בית מאיר ש"ס פא

חברי' מהאיסור שת"י. וק"ל:

דף נה תוס' ד"ה מאי טעמא. עיין היטב בדבריהם. ולבסוף מסיק הר"י וליכא למיפרך נמי אי ייאוש קני כי לא הקדיש נמי שלו הוא טובח. דלרב יהודא נמי יאוש גרידא לא קני אלא יאוש ושינוי השם ולא חייש לטעם דמצוה הבאה בעבירה. ותימא לי הא איתא בתמורה דף כ' ע"ב אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מחלוקת לאחר כפרה אבל לפני כפרה ד"ה הוא עצמו יקרב אשם. אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה. וכ' רש"י ותוס' ותמורה עבר על לא יחליפנו. ואע"ג דתמורת עולה ושלמים קרבה הנהו לאו לכפרה אתיין הרי דמידי דלכפרה אי אפשר דליקרב משום דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה וא"כ מה בכך דלא חש למצוה הבאה בעבירה כיון דיאוש גרידא לא קני הרי בהשינוי השם דהיינו ההקדש הוא דקני ועבר בו על לא תגזול וכי אפשר שיתכפר בדבר הבא בעבירה. וע"כ או דפליג על רבא דתמורה הנ"ל נמי וס"ל דאף אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה. או דבע"כ לחלק דדוקא בתמורה דכל הלאו עבר בתמורתו. משא"כ גזילה דהלאו דלא תגזול לאו מכח ההקדש בלחוד בא. דודאי אף מקמי ההקדש עבר על הלאו משעה שגזלו. וההקדש אינו אלא הגומר להלאו. שפיר סובר דאף מתכפר בו. אכתי תקשה מאוד מה מקשה הגמ' לרב יהודא מאי ארי' חטאת אפילו עולה נמי ומשני בשנוי' דחיקא דליהוי רבותא באכילת מזבח גזילה מרובה מבמועטת. ות"ל דמעיקרא ל"ק מידי דזה עיקר העדות שאף שהוא חטאת דלכפרה אתי שהוא מכפרת ולא חשוב דבר הבא בעבירה או דאף דחשיב דבר הבא בעבירה מ"מ מתכפר נמי משא"כ בעולה דלאו לכפרה אתי' כולי האי כנ"ל ברש"י ותוס'. וצ"ע רב. ובשלמא בלא פי' התוס' דרב יהודא סובר יאוש כדי קני בלא שנוי שם י"ל דסובר הגמ' לפשיטות דלא שייך כלל לבא בעבירה ואפילו לענין כפרה וחדוש העדות לרב יהודא אינו אלא הדיוק דבנודעה אינה מכפר שלא יאמרו וכו'. ושפיר מקשה מאי ארי' וכו'. אבל לתוס' ודאי צ"ע כנ"ל:

דף נח תוס' ד"ה כל ממון שפוסקין עלי. כי איכא סכנת נפשות פודין שבוין יותר על כדי דמיהן כדאמרינן בהשולח גבי מוכר עצמו ואת בניו לנכרים כ"ש הכא דאיכא קטלא. כבר מבואר בספר ב"ה סי' רנ"ב איך דברי תוס' אלו הי' בהעלם מן המ"ל בתשובתו סי' ט"ו. ועיין בתשובת כ"י סי' ל"ד בי"ד ויישובו בכונת המ"ל ודאי לאו מידי הוא. ואף סברותיו שהמציא אינם מוכרחים כלל ע"ש וק"ל. ואולם צ"ע מאין רואים תוס' דבפ' השולח משום קלקולא פודין אותו אפילו ביתר מכדי דמיהן. וי"ל דתוס' סוברים ההוא גברא דזבין נפשי' לא משמע אלא בפעם שהרי לא נזכר מעולם ששינה ושילש. וא"כ אלו בכדי דמיהן מאי ארי' משום סכנת נפשות. ות"ל דבפעם ראשון פודין אותו א"ו שהיו מוכרחים ליתן בעדו יותר מכדי דמיהן. ותו הוקשה להתוס' דאלו עד כדי דמיהן ודאיירי כדפי' המ"ל דשינה ושילש. קשה מנ"ל לרב אמי דהטעם בהבנים משום קלקולא ולמילף בק"ו משום סכנת נפשות. דילמא הטעם פשוט דהא גבי דידי' פעם ראשון ושני פודין אותו אף דפשע בנפשו. וע"כ הטעם דבתר ששילש אין פודין אותו. היינו משום דוחקא דצבורא. שזה בחזקת אם יפדוהו עוד ימכור עצמו פעם ד'. וכן בבניו בחייו נמי יש חשש זה. משא"כ כשמת דפקע חשש זה שאם הוא הוחזק בניו מי הוחזקו להכי פודין אותו. ולעולם אין הטעם כלל משום קלקולא. וממילא גבי דידי' בתר ששילש אף במקום סכנת נפשות י"ל דאין פודין אותו. א"ו הכריחו התוס' שבאמת הי' פעם ראשון ומה שהוצרך רב אמי לטעם קלקולא היינו משום היתר מכדי דמיהן. והמתני' משמע לי' בכל אופן אין פודין אותו בתר ששילש אפילו בכדי דמיו. אבל פודין את בניו סתם אפילו ביותר מכדי דמיהן. וע"כ משום קלקולא ויליף בק"ו במקום סכנה. ואי משום דקשיא למ"ל ז"ל דא"כ מה מקשו תוס' בהשולח. ת"ל דתינוק היה ויש לחוש לקילקולא. וזה באמת צ"ע על התוס' בהנזקין דלמה לי טעמא דסכנת נפשית ת"ל כנ"ל. ע"כ לומר דנקטו תירוצם במרווח. דאלו מטעם קלקולא הי' אפשר לומר דלא שייך אלא במוכר בניו ולא בשבוי והראי' מדהותם אין פודין השבוים ביתר מכדי דמיהן. ולא מחלק בין גדולים לקטנים ועדיין צ"ע לדינא בשבוי' קטן אם לא יהא שייך באמת תמיד קלקולא ויהא החיוב לפדותן אף ביותר מכדי דמיהן וא"ל לפרושי אף ליותר מכדי דמיהן אין צריך לטעם קלקולא. דהא בל"ז כל הפדיון במוכר עצמו אינו אלא ביותר מכדי דמיו. שהרי כדי דמיו נתן הגוי בעדו כשקנהו ומה ירויח בפדיונו ופשיטא שצריכים ליתן לו יותר דהיינו יותר מכדי דמיו. די"ל דהוצרך לטעם קלקולא להרבה יותר מכדי דמיו עם הריוח הנהוג דרך מו"מ בו וק"ל. ותו י"ל בפשוט מאוד אף אם מפרשים העובדא בתר ששילש כמשמעות הפוסקים. מ"מ כל בתר ששילש שוב הוי יותר מכדי דמיהן דאין לך דוחקא יותר מזה. ומ"מ כל במקום סכנת נפשית לא עבדו תקנה. וממילא ה"ה בשבוי אפילו ביותר מכדי דמיו וק"ל. והיינו נמי טעמא דהפוסקים שלא הוצרכו לבאר זה:

דף סא ע"ב ורמינהו הנותן לחמותו. פרש"י והטבילה לכך. כנראה רוצה לפרש שהוא חבר גמור שאוכל חוליו בטהרה. להכי פירש שהטבילה כי היכי דלא תטמא העיסה וקשה חדא מה מועיל בזה הא חשודה מחלפת ואכתי יאכל ספק טומאה. ואפילו נימא דדוקא לענין חשש טבל שהוא איסור דאורייתא חששו. ולא לטומאת חולין דרבנן מפני שהוא ספק דרבנן. אכתי קשה ממ"נ אם עומד על גבה ומשמרה למה צריך לעשר הא אי אפשר לה להחליף. א"ו דאזיל מקמה. וא"כ מה מועיל שהטבילה אכתי יש לחוש שנטמאת בתר הכי ותטמא עיסתו. וזה דוחק שנימא דלזמן מועט לא גזרו על מגע עם הארץ. ולולא פי' רש"י הי' נראה דאיירי בחבר דרבנן שנזהר ממעשרות ואינו נזהר מטומאה. וצ"ע כי במקומות אחרים שהובאה משנה זו לא פי' רש"י הכי:

דף ע"א ולירושת אמר ר' אבוהו ירושת בנו בכור. וז"ל הרי"ף ירושת לאו ירושת דעלמא אלא ירושת בנו הבכור דנכסי דידי' נינהו לכל מאן דבעי מזכה בהו. וראיתי בספר חדש שער נפתלי מביא דף ל"ז קושיא בשם הגאון אבד"ק גליגא. כתב על לשון הרי"ף הנ"ל משמע מטעם מגו יהבינן לי' נאמנות דאי בעי הי' נותנו כל נכסיו כמו שירצה. וקשה הא בתלמודא ב"ב קכ"ז ע"ב וקדושין ע"ט מבואר דלכ"ע על נכסים דיפלו לו כשהוא גוסס אין לו מגו. והאריכו בישובים ולענ"ד הברור לשון הרי"ף מורה לפשט רש"י. ור"ן שם דלא כתוס' זה דהיינו שממעט חלק הבכור, ומשניהו עם הפשוטין. והטעם שמיאנו בפי' התוס' שאוסר על הבן בין הבנים שהוא בכור. משום דזה גופא עדות מקרי. וכמו דאמרינן פרק החולץ דף מ"ז לדבריך כותי אתה ואין עדות לכותי ה"ה דאין עדות לחרש להכי פירשו שחילק נכסיו והשוה את הבכור. ויהיב הרי"ף הטעם שפיר דלמאן דבעי מזכה דהא ודאי במה דמשוה להו היינו ע"י מתנה בנכסים שיש לו. דעל דשלב"ל פשיטא דלא מהני. ודע דלפרש"י ע"כ לומר דרמיזה זו דנינן בלשון מתנה ולא בלשון ירושה. כיון דבלשון ירושה אינו מועיל במקום בכור. כמו דלשיטת הגאונים אף דכל לשון מתנה ליורש אינו אלא משום ירושה. מ"מ בריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להן את הבכור מהני לשון מתנה ולא דנינן בלשון ירושה דלא מהני במקום בכור וה"ה בזה. ודוק. ואפילו להבנתם שהרי"ף מפרש כפי' התוס' ואפילו לתוס' גופייהו שמרמז לזה שהוא בכור. אי אפשר שיהי' נאמנותו מכח מכיר' ויהני אף לנכסים שלב"ל כדכתבתי שאין עדות לחרש. אלא נאמנותו אך מכח מגו ובנכסים שיש לו והתוס' אך בהלשון הוא שמיאנו בפי' רש"י. אבל בעיקר הדין אין נ"מ והוא ברור לענ"ד: