בית מאיר ש"ס פה

של חבירו. ומוכרח לבא דקונם פרטי נמי מפקיע וה"ה במשכיר לגבי שוכר ואפילו הקדים שכרו דל"ל שום תפיסת יד בגוי'. ואני תמה מה ענין זה לזה הא במתני' נהי דיש להמודר שעבוד על חלקו של מדיר ליכנס בתוכו. הא מ"מ יש להמדיר ג"כ רשות לכנוס בתוכו ומי לך תפיסת יד גדול מזה שמבואר במשכיר בפשוט דכל שיש לו תפיסת יד יכול לאסור. ומההוא טעמא נמי ניחא בפשוט מה דקתני הי' אחד מן השוק מודר הנאה מאחד מהן לא יכנוס לחצר. ולשטתייהו צריך לדחוקי לבסוף ולכתוב דהחידוש הוא לרבנן דלא תימא כיון דכל הטעם משום דקונמות מפקיע והכא הא לא הפקיע מן חברי'. ומוכרח לדחוק בדברים שאינם נוחים לי. ולענ"ד אף אי נימא סברתו בלתי הוכחה במתני' דלהכי בשוכר שאין בו תפיסת יד שרי ולא אמרינן קונמות מפקיע כיון שמן השוכר לא הפקיע. מ"מ במתני' הטעם פשוט מפני התפיסת יד ודוק:

דף מז ע"א בעי רמי בר חמא קונם פירות אלו על פלוני וכו'. ועיין בהר"ן ודוק בפירושו כתב וי"ל דפשיטא לי' לרמי דנודר אפילו החליפן אחר אסור דכיון שפרט ואמר אלו שווינהו עליו כהקדש וכמו שנפרש בפ' הנודר מן הירק. ושם כתב בלשון זה דלא דמי לנודר סתם מן התאנים ומן הענבים שכיון שלא פרט ואסר עליו כל המין לא עשאם עליו הקדש אלא נתכוין שלא מאכילת אותו המין וכו'. וה"ה נמי דאם אמר. פירות של פלוני דכיון שיחד הרי הוא כפורט ואסור בחלופיהן. וקשיא לי א"כ למה לי' לרמי לומר באיבעי' לההוא צד דאף בשהחליפן הוא צרכינן לטעם דכוונת הנודר ודוקא אלו דמש"ה לגבי מודר לא שייך משום דהוי דשל"ב על חבירו. ות"ל דלגבי חברי' מה שייך לדייק מדפרט ולא אסר כל המין היתה הכוונה לשווינהו כהקדש הא לגבי חברי' לא סגי דלא פרט לכל הפחות ואמר פירותי דהוי כמו פירות של פלוני דאלו המין. וכי ס"ד דבידו לאסור על חבירו מין תאנים של עולם [ועיין בכ"מ תמצא בפי' דברים אלו והוא הפשוט]. וא"כ דאין מזה ראי' מה"ת לומר דשוינהו כהקדש כדי לאסור אף החליפין. ואולי מ"מ הוי פורט כמו של פלוני וק"ל:

שם ע"ב ת"ר האומר לאשתו וכו' עיין בהר"ן פירושו ע"א בהאיבעי'. וקשיא לי מאוד איך ס"ד לדמות שעבוד האשה לחליפין. דא"כ מה ארי' משום דחליפין כגדולין דמי ואסורי להמחליף. ות"ל דאפילו לאו כגדולין דמי ושרי הא מ"מ ד"ת אסור לו להחליף לכתחילה כל א"ה וכדהוכיח נמי הרשב"א מדאצטרך היתר בתורה למכירת נבילה וא"כ איך שרי' לה ללות הא מחליפה בזה לכתחילה. וצ"ע:

דף מ"ח עיין בהר"ן מה שהניח בתימא מפסק הר"מ מדין בה"כ. ולענ"ד נראה ליישב דבריש הפרק בהר"ן מבואר מה דנתקשו הראשונים בפסקי ההלכה בדין ברירה ובלי ספק היינו מפני שסוברים שהויתר שאוסר ר"א היינו מדאורייתא והרמב"ם סובר דמעקרא לק"מ כי מה שר"א אוסר וויתור אינו אלא מדרבנן (וכן מבואר פה בח"ר גבי הלכתא כראב"י] ובדרבנן הא כ"ע ס"ל דאמרינן יש ברירה ומה שהסוגיא מדמה במס' ב"ק דין שותפי בור לדהכא היינו משום דמה דקי"ל בדרבנן יש ברירה ולא מדאורייתא הא ע"כ הוא משום דהלכתא דברירה הוא ענין ספק ובדרבנן קי"ל ס"ד לקולא משא"כ בדאורייתא ושם הא קתני מאימתי נפטר הראשון הרי הראשון מחויב ועומד אלא שאם אין ברירה ודאי נפטר הראשון ע"י שהשני נעשה שואל הא ודאי שע"י ספק א"א ליפטור הראשון ולרמי' חיובי' על השני אלא נשאר הראשון בחזקת החיוב ושפיר [ועיין מס' ב"ק מ"ו ע"ב] וא"כ תו לק"מ על הרמב"ם דהא פשיטא דדירת בה"כ אינו דומה לדריסת הרגל שאינו אלא וויתר אלא הנאה גמורה דאורייתא ומדקי"ל גבי אין ברירה אף אי נימא דראב"י אף בדאורייתא קים ליה יש ברירה מ"מ מדאנן קי"ל בדאורייתא אין ברירה שפיר דפסק לאיסור ומה שהסוגיא מדמה בה"כ לחצר השותפין הוא אך לענין דלא נימא באין בו דין חלוקה לכ"ע יש ברירה אבל ודאי דיש הבדל ביניהם שזה אינו אלא וויתר וזה חשוב הנאה גמורה וק"ל:

דף נ"ז עיין בהר"ן כתב בפי' המתני' דכיון שפרט הדברים שנאסרים עליו שווינהו עליו כהקדש ומש"ה מתסר בחלופיהן ובגדוליהן כי היכי דחליפי הקדש וגדולי' אסורי. והנה מה שמצינו בחליפי הקדש דאסורי הא אינו אלא ממה דהקדש תופס דמיו דהיינו חלופי' אף דשם ההקדש מה שודאי אין זה בקונמות ע"כ דמ"מ מדמה האיסור לענין החליפין לחומר ההקדש ולא לקולתו וא"כ תימה לי מה שפי' בתר הכי בד"ה בדבר שזרעו כלה דקאי גם ארישא דברישא הדיוק דוקא בגידולין הוא דאסורי ולא בגידולי גדולין בדבר שזרעו כלה ומשום דגדולי גדולין דומיא דחליפי חליפין וחליפי חליפין הא מוכח בהשותפין גבי מכרן וקידש בדמיהן דמותרים ומה הראיה משם בשלמא התם דמיירי בשאר א"ה דהחליפין שאסורים אך להמחליף משום קנס שפיר דאמרינן דלא קנסו בחליפי חליפין משא"כ לשיטתו דמשמע שאסורים מדאורייתא [כדאיתא בב"י סי' רט"ז] אפילו בהחליפם אחר ומשום דאמר אלו ושווינהו כהקדש מה"ת דחלופי חליפין יהי' מותרים הא בהקדש אם חזר ופדה הדמים בדבר אחר הא אף החליפי חליפין קדוש ותופסי' הדמים שפדה בהם את ההקדש את הדבר שנפדו הדמים עליו בקדושתו הרי דאף חליפי חליפין אסורים בהקדש וה"ה הכא מדאמר אלו ולפ"ר צ"ע גדול ומה נמי לענין הגדולים מכח הקדש דקדקתי עליו במקום אחר:

שם במתני' שאני אוכל שאני טועם מותר בחליפיהן. עיין בהר"ן סוף ד"ה האומר לאשתו מבאר דההוא בבא היינו בפני עצמו בדלא אמר אלו והוכיח זה מפרק הנודר מן המבושל וכן הוא בהרשב"א וא"כ קשה מה מיבעיא ליה לרמי ב"ח לעיל דף מ"ז לפי' הר"ן אם כל עיקר טעם המתני' אפילו בשהחליף הוא אינו אלא משום דאמר אלו עד דמסיק שם באמת בלשון זה מיהו אין ה"נ דהוי מצי למבעי בנודר עצמו דלא אמר אלו. וקשה הא זה מוכח מן ההוא בבא דטעמא שאמר שאינו אוכל שאינו טועם הוא דמותר הא אמר סתם קונם תאנים עלי אסור בחליפיהן ואפילו לא אמר אלו דהא ההוא בבא איירי בדלא אמר אלו. ודוחק גדול דלא מורה על הדיוק אלא דבאמת אפילו לא אמר שאיני אוכל נמי מותר אלא דלחידושי' אתא לומר דאף דשאיני אוכל ושאיני טועם הוא לישנא דמפיש באיסורא מ"מ מותר דודאי ל' המתני' מורה לדוקא בשאמר הוא דמותר ולא אף בשלא אמר וצ"ע:

שם ע"ב פי' הרא"ש גדוליו היתר ועיקרו אסור ע"ש שכתב כדדרשינן בחולין דף קי"ו וכו'. ואע"ג דעיקר לא מבטל גדולין בעניותי א"י לפרשו דהא שם באמת אם לא הוסיף א' ממאתים שפיר העיקר מבטל לגדולין. ומ"ש מקודם לראיה דאין העיקר מבטל לגדולין מדלא אמרינן קמא קמא בטל [ועיין פ"ה דמקוואות משנה ה' בתוס' חדשים כתב בשם הרא"ש ולא אמרי' קמא בטל הואיל] () ע"כ היינו משום דהוי בדמיון נפל מקלוח גדול דלא אמרי' אף () מב"מ קמא וכו' ואולי יש לדחוק וליישבו דסומך עצמו על הראיה מדלא אמרינן קמא וכו' שאין העיקר מבטל הגידולין ומה דנאמר שם, אם לא הוסיף לא היינו במדוכנין ועיין לקמן בפירושו נ"ח ע"א מה דפי' על ודלמא במדוכנין ודוק:

שם אמר ר' ינאי בצל וכו' ורבו. אף דתרומה אינה בטילה ברבי' אלא במאה ואחד להמסקנא בדף ס' דלא איירי בתרומה גופא ניחא אלא בגדולי גדולי' וע"ש בפי' הר"ן. ומה שנראה שם בפי' הרא"ש דברבו אפילו גדולי' מותרין נמי ע"ד הר"ן וכ"כ התוס' וק"ל:

דף נ"ט ע"א כתב הר"ן תוך ד"ה מתיב רמב"ח והא דלא פריך ליה מברייתא דליטרא משום וכו' דמעשר פשיטא ליה דדבר שיש לו מתירין הוא. ויש לתמוה דא"כ מה דוחקא לשנויי על הקושיא הרי מעשר. דאיסורו על ידי קרקע וכו' אמרו מעשר דיגון הוא דקגרם