בית מאיר ש"ס פ

מימרא זו וכתב הב"י דאינו יודע טעמו של הרי"ף ור"ל דבשלמא הרמב"ם שפיר עבד כיון דאיהו אוסר אפילו בכשרים משום דס"ל דבעינן לדינא כשרים כגון ר"ח בר פפי וחבריו ואלי אין לנו. אבל הרי"ף כיון שהעתיק מימרא דר"י אמר רב הראשונה ש"מ דס"ל דרב לא לדינא קאמר כגון ר"ח בר פפי כ"א ממדות. חסידות וא"כ קשיא. והנלענ"ד לתרץ דהרמב"ם והרי"ף בחדא שיטה קיימו בזה דכשרים שהוצרך רב לאו פירושו כדפי' הר"ן בסתם בני אדם אלא בידוע ומוחזק בכשרות אך בזה מחולקים דהרמב"ם סובר שאף מה שלא החזקו עצמו למוחזק כ"א כגון ר"פ וחבריו הוא נמי מן הדין. והרי"ף ז"ל סובר שזה רק מדת חסידות. וזה נראה כדברי' מבואר לענ"ד בגמ' דאלו לפי' הר"ן ז"ל קשיא האיך ס"ד דגמרא לומר לימא מסייע ליה מדמסרו ת"ח דוקא מה בכך דבעינן כשרים הא סתם בני אדם נמי בחזקת כשרים כל שלא מוחזקו בפריצות ש"מ דכשרים מוחזקים בעינן. וזה אינו אלא בסתם ת"ח שהוא מוחזק בכשרות וא"כ מה יפה עשה הרי"ף שהשמיט מימרא שניה דרב דהא בגמ' איתא שהקשה לו רב יהודה לרב בעובד' דידהו והא מר הוא דאמר בכשרים ש"ד. ויש לתמוה אטו רב התירא אתא לאשמועינן הלא רב רק איסורא דפריצות אשמועינן וההיתר של כשרים הלא משנה שלימה היא והי' לו להקשות ממשנה מבוארת אבל אשה אחת וכו'. ואולם המהרש"א בח"א הקשה מאי מקשה רב יהודא הא רב נמי אמר דבדרך בעינן ג' והם בדרך הי' ותי' דעוד אחרינא הוי בהדייהו וזה רחוק מן הדעת בכוונת בעל המאמר ומשום ב' קושיות אלו סובר הרי"ף דהנהו ב' מימרות של רב לא הוי אלא כמו לישנא דאיכא דאמרי ושניהם יחד לא יצדקו דהא כיון דרב מצריך כשרים דהיינו השניים דוקא צריכים להיות כשרים אבל בחד כשר לא סגי ע"כ דסובר בחד אף דמוחזק בכשרות איכא למיחש כיון דלפני הפריץ דהיינו הסתם לא יתבייש הוי ליה כיחוד א"כ האיך אפשר לומר דבדרך בעינן ג' ומשום דילמא יצטרך אחד מהן להשתין א"כ בעינן בדרך שלשתן דוקא מוחזקין לכשרות דאלו בו מוחזקין ואחד סתם אכתי איכא למיחוש שיצטרך אחד מן המוחזקין להשתין וישאר מוחזק אחד עם סתם בהדי אשה וזה לא שפיר דמי וא"כ קשיא [מתני' דהאיך מוסרים לו ב' ת"ח נהי דהיו מוחזקים הא הבעל שהי' השלישי לא הוי אלא סתמא ואיהו ג' מוחזקים בעי אלא ש"מ דאי הא מימרא דכשרים לאו הא אידך מימרא דרב אלא דלא חיישינן כלל להא חששא ודרך עם עיר חד דינא אית להו ובשנים סגי. ולכך הקשה לו רב יהודא שפיר הא מר הוא דאמר בכשרים שפיר דמי וא"כ ע"כ דבדרך נמי בב' סגי אבל ממתני' לא הי' יכול להקשות די"ל הנ"מ בעיר כקושית המהרש"א וא"כ מדחזינן דרב משני לו על פי המימרא קמא דאמר רב יהודא בשמו ש"מ דהלישנא קמא עיקר ולכך השמיט מימרא ב' ודוק. ובעיקר הקושיא שהבאתי בשם המהרש"א ז"ל אף לשיטת הפוסקים דלא כהרי"ף נמי לא קשיא לפי המבואר בד"מ בשם הרמ"ה דדינא דרב לא נאמר אלא כשהולכים לשומרה אז יש חילוק בין עיר לדרך וע"ש כי ברור הוא. ואולם לדבריי הנ"ל לתרץ הרי"ף אני אומר דל"ל ההוא סברה של הרמ"ה ומה גם שקושייתי ממתני' דסוטה עדיין אף להרמ"ה צ"ע דהא שם לשומרה אזלו אם לא נאמר דס"ל כשיטת הר"ן דכשרים לאו דוקא כי אם בסתמו נמי סגי ודוק. ואולם כל מה שכתבתי לעיל לא יצדק כ"א בשנאמר שהרי"ף בשיטת רש"י עומד דמימרא דרבא דאמר בעלה בעיר ליכא משום יחוד היא דוקא ללקות אבל איסורא איכא וכן פי' הר"ן אבל לשיטת התוס' ודאי לא אזלו ואף לשיטת רש"י יש לפקפק ולומר דדוקא בעיר הוא דאיכא איסורא אבל בדרך כשהולך עמה אף הוא מודה דליכא למיחש כנ"ל. אבל שוב עיינתי וראיתי שהטיבו הדברים אשר דברתי ואפילו לשיטת התוס' דדוקא בעלה שהיא כשרה לו בזה הוא דליכא משום יחוד אבל בעלה שהיא אסורה לו כאחר לגמרי דמי וכן מוכח מדס"ד דגמ' לאתויי ראיה דכשרים דוקא מדתני ת"ח אבל אינש דעלמא לא ועל כרחך היינו טעמא דכולם נחשדו דעבדו איסורא ולא מתירא חד מחבריה משום דאיהו נמי עביד כמותו כמו שפי' רש"י גבי נשים. וקשה דנימא אכתי הבעל לא יניחנה לעבדה איסור עם השני והשני לא יניח אותו אלא ש"מ דבעל שהיא אסורה לו כאחר דמי וא"כ הדברים הנ"ל עולים יפה אף לשיטת התוס':

מסכת גיטין דף ב ע"ב ואפילו לר"מ דחייש למיעוטא. לפום רהיטא מהכא מוכח דלר"מ חייש למיעוט מדאורייתא. דאל"ה אלא מדרבנן לא הי' צריך לבא לסתם ספרא וכו'. כי אם הואיל ואינו כ"א חשש דרבנן משום עגונא הקילו. ועיין חולין דף י"א תוס' ד"ה פסח וקדשים מבואר דעתם שאינו כ"א דרבנן. ובתוס' פ' האשה סוף יבמות נסתפקו בזה. והכא נמי איכא חזקה דא"א. ואפשר לדחות דאפילו בחששא דרבנן לא מסתביר להגמ' להקיל משום עגונה. כיון דאפשר לתקוני בשנים. זולת בשאינו כ"א חשש לעז בעלמא. ועיין תוס' ד"ה ורבנן הוא דאצריך:

וצ"ע:

שם תוס' ד"ה עד אחד נאמן באיסורין. וא"ת ומנ"ל דע"א נאמן וכו' וא"ת א"כ אפילו וכו'. צ"ע לפום רהיטא א"כ מנ"ל דע"א נאמן אפילו אתחזק היכי שבידו לתקן. וכ"ת מן וספרה לה דמהמנה על הטבילה:

הא זה לא נשמע מקרא כלל כ"א שנאמנת על הספירה. ובזה לא חשיב אתחזק. ודילמא על הטבילה באמת צריך עדים. וי"ל דזה ודאי אך סברת הש"ס מעצמם בלי ראי' מן התורה אחרי שכבר נשמע מן וספרה היכי דלא אתחזק דנאמן. ממילא הוי סברת הש"ס מה שבידו לתקן חשוב כלא אתחזק. ולהכי מעצמינו ידעינן דנאמנת נמי על הטבילה. וק"ל:

דף ח ע"ב ת"ר עבד שהביא גיטו כו' נכסי' לא קנה. פשטות הברייתא מורה שאנן טענינן לענין נכסים מזויף. ולמה דמספקו התוס' ריש מכילתין. ולא הביאו ראי' מהכא ע"כ משים דאפשר לדחות דבקרא האדון ערער איירי. ומבואר בהרמב"ם דטעם דין משום דחולקין הדבור ומאמינם לענין עצמו ולא לענין הנכסים. ולפום רהיטא צריך לי עיון. דאיך אפשר בענין זה לחלוק הדבור. דהא מיד שאנו אומרים שמה שחותמים העדים על הנכסים הוא שקר. לו יהא שעל עצמו הוא אמת הרי עדים פסולים הם ומודה ר"א במזויף מתוכו. ואפילו נמסר לו בפני עדים כשרים אינו משוחרר בגט זה. ולמה א"כ עצמו קנה. וע"כ לומר ולדחוק דטעמא דר"א דמודה במזויף מתוכו הלא אינו כי אם מחשש דאתו לסמוך עלייהו. והכא דאף העדים החתומים נשארו בכשרותם לענינים אחרים. וגם אינם לפנינו כלל. אלא שאנו חוששים דילמא העבד מעצמו חתם הנהו סהדי בלתי ידיעתם לא שייך טעמא דר"א וקנה עצמו בעידי המסירה לר"א. ועדיין צריך לי עיון. כי הענין של חלוק הדבור מצד עצמו הוא ענין עמוק. ובלא זה ל"ק מידי שאנו אומרים כבר שחררו בשטר אחר כשר וזה זייפו בעצמו:

דף נג השתא לאוזוקי קמכוין אודעי לא מודע לי'. עפרש"י. אין להקשות תינח מטמא ומדמע וכן לשמואל דאמר מנסך מערב. אבל לרב דאמר מנסך ממש מה איכא למימר. דזה לאו לצעורי' מכוין אלא לנסך לע"ז מכוין. די"ל דבמנסך ממש מעיקרא אין קושיא. מזיד נמי למיעבד תקנה דלא ליפרע כדי שיודיע. דרשע כזה שמנסך במזיד לע"ז מה"ת יודיע לחברי' למנוע