זורע ושם איסור קונם שני לאוין ושני שמות חלוקים הם האיך אפשר מעשה האיסור זורע לסייע לשם האיסור קיום ושפיר חשיב לאו שאין בו מעשה. אך הא תינח אם מעשה היתר אינו מצטרף להיחשב על ידו יש בו מעשה. משא"כ לדעת המחברים הנ"ל פשיטא דקשיא מאוד. ת"ל של האיסור זורע כלל מהכא. ולא יהא שלא אסרה התורה כלל הזריעה רק הקיום נמי חשיב יש בו מעשה. ש"מ משלשה עמודי עולם רש"י ותוס' והארוך דל"ל ההוא סברא. ובזה ניחא לי דברי הרמב"ם פ"א מהלכות כלאים שפסק המנכש לוקה והמקיים אינו לוקה. דודאי פסק כרבה דהלכתא כותי' בכל הש"ס נגד ר"י ומנכש חייב משום מקיים. ואעפ"כ שפיר פסק והמקיים אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכדברי תוס' הנ"ל. ולא ידענא מה דחקו של הכ"מ ז"ל שם