בית מאיר ש"ס פב

דף עד ע"ב בעא מיני' רב אסי מר"י כו' מחולים לך מהו. תיבעי וכו'. א"ל אינה מגורשת. עיין ח"ר מקשה מהכא מוכח דאף לרשב"ג ס"ל לצעורה קמכוין. אלא דלא לצעורה בנתינת איצטלית דוקא קמכוין אלא או בנתינת איצטלית או בנתינת דמי'. ולקמן משמע דרשב"ג לית לי' דלצעורי קמכוין אלא דלהרוחה קמכוין. מדאקשינן דכמה היא מניקתו וכו'. ומשני רב חסדא מתני' רשב"ג. כלומר דלא ס"ל דלצעורי מכוין אלא להרוחה הלכך כל כמה דהוא צריך להנקה נתכוין. וברייתא רבנן דאמרו דלצעורי קמכוין והא צערה יום אחד. ע"ש מה שמישבה. ולולא דברי קדשם הי' מסתבר לי ליישבה ע"פ דאיתא בש"ע ח"מ סי' רמ"א המתנה עם חבירו לתת לו חפץ פלוני יכול לתת דמי החפץ. משא"כ בתנאי גיטין. והוא מרבינו ירוחם שבב"י סי' ר"י מחודש כו' מסיים על דין זה כך מוכח פ' מי שאחזו:

כי דוקא בגט צריך ליתן לו החפץ עכ"ל. בודאי משמעות לשונו אפילו אם החפץ בידו יוכל ליתן לו דמי החפץ. ומלבד שצריך עיון היכי מוכח. אף גם הניח בתימא בתשובת פ"מ שאלה צ"ב בחלק הראשון שהרי מן הש"ס הנ"ל מבואר איפכא. דאיתא שם דף ע"ה ת"ר ה"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת ע"מ שתחזירי לי את הנייר ה"ז מגורשת. מ"ש רישא ומ"ש סיפא. אמר ר"ח הא מני רשב"ג הוא דאמר תתן לו דמי'. מתקיף לי' אביי אימר דאמר רשב"ג היכא דליתא בעיני' היכא דאיתא בעיני' מי אמר. ש"מ דפלוגתא דרשב"ג ורבנן איירי היכי דליתא בעיני'. אבל אם איתא מחויב לקיים תנאו. דהא רשב"ג דלית לי' לצעורי אפ"ה היכי דאיתא מחויב לקיים תנאו וה"ה לרבנן בשאר תנאים דכי אית' בעיניה מחוייב ליתן החפץ עכ"ל. וכבר כתבתי בצדו דלמה שהוציא הרשב"א הנ"ל. דאף לרשב"ג ס"ל דלצעורא קמכוין אלא דלא לצעורה בהאיצטלא דוקא אלא או בנתינת איצטלא ר"ל אם יהי' בעין או בנתינת דמי' אם יאבד. א"כ לק"מ דזה דוקא בגיטין משא"כ בשאר תנאים דכל התנאי אינו אלא רק להרוחה אמרינן מה לי הן מה לי דמיהן. אך עדיין צ"ע מהיכי מוכח דילמא אפילו בתנאי דלהרוחה כל היכא דאיתא בעיני' מחוייב לקיימו כדהתנה ממש. אמנם י"ל מכח קושי' הרשב"א הנ"ל הוא דהוכיח הכי. והיינו משום דמתורץ קושי' הרשב"א ע"ד זה דמה דפשט ר"י לרב דאינה מגורשת אף לרשב"ג משום דאף רשב"ג ס"ל דלצעורה קמכוין היינו משום דנמי ס"ל כמסקנת אביי דמתקיף על ר"ח אמר אימר דאמר רשב"ג היכא דליתא בעיני' היכי דאיתא מי אמר והיינו משום דאף רשב"ג ס"ל לצעורא. משא"כ רב חסדא לשיטתי' דס"ל לרשב"ג אף היכי דאיתא יכולה ליתן הדמים. והיינו משום דבאמת ס"ל לרשב"ג לא ס"ל כלל לצעורה. להכי משני נמי המתני' רשב"ג. וזה ניחא אלו ביתר התנאים לכ"ע אמרינן מה לי הן וכו'. משא"כ אלו אף בכל התנאים אמרינן היכי דאיתא מחוייב ליתן החפץ ממש לא אזיל פשיטת ר"י אף למסקנת אביי ולא מוכרח כלל דאביי ס"ל לרשב"ג לצעורי. והדרא קושי' הרשב"א לדוכתה () ואפילו לשטת תי' הרשב"א על קושיתו שפיר הוכיח הר"י דינו דאל"ה אלא דאף בכל תנאים כל היכי שהחפץ בעין מוכרח לקיים התנאי בגוף החפץ. קשה מאוד מה ס"ד דרבה דהוי סבר בדרשב"ג אבד ל"ד. א"ו דרבה סבר דלרשב"ג כלל לא מכוין אלא להרוחה והוי כתנאי דעלמא. ואביי מתקיף משום דאף לרשב"ג לצעורי מכוין בהדי הרווחה שהוא עיקר. כדברי הרשב"א. אך אין מוכרח כי בלא זה ניחא כנ"ל לשיטתי' ודוק:

שם ע"ב תוס' ד"ה והא א"א לצמצם וא"ת וכו'. ולכך הוי ספיקא. ואין להקשות הא התוס' בכל הש"ס סברו דבספק דמציאת אזלינן בספק שקול בתר חזקה (דלא כפי' () ]. וא"כ למה היא בספק מגורשת ואסורה לכהונה. נעמידה בחזקת אשת איש ואינה גרושה ומותרת לכהונה. ועיין י"ד ריש סי' כ"ט די"ל דכבר הוכיחו תוס' ביבמות דף ס"ח ד"ה רישא כתבו ומיהו לכהונה ניחא דלא אזלינן בתר חזקה. אך אכתי קשה מה קשיא לשיטתם דא"כ שיהי' ספק דמציאות יקשה היכי תנן וכן לקדושין הא לגבי קדושין למה תהי' ספק מקודשת ואסורה לעלמא נעמידה בחזקת פנוי' ותהא ודאי אינה מקודשת. ואין לומר דכמו שמודו תוס' דלענין כהונה לא אזלינן בתר חזקה מפני מעלת יחוס כהונה. ה"ה דמפני מ"י () ישראל בחשש ממזרות נמי מודו דלא אזלינן בתר חזקה. ולשונם ביבמות ומיהו לכהונה לאו דוקא. זה אינו דא"כ אין פי' לדבריהם בקדושין דף ע"ט ד"ה קידשה דשמואל מודה בקידשה אבי' לבד שאין חוששין מפני חזקת פנוי'. הא מפני מעלת יחוס לא אזלינן בתר חזקה. [ושם נמי מבואר ברש"י ד"ה חדא לריעותא דלא כפ"י שם אלא דביומא דמשלם שית אין כאן לא חזקת נערות ולא חזקת בוגרת אלא דשם לשיטתיי' אזלי נמי] וממ"נ או דבריהם בקדושין לא אזיל שפיר או דלא מקשו בגיטין הנ"ל. ועיין במה שכתבתי בחידושי קדושין דף ע"ט בתוס' ד"ה קידשה אבי' ושפיר. ודוק:

מסכת נדרים דף ג ע"א לנדור נדר מה עביד לי' עיין בהר"ן שדחק מאוד ואיני יודע מה קשיא לי' אדרבא נימא דעל מילתא דאתי' בהקישא דעדיף מגזירה שוה לא שייך לשנוי' טרח וכו'. אלא דברישא מקשה על התנא למה לי' לאקושי הא אותה דרשה דנזירות היא גופא איכא למידרש בנדרים. והקישא למה לי. נהי דודאי ההיקש צריך לאקושי נזירות לנדרים. מ"מ ההוא דרשה לא הי' לו להתנא למיסמך אהקיש'. ומשני דברה תורה. ועל התנא דס"ל לא דברה תורה אינו יוכל להקשות הקישא ל"ל. כי ההיקש צריך כנ"ל. ואפשר דאיהו באמת לא מקיש נדרים לנזירו' אלא יליף ידות מלנדור נדר. אלא דמקשה אליבי' קרא ל"ל. מכח אין היקש למחצה. וזה הפשוט:

דף ג ע"ב בשלמא בל יחל דנדרים משכחת לה כגון דאמר ככר זו אוכל ולא אכל וכו' יראה לענ"ד ברור שהוא ט"ס וצ"ל כגון דאמר ככר זו לא אוכל ואכל דאלו בכה"ג אין מציאות בנדר אלא בשבועה. כדאיתא להדיא בהר"ן דף ח' בלשון זה תוך ד"ה והלא מושבע וכו' שהרי נדר כיון שהוא מתסר חפצא אנפשי' ליתא לעולם באעשה:

דף ו ע"ב בהר"ן וא"ת. וי"ל דשאני גט וכו'. יש להקשות לפ"ז מה מקשה בהסוגי' פ"ק דקדושין ומובאת בהר"ן דף ה' ע"ב. שמואל אדשמואל מאהא נזיר. הא בקדושין שאני משום דיהיב לה פרוטה דהוי כמו נתינת גט וא"ל דדוקא במוכיח הוא דיש חילוק דהיכי דהוי מעשה לא יד מקרי. אבל לענין שאינו מוכיח אין חילוק בין עיקר שאינו מוכיח ליד שאינו מוכיח. דהא ז"א דכבר קים לן ספר עיקר. [הגה] ואולי ל"ק דלא משום ההבדל בין עיקר נדר לידות הוא. אלא דדוקא היכי דידוע שלנדר כיון אמרינן להחמיר שלדבר שחל הנדר הוא מכוין. אבל היכי די"ל דלא כיון כלל לנדר אלא דלא משתעוני בהדך משמע לא] () נדרים להחמיר. ולגבי ידות כל שאינו מוכיח לזה יותר מזה. כמו מופרשני ממך דאפשר דמשתעיני' בהדך קאמר תרוייהו שרי. וא"כ י"ל דגבי קדושין הואיל דהוי עיקר ע"י מעשה נתינת סף הקדושין בידה אף דאינו מוכיח חל וצ"ע ועיין בתוס'. וכן מה דמקשה ומי מיבעי' לי' לר"פ וכו'. מכלל דס"ל נמי צ"ע עיין ודוק:

שם יש יד לקדושין. כתב הרא"ש וחידוש הוא בנדרים