בית מאיר ש"ס פג

וכו'. ולא הוי ילפינן נזירות מנייהו. צ"ע מה חידושי' דנדרים מנזירות הא תרווייהו אך בדבור ולהכי הוכרח הר"ן דף ד' ע"ב בד"ה תיתי במה מצינו לומר דלהכי לא ילפינן נזירות במה מצינו דלמלקות איתקיש ואין עונשין מן הדין. אך לדבריו נמי קשה מה מבעי' לי' בפאה וצדקה. למה לא נלפינהו במ"מ מנדרים. הא הוי נמי אך בדבור. וגם קשה לדבריו מה מוכרח באיבעי' ביש יד לקדושין לומר דלהכי לא ילפינן במ"מ מנדרים דחמיר שמתקיים ע"י דבור. ות"ל דקדושין ודאי אף לעונשין מבעי' לי' אם בא עלי' אחר ואולם הרא"ש ז"ל י"ל מה דמשני וחדוש הוא בנדרים אין כוונתו לדברי הר"ן מפני שנתקיים בדבור. אלא חדושא מה דאסר חפצא עני'. משא"כ נזירות שאוסר עצמו ביין. וכן הוא בפוסקים שנזירות מקרי אוסר נפשי' מן חפצא. וגם הפקר וצדקה וכו' אינם שייכים בחדוש זה:

דף ז ע"ב שכל מקום וכו'. עיין בהר"ן קושי' התוס' ותירוצם. ולענ"ד אינו עולה כלל אמאי דאמר אעובדא דרב הונא ש"מ השומע הזכרת השם צריך לנדותו דהא זה פשיטא. ולפיכך הנלענ"ד דסד"א הואיל ואזהרת הוצאות ש"ש לבטלה אין בו מעשה. וכבר קיי"ל לאו גמור שאין בו מעשה אין לוקין עליו. ה"ה לא יהא בו עונש נדוי. ושפיר קאמר ש"מ דצריך לנדותי. וא"כ אפשר נמי דמההוא טעמא מסיים שכל מקום וכו' כלומר נהי דאין בו עונש מלקות מ"מ יש בו עונשי' חמורים וק"ל:

דף ט מקשה הר"ן וא"ת הרי נדבה וכו'. אבל בנזירות מאי נדר ומאי נדבה ולענ"ד נדר הוא לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר דשייך גבי' בל תאחר ולכן כוי נדר. ונדבה הוא נזיר מיד עיין דף ג' ע"ב וק"ל. ומ"מ צריכין לדברי הר"ן:

דף יא ע"ב בהר"ן מה שהוצרך לדחוק בסוף על גירסת הראב"ד לחלין בלא ו' ממה דקשיא לי' המציעתא. ולענ"ד לולא דברי קדשו הייתי אומר איפכא דודאי למ"ד בפת"ח מתפרש בין בלא ובין בשו"א. אלא במתני' לחולין שאוכל לך מדסתם נדרים להחזיר מפרשינן אותה לר' יהודא בלא חולין אלא קרבן ואסור. משא"כ המציעתא דהבריית' לחלין שאוכל לך מדסתם נדרים להחמיר מפרשינן אותה בשו"א לחלין יהא מה שאוכל לך ואסור אף לר"מ. משא"כ כי אמר שלא אוכל לך בזה למשמעות האיסור צרכינן להוסיף. לפיכך זה לא מוספינן אלא בשאמר להדיא לקרבן בשו"א. וה"ה אלו אמר להדיא בשו"א לחלין לא אוכל לך הי' אסור ועל כורחינו לפרש לפיכך לא אוכל לך דאל"ה לא אמר מידי אבל כי אמר בפת"ח לחלין לא אוכל לך אדמפרשינן בלפיכך מפרשינן בלא חלין אלא חולין מה שלא אוכל. הא מה שאוכל יהא חלין. ומדלר"מ לא אמרינן מכלל לאו נשמע הן לפיכך מותר ודוק. וכן בדף י"ג ע"א מוכרח הר"ן לדחוקי נפשי' בד"ה דלא שאני בפי' הברייתא. ולהנ"ל ג"כ הכי מתפרשא הא דאמר לאימרא בשו"א דאז ע"כ באמת לפרש בלפיכך ואסור. וה"נ איירי לקרבן לא אוכל לך. הא דאמר לאימרא בפת"ח דמתפרש הכי והכי. וכן איירי הרישא והסיפא דברייתא. ולהכי שאוכל לך אסור דמפרשינן לי' בשו"א ולא לא אימרא אלא חולין. ובשלא אוכל לך כדי שלא להוסיף לפיכך מפרש נן אותו בלא אימרא אלא חולין מה שלא אוכל הא מה שאוכל יהא קרבן ולר"מ שרי דנ"א מכלל וכו'. שוב מצאתי ת"ל בתוס' מפרש הברייתא להדיא הכי בשם ר"י ע"ש ודו"ק:

דף יד האומר לאשתו וכו'. ורמינהו וכו'. יש להקשות ומה הקושיא הא הר"ן במתני' פירש וכן פסק הרא"ש דדוקא באשתו יש חומר זה מפני שרגיל להקפיד בנדר וא"כ דילמא הברייתא איירי בנדר לפנויה שאינה אשתו ולהכי לא אמר כלום. ועיין בתוס' דלהגירסא כאמה וכאחותה זה נ"ק. ומי יודע אם לא משום קושיא זו הגיהו ככה וק"ל ואולם לגירסת אמי יש סייעתא לפסק הר"מ וע"ש לח"מ וק"ל:

דף יז יש נדר בתוך נדר. עיין פי' הר"ן כתב תוך הפירוש כלומר בשבועות לא משכחת תרי חיובי וכו'. ולא למנות שתים ג"כ דלא משכחת לה משא"כ בנזירות וכו'. ואיכא למידק מדוע לא משכחת בשבועות כגון שאמר שבועה שלא אוכל בשר שלשים יום ושוב אמר שבועה שלא אוכל בשר שלשים יום דאסור בבשר ששים יום. ועיין בטור סי' רל"ט ובב"י וד"מ שם כי דבריהם צ"ע. ובע"כ לבא לדברי הפרישה שם שכתב בגוונא דנזיר שהוא בסתם לא משכחת לה כיון דסתם שבועה לא אוכל משמע לעולם. משא"כ סתם נזירות אינו אלא ל' יום. אך א"כ ודאי צ"ע לשון הברייתא דף י"ח שיכול והלא דין הוא ומה שבועה חמורה אין שבועה חלה על שבועה נזירות קלה לא כ"ש. וקשה באיזה אופן איירי מה דקאמר אין שבועה וכו'. אם לענין שלא לחייבו שתים. הא זה באמת אף בנדרים הכי הוא. ואי לענין שאינו מונה שתים שאינו בשבועה הא זה לאו משום קולא דשביעה אלא אדרבה מפני חומר שבועה הוא דהיינו מפני שסתמא הוא לעולם. ותדע שהרי במפרש ל' יום באמת נמי חלה. וע"כ לדחוק דה"נ קאמר שיכול ומה שבועה חמורה אין שבועה חלה על שבועה לחייבו שתיים. נזירות קלה לא כ"ש דאין חלה לחייבו שתים. וממילא מדלא חלה השתא לא חלה נמי בתר זימנא ופשיטא שאז באמת היינו אומרים אף בשבועה אפילו כשפירש נמי לא חיילה השני' כלל וכלל. להכי כתיב נזיר להזיר ולמדין מינה דנזירות חל נדר תוך נדר עכ"פ לינהג שתים. ומשום דסתמא אינו אלא ל' יום ושוב ממילא לומד הטור דה"ה בשבועה אם פירש. ואף דכל עיקרו דנזיר מקרא ילפינן. אפשר דלענין זה נמי קרי נזירות נדר. וכבר מביא הר"ן דף ז' היקש שבועה לנדרים וה"ה לזה. ועדיין לא יצאתי חובת עיוני בסוגי' זו. ובני נדר אי"ה אשים עוד עיוני עלי'. ועיין נמי בש"ך שם ומ"מ צ"ע רב עדיין ועיין דף ():

דף יח ע"א א"נ כגון שקיבל ב' נזירות בב"א. עיין פי' הר"ן ודוק. וקשיא לי הא קי"ל קדושין דף נ"א כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו. הגם שבדוחק גדול יש להפריד בקצת הבדל [ר"ל דהכא באופן דבעינן שיחולו דהיינו בזאח"ז. אפשר נמי בזה אחר זה אלו פירש בהשני' ודוק]. מ"מ יותר נוח לומר שלההוא תירוצא רב הונא ברי' דרב יהושיע ל"ל ההוא סברא כלל. כי כבר מצינן בפ' מי שהוציאוה דשמואל ל"ל ההוא סברא. ועיין בספר פ"י קדושין דף הנ"ל מ"ש על הרמב"ם ודוק:

שם ע"ב ר"א אימר לא הקדיש את הכוי. ובדף י"ט מקשה עלי' דר"א אלא אי קשיא הא קשיא ספק משקין ליטמא טמא וכן הי' ר"א אימר כדבריו ומי ס"ל וכו'. והא לרב ס"ל טומא' משקין דכן ממש. ודייק הר"ן וכתב וכי תימא א"כ אפילו לא מוקמינן הא דספק נזירות להקל כר"א היכי ניחא הא אכתי קשיא דר"א אדר"א. י"ל דהכי פריך בשלמא אי הך דספק נזירות להקל לא מתוקמא כר"א. ל"ק דאיכא למימר דר"א מחמיר בספק אפילו בדרבנן. אבל כיון דאמרת דספק נזירו' להקל ר' אליעזר הוא נהי דהוי קדושה הבאה בידי אדם היכי עדיפא טומאה דרבנן אע"פ שהיא באה מאלי' מנזירות דאורייתא אע"פ שהוא בא בידי אדם. וכ"ת הא חזינן בהדיא דבקדושה הבאה בידי אדם אע"פ שהוא מדאורייתא מקיל בספיקה גבי כוי וכיון שכן אפילו לא מוקמינן הא דספק נזירות להקל כר"א קשיא דר"א אדר"א. ודחק עצמו מאוד. ולפ"ר הי' נראה לענ"ד לומר דאלו לא מוקמינן הא דספק נזירות להקל כר"א הייתי אומר מה דמחמיר בספק משקין ליטמא אף דהוא דרבנן משום דהוי דבר שיש לו מתירין כיון דחזי לי' בימי טומאתו אם הם חולין. וא"כ תו נמי ל"ק ממה דאזיל בספיקא דכוי לקולא דזה לא היי דבר שיש לו מתירין. כדקי"ל דהקדש כיון דלא מצוה לאתשולי עלי' לא