בית מאיר ש"ס פו

לה ות"ל דמעשר דבר שיש לו מתירין הוא (ודע דאין לומר שבאמת שלא כהר"ן אלא מדקתני ואותה ליטרא מעשר עלי' ממקום אחר משמע ליה להמקשן דהיינו ממקום אחר המחויב ד"ת וא"כ ע"כ דלא מטעם דבר שיש לו מתירין. דז"א אלא דרבנן. דזה ליתא שכבר פי' הרשב"א דגם בשאר שני שבוע שמחויב לעשר על הכל כל המעשרות נמי ע"כ ממקום אחר ולא מניה וביה והדין עמו שהרי הגדולין לא בטלו את העיקר נמצא העיקר אינו אלא מחויב דרבנן והגדולים ד"ת ואם יפריש מיני' וביה הוי מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב. א"ו שמפריש ממקום אחר היינו על תשעה ליטרי' מן המחויב ד"ת ועל א' ליטרא מן המחויב דרבנן וכו י"ל ודאי דאף המעשר אחד שמחויב להפריש תרומת מעשר ממקום אחר היינו נמי מן מחויב דרבנן ומטעם דשיל"מ) וע"כ לומר דודאי לשיטת ר"י ור' יונתן דס"ל בעלמא אין גדולין מבטלין את העיקר אך () שני' הואיל ואיסורו ע"י קרקע בודאי מסתביר להש"ס דלא נאמר חומרא דדשיל"מ אלא בביטולין שלא ע"י קרקע כי לא מצינן אותו אלא בפשוט איסורין שאינן ע"י קרקע ולהכי מוכרח לומר דמעשר נמי חשוב שלא ע"י קרקע אבל קושיא זו דקאי על ר' ינאי דל"ל כלל חילוק זה וגם לפי האמת דמעשר נמי חשוב שלא ע"י קרקע שפיר י"ל שהוא מטעם דשיל"מ וק"ל. אך צ"ע מה מקשה ע"ב וכל היכא דטרח בטל ברובא והרי ליטרא מעשר וכו' ומה קושיא הא שם הטעם משום דשיל"מ. ואמת שהרא"ש פ"י ד"ה ופריך מליטרא וכו' לא בטילה מדאורייתא אבל צ"ע מנ"ל דילמא מדרבנן ומשום דבר שיל"מ. ודע דבלשון הר"ן בפי' קושיא זו הרי ליטרא ע"כ ט"ס במה שכתב היתר שבה לא בטל וצ"ל איסור שבה:

שם גופא א"ר יוחנן ליטרא בצלים וכו', א"ל רב חסדא וכו'. היתר שבהן להיכן הלך ותימא לי ומדוע לא משני ליה מי לא תניא הכי בהדיא דהיינו הברייתא דקתני ליטרא מעשר טבל שזרעה והרי הוא כעשר ליטרין חייבת במעשר ובשביעית. ופי' הרא"ש וכן הרשב"א וכן הר"ן ע"ב תוך ד"ה הרי שחייבת במעשר היינו בשאר שני שבוע חייבת אף הליטרא שזרע בכל המעשרות כאלו היה טבל ומלבד זה חייב אותו ליטרא במעשר משום תרומת מעשר ואפילו בשנה השביעית עכ"פ נשמע מיניה דבשאר שני שבוע חייבת אף אותה ליטרא במעשר כדין טבל ולא אמרינן היתר שבו להיכן הלך והאמת שלמה דמסיק שהיכי שטרח לזרוע בטל לגמרי ניחא נמי בזה. אבל עכ"פ הי' לו להביא סייעתא לסברא זו מהכא ומה שהנחתי לעיל בצ"ע על קושית הגמרא דבתר הכי ע"ב וכל היכי דטרח וכו' ע"כ נמי לדחוק דמסתביר להש"ס דלא החמירו מצד דבר שיל"מ אלא במידי דבטיל ממילא דלא בטיל לגמרי אבל במידי דטרח דלגמרי עד שלא אמרינן גביה היתר שבהן להיכן הלך אף משום דשיל"מ לא שייך לאחמור עליה:

שם א"ל רב חסדא כו' היתר שבהן להיכן הלך. עיין בבכורות דף כ"ג כתבו התוס' במסקנתם סוף ד"ה נבילה בטילה בשחיטה דמסתביר להו דטומאת משא גופיה אינה אלא מדרבנן והנה כאן מבואר דאפילו לקולא אמרינן היתר המבוטל כמאן דאיתא דמי וזה לקולא וע"כ סברא דאורייתא הוא. והאמת מה שדחקו התוס' לחלק בין אכילה למשא וכן ע"ד זה דחק הר"ן משום דכיון שרבו גדולים על עיקרו נמצא כשאוכל אינו טועם וכו' ועל חילוק התוס' קשה מתערובת לח בלח ולולי דבריהם הי' נלענ"ד דכ"ז סברא דאורייתא ומ"מ לק"מ דהא מה דקי"ל בכל הש"ס ביטול ברוב פי' רש"י בחולין שהוא מן הקרא אחרי רבים להטות. וידוע דהקרא הגיד לנו לכל ענינים שא"א לנו לדעת איך לעשות זה לנו הדרך לילך אחר הרוב וה"ה בא הקבלה לענין תערובות איסורים בהיתר וא"א לנו להכיר ולהפריד האיסור רשאים אנחנו לנטות בתר הרוב ולאכול הכל. ומההוא טעמא הברור דהיכי דמנכר האיסור ואפשר להפרידו לא בטל ואסור מדאורייתא כי ע"ז לא נאמר אחרי רבים להטות. ולענין משא כיון שלא נתחדש לנו ענין מכח תערובות זה שהרי נושא הנבילה ודאי ומה לי שנושאה ע"י תערובת ומה לי שנושאה לבדה הוי כניכר האיסור ומה"ת דליבטל בשלמא לענין אכילה או נגיעה אם לא ניזול בתר רובא יגרום לי' האיסור לאסור המותר ולטמא הטהור משום הספק וכל לגבי ספק אמרה התורה שיגרור המועט בתר הרוב. וכו בנדרים לענין לעשר על הכל בשלמא לענין אכילה מפני הספק תמיד נגרר המועט בתר רובא אבל לענין לעשר על הכל שפיר פריך מההוא טעמא דמה"ת לעשר על ההיתר הא הוי כאלו ניכר לענין זה ולהיכן הלך דהא בשביל שאנו מקילין שלא לעשר על היתר זה אין אני מחויב להקל על האיסור המרובה ודוק. [סברא הנ"ל שכתבתי לגבי טומאת משא דהוי כהוכר אינה ברורה דמ"ש מאכילת תערובות. דהא מ"מ ע"י תערובת זה מחויב למנוע מלישא אף הטהור כדי שלא יוטמא ולפיכך ע"כ לבא לסברת התוס'. אבל מה שהקשיתי דבנדרים משמע שהוא סברא דאורייתא לזה שפיר עולים דבריי דזה הוי כהוכר הואיל דאפשר למעבד אף האיסור היתר ע"י לעשר עליו ודוק]:

שם ע"ב בהר"ן כתב תוך ד"ה אם היו העלין שחורים ולא תקשי לי אמאי דכתיבנא לעיל וכו' והכא אמרינן הגדל בחיוב חיוב אלמא אין גידולין כעיקר ואפ"ה קתני גדל בפיטור פטור אלמא אין מבטלין אותו ותימא לי וכי ס"ד טר"נ מתיר הגדל בפיטור באכילה הא נתערב ברוב איסור. א"ו כדפי' הרשב"א דודאי הכל אסור אלא משום דלא בטל לגמרי אמרינן היתר שבו להיכן הלך והנ"מ כדכתב בעצמו לענין תפיסת דמים או כדכתב הרשב"א לענין אם נתערב דאינו איסר אלא לפי האיסור שבו וא"כ מה תו קשה לי' הרי בעצמו מחלק ע"א תוך ד"ה גופא בין ביטול לענין אכילה לענין זה ודוק:

דף ס"ט ע"א בהר"ן סוף ד"ה שמע אבי' כתב ולב"ה מקליש קליש וכו' מיהו ה"מ כשלא נתארסה לאחר אבל נתארסה לאחר בו ביום אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה. ותימא לי למה נקיט בו ביום וכ"ח הא בעצמו תירץ קושיא זו דף ע"א בד"ה תניא כותיה דשמואל וכתב מש"ה תני בו ביום דאי נתארסה ביום שלאחריו כיון דכשמת הבעל נתרוקנה רשות לאב ולא הפיר בו ביום קיימי' לנדרים שם יפה פי' הברייתא דלא מבעיא לפי' התוס' שמביא שם וכן הוא פי' הרא"ש דרישא דברייתא נמי דוקא לב"ש דשפיר כיון דלב"ש מיד שמת הבעל יוכל להפר חלקו של בעל לבד כי שתק ולא הפיר עד שנתארסה ביום שלאחריו היי הקמה אלא אפילו לפי' הראשונים שמביא שם דהרישא אף לב"ה מ"מ יפה פי' דהא מ"מ כב"ש נמי אתיא ונקיט הברייתא בו ביום מטעמי' דב"ש אבל הכא דפי' דינא דב"ה ועל דרך הראשונים דאף לב"ה דסבר מקליש קליש מ"מ בשנתארסה מודו דאביה וארוס אחרון יכולים יכולים להפר אבל אביה לחודה לא א"כ מאי אריא שנתארסה בו ביום הא כיון דמת הארוס לא מצי האב לחודא להפר ומה החמה שייך בשתיקותיה כיון שלא הי' לו רגע אחד ממיתת הבעל רשות להפר חלקו של בעל ועיין בהרא"ש דף ע"ב ד"ה ושמע הבעל מה שמביא בשם הירושלמי ומכ"ש דודאי אף לחלמודו לא שייך הקמה שעל ידי שתיקה במה דלא הוי ליה למעבד מידי וצ"ע. אך עיין בהר"ן דף ע"ט סוף ד"ה מיתיבי וצ"ע. ועיין בסי' רל"ד בדרישה סס"ק כ"ט כמדומה לא הרגיש בכל מה שכתבתי ולדברי הר"ן בדף ע"ט אין כל דבריו מוכרחים עיין ודוק:

שם ע"ב בפי' הרא"ש או דלמא הא אמר מופר ליכי ולעולם לא נאמרה הפרה מכלל לאו אם לא שיוציא הפרה בפיו אבל אם אמר שתיהן קיים ליכי היום ומופר ליכי למחר הא ליכא למימר דאמר היום כדי וכו' כצ"ל. ור"לי דלא מבעיא באומר קיים ליכי היום ומופר ליכי למחר דודאי אין בההפרה כלום שהרי ע"כ קיים כל היום קאמר ושוב אין בידו הפרה רק כקיים ליכי היום לחוד די"ל ההפרה נשמע מכח הדיוק דהיום ולא אמר היום אלא כדי לדייק על ההפרה דלמחר