בית מאיר ש"ס פד

הוי דשיל"מ [אך עיין בהר"ן דף נ"ט ע"א סוף ד"ה מתוך כי אפשר זה לבה"ב דמי () ] משא"כ אי נימא דספק נזירות להקל אף דהוי דשיל"מ שהרי מצוה לאתשולי עלי' ר"א הוא שפיר קשיא לי' מדוע מחמיר בספק משקין דרבנן. ועדיין צ"ע:

דף יט בהר"ן ד"ה ואלו על ספיקן כתב וכ"ת נהי דבחטאת וכו' לייתי עולה ושלמים ולתני וכו' דהא קי"ל אם גילח על א' משלשתן יצא י"ל הנ"מ בדיעבד. ותימא כי לענ"ד הכא אף בדיעבד נמי לא יצא משום דהוי אינו ראוי לבילה דהיינו להביא החטאת ועד כאן לא אמרינן דיצא אלא בראוי להביא אף החטאת וזה שאין ראוי להביא מחמת ספק מקרי אינו ראוי לבילה. כדהוכיחו התוס' בזבחים דף ע"ה תוך ד"ה בעי סמיכה ע"ש וצ"ע. ואין להקשות על דברי ממה דאיתא במס' נזיר דף נ"ט ע"ב במתני' היכי דמת אחד מהן ולא נשאר אלא נזיר טמא מספק דלבן עזאי מגלח בפעם ראשון על עולה לבדו ועולה לו אף אם הי' נזיר טהור משום דאם גילח על א' משלשתן יצא ולא אמרינן דהוי אינו ראוי לבילה. דשאני התם דלבסוף יביא בתשלום השלשים אחרים את יתר הקרבנות כולם ואינו אלא מביא קרבנותיו לחצאין כדאיתא התם שפיר מקרי ראוי לבילה שהרי עכ"פ יביא אף כולן. משא"כ הכא בנזיר ספק דלעולם א"א לו להביא החטאת. פשיטא דלא אפשר לו לגלח על אחד מהן מטעם אינו ראוי לבילה. כדהבאתי ראי' מתוס' דזבחים וצ"ע רב על הר"ן ז"ל. ותו יש לתמוה על הר"ן דהא בל"ז יש תקנה. כדאיתא בתוס' נזיר דף ח' ע"א ע"י תנאי של נזיר חוב או נדבה. ובע"כ לבא לתירוצם דשמא יטמא קודם התנאי ואשם אינו בא על הספק ומה תו קשה לו:

דף לג ע"ב משום דמהני לי' פרוטה דר"י. הקשו בתוס' וכי מי עדיף הנאת פרוטה זו מהנאת פיטור תשלום בע"ח דקיי"ל דלא חשוב אלא מבריח ארי ותירוצם דחוק ע"ש. והנלענ"ד דהיינו טעמא דבשלמא היכי דהמדיר פורע חובו של מודר המדיר בדנפשי' המותר לו בהנאה עוסק להבריח ארי דהמודר. והמודר אינו נהנה אלא בהברחת ארי דלא חשיבה הנאה. משא"כ כשנכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר. נמצא המחזיר בהשבת אבידת המודר. וגוף האבידה אסורה לו בהנאה ובאבידה זו הוא מפקיע מעליו פרוטה דר"י דהיינו כמי שלוקח מקל האסור לו בהנאה להבריח בו הארי דודאי אסור:

דף לד אלא למ"ד אמאי תפול הנאה להקדש. אין להקשות דילמא איירי באופן שהמחזיר אינו רוצה להחזיר בחנם אלא דוקא בשכר המגיע לו ומפני שנכסי בעל אבידה אסורים עליו אשמעינן מתני' דע"כ של בעל אבידה מוכרח ליתן ההנאה להקדש. ובזה לא אזיל תירוצא דהרא"ש שכ' בלשון זה דכיון שאין המחזיר יכול ליטול שכר הרי הוא של בעל אבידה. דהא ניחא אם המחזיר רוצה ליהדר בחנם. אבל אם אינו רוצה מאי איכא למימר. די"ל דבאופן זה שהמחזיר מכריח לבעל אבידה ליתן שכרו הראוי לו להקדש הוי כאלו קבלו הוא ויהבי' להקדש ואף ידי נדרו לא יצא כדקי"ל לגבי רבית דכל המלוה ללוה ע"מ שיתן רבית לפלוני ואפילו נכרי חשיב רבית הבא מיד לוה ליד מלוה. ודוק:

שם ע"ב אמר רבא היתה לפניו וכו'. עיין פי' הרא"ש הר"ן. והנה מפי' רש"י נשמע דין מחודש מה שלא נמצא לו זכר בכל הפוסקים. והוא דמי שבא לו מציאה תוך ד' אמות כמו שקונים לו. כן מצי אמר שיקנה הד' אמות לחבירו שאינו עומד כלל תוך ד' אמות כדין מגבי' מציאה לחבירו. ובאמת אלו דין זה אינו מוכרח ע"י פירושו. מן הסברא הי' נראה אחרי דכל עיקר קנין זה אינו אלא תקנת חכמים כי היכא דלא ליתי לאנצויי. אין לך בו אלא מה שאמרו חכמים דוקא לדידי' הוא דתקינו ולא לחברי'. אמנם לענ"ד אין מוכרח כלל. וכדמשמע מסתימת לשון הרשב"א והרא"ש. אלא דבהפקר כיון דהד' אמות קונות לו ונמצא הככר קנוי לו חל עליו ההקדש ולא הוי כמקדיש דבר שאינו שלו וברשותו שהרי ברשותו הוא ליקחנו. אבל מ"מ נהי דעבדו רבנן הד' אמות כחצירו לענין זה שיקנה לו מ"מ אינם חצירו ממש דליהוי המציאה חשובה מונחת בחצירו ורשותו אלא הוי כדבר שלו המונח בסימטא וכן ההקדש כל היכי דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא וחשיב כמונח ברשות הקדש. וכשמגבי' כדי לאוכלו ולהביאו לרשותו חשוב שפיר כמוציא מרשות הקדש לרשותו ומעל ודוק. [ומצינן כיוצא בו ב"מ דף קי"ח דלמה דס"ד דפליגו בהבטה בהפקר אף למ"ד דקני היינו לדידי' ולא להיקש ע"ש בספר א"ז תמצא הכי]:

דף לה ע"ב איבעי' להו הנהו כהני' וכו'. שמעתי מקשים וליפשוט ממה דקי"ל שהנכרים נודרים נדרים ונדבות כישראל. ואלי נימא שלוחא דידן נינהו. הא נכרים לית להו שליחות ושבוש הוא כי נדרים ונדבות מעולם לא הוטל עליו להקריבו דליבעי שליחות (ועיין תוס' גיטין במה דפלפלו אי בעי שליחות לכתיבת גט) ועד כאן לא מבעי' להגמרא אלא בחטאות ואשמות די"ל כמו שהוטל עליו חיובו הוטל נמי עליו להקריבו אלא דהכהנים עבדו שליחותי'. או דמעקרא ההקרבה לא הוטל:

דף לט אי בשנכסי חולה אסורין על המבקר אפילו עומד נמי לא. וכ' הר"ן שהרי נהנה בדריסת הרגל משום מצוה לית לי' לאתהנויי מאיסורא. תימא לי הא לעיל דף ט"ו ע"ב מקשה הר"ן וא"ת וכי אמר הנאת תשמישך אמאי מתסר הא מצות לאו ליהנות ניתנו ומשני דכי אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו ה"מ לומר שאין קיום מצוה חשובה הנאה. אבל מ"מ אי מיתהני גופי' בהדי דמקיים מצוה הנאה מקרי. וזה ניחא שם שא"א לגופי' ליהנות הנאה זו אלא ע"י המצוה. משא"כ הכא אטו לא יוכל לעמוד בביתו. אלא מפני שרוצה לקיים מצות בקור חולים מכורח לעמוד שם. ומה הנאת הגוף יש לו בעמידה זו שם יותר מבביתו. ומה"ת לא נאמר גבי עמידה זו מצות לאו ליהנות ניתנו. אבל הישיבה חשובה הנאה שאינה מכח המצוה שהרי יוכל לקיים המצוה בעמידה ולכך אסור וצ"ע. ועיין בדבריו דף י"ו ע"ב בדין ישיבת סוכה:

. דף מג ע"ב אלא אמר רבא גזירה משום מתנת בת חורון. ולפ"ר קשיא לי א"כ יותר יש ליגזור בנותן לאחד משום מתנה דהוי דומיא דבת חורון אידי ואידי במתנה אבל י"ל דבמתנת בת חורון העיקר משום דסעודתו מוכחת עליו. דהיינו דבפשוט אין אדם נותן סעודתו לאחרים () דה"ה בהפקר י"ל דמוכיח דאין מפקיר אלא כדי שיבא () לאכול. משום דבפשוט מה"ת יהא אדם מפקיר מה דחקו לי' ותו הרי אין שם מי שעכב בו () משא"כ מתנה לא מוכח דאפשר אדם נותן מתנה למאן דעביד לי' נייח נפשי' וק"ל:

דף מו ע"ב עיין בהר"ן סוף ד"ה מחלוקת מסיק להלכה כהרמב"ם ע"פ סברא דחוקה. ולענ"ד מוכרח כהרשב"א דאלו לשיטת הרמב"ם דבתר חלוקה מותר קשה איך ס"ד דרבה אמר זעירא לומר דבאין בו דין חלוקה כ"ע מודי דשרי ולא איירי המתני' אלא ביש בו דין חלוקה הא ביש בו דין חלוקה כל אחד יכול לכוף את חבירו לחלוק. ואיך קתני במתני' לרבנן וכופין את הנודר למכיר חלקו. עד שימכור חלקו יכוף את חבירו לחלוק ויהי' מותר בו. א"ו דאף בתר חלוקה אסור. וצ"ע על הרמב"ם ור"ן:

באמצע ד"ה בהר"ן מתני' המודר הנאה וכו'. בסוף העמוד כ' ואני כבר כתבתי במשנתינו דאפילו קונם פרטי ואפילו הקדים וכו'. והיינו ע"פ מה דהוקשה לו במתני' מה דמוכח בגמ' דאפילו בהדירו זא"ז אסור והרי אף חלקו משועבד לחברי'. ואיך מצי אסר על חבירו דבר שהוא