בית מאיר ש"ס עט

בתרומה ונקרא איסור מוסיף תינח חללה בת כהן חללה אחר גרושה בת ישראל מה איכא למימר וכמו כן זונה דמשני הגמ' שם זונה הוי איסור מוסיף אם זנתה אשה תחת בעלה הרי מכל זה מוכח דלא בעינן שתהא הוספת האיסור בפועל אבל אחר העיון לק"מ דדוקא כשנתחדש להחתיכה או להאשה שם חדש של איסור כמשל חללה או זונה או אלמנה ודאי דלא בעינן ההוספה בפועל משא"כ התם האיך שייך למימר דע"י שנשאת להסבא למשל נתחדש לה שם איסור אשת אח או אשת אב הלא שם זה כבר הי' עלי' לכל מי שהי' נשואה היתה נקראת לגבי בנו אשת אב ולגבי אחיו אשת אח גלל כן לא נקרא הוספה ע"י השם לבד בלתי אם יש בעולם מי שנאמרה עליו ע"י נשואין השנים שזה מקרי עכ"פ הוספה בפועל וא"כ מוכח דהת"י הכא ל"ד נקטו האיסור לגבי כהן משיח אלא דה"ה כדברי הריטב"א כיון שעכ"פ השם האלמנה מחודש והוא מוסיף לה איסור לכהן גדול כשיהי' בעולם אף שכעת אין שום כ"ג אחר בעולם זולת אתה נמי מקרי איסור מוסיף לגבי אתה הכ"ג ודברי הריטב"א ברורים אף לגירסת רבנן סבוראי דהתם ודברי הפ"י במח"כ לאו דוקא כי לא עיין כל הצורך:

דף ע"ח ע"ב מאי אפילו שניהם מודים. לא מבעיא איהו דלא קים וכו'. אף דודאי לפעמים איהו נמי קי"ל כגון דידע שלא בעל אותה זה כמה מ"מ על הרוב ידבר אך אעפ"כ קשיא דממ"נ אם לא בעל אותה איהו קי"ל כמו איהי ואם בעל אותה איהי נמי לא קי"ל דהא אף שידעה שזינתה תחתיו מ"מ דילמא מבעלה נתעברה וצ"ע [והפשוט דאיהו מ"מ מסופק דילמא מעכו"ם נתעברה דקי"ל הולד כשר אבל איהי ידעה שעם ישראל זנתה והולד ממזר] ובדוחק יש ליישב ע"פ דאיתא ביבמות ס"ה הוא אמר מינה והיא אמרה מיניה נאמנת מ"ט איהי קים לה כו' וא"כ משכחת לה היכי דאומר זה ממזר מפני שידענא שאינו בר בנים והיא גם היא אמרה כן דאז איהי יותר קים לה מיניה. והיותר נראה לדחוק דמתני' אתיא כר"ע דאמר יש ממזר מחייבי לאוין ואשה שזנתה תחת בעלה הוא מאז על הבעל בלאו כמבואר יבמות י"א ע"ב וא"כ היא קים לה שזנתה עם אחר קודם שנתעברה מבעלה והוי ממזר משא"כ איהו לא קי"ל כי אם בשלא בעל או בשראה שזנתה ובעל אח"כ וזה הכל לא שכיח:

תוס' ד"ה קידשה אביה. ע"ש היטב וקשיא לי על דבריהם הא לרב שאמר הרי היא בוגרת לפנינו הרי היא שריא למי שקידשה עצמה ומשמע ברור הא לשמואל דאמר חוששין לקידושי שניהם אסורה לשניהם וצריכה גט משניהם למשרי לעלמא. וקשה מ"ש לשמואל דמודה בקידשה אביה לחוד דאמרי' שמותרת לעלמא משום דמעמידין אותה בחזקת פנויה ואמרי' בצפרא בוגרת הוי' ומאי שנא השתא שקידשה היא עצמה למה לא נעמידה לזה שקידשה עצמה בחזקת פנויה וחזקת מותרת לו ותהא נמי מקודשת אליו ובגט ממנו לחודא תהא מותרת לעלמא וא"כ במה הן פליגי רב ושמואל. אבל אחר העיון לק"מ דודאי במה שמקשו תוס' דליפלגו בקידשה אביה בצפרא לחודא והיינו כשנמצאת אח"כ בערב בוגרת דליפלגו דלרב אמרינן מדהשתא בוגרת מצפרא נמי בוגרת ושריא לעלמא. ושמואל יאמר דמ"מ אסורה שפיר כתבו דע"פ חזקת פנויה מודה שמואל דאמרינן מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת ומותרת לעלמא אבל השתא דפליגו בקידשה אביה בצפרא והוא בעיר ואח"כ נבדקה ונמצאת בוגרת הרי דבשעה שקידשה עצמה אי אפשר לדון מדהשתא בוגרת שהרי אפשר דבגרה אחר קידושין אלו להכי אף ע"י החזקת פנויה אי אפשר להמציא שהיתה בוגרה בצפרא ושפיר אסורה לו לשמואל וחיישינן שמא בצפרא נערה היתה וגם בשעת קדושין עדיין נערה היתה ואסורה לו ולעלמא בתר שנמצאת בוגרת ויש לדון מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת מ"מ א"א לדון להעמידה בחזקת פנויה שהרי מ"מ מקודשת ממ"נ וכבר איתרע חזקת פנויה דידה ע"י קידושי עצמה שחלו אז מספק. ולפ"ז ניחא מה שהקשיתי בגיטין דף ע"ח ע"ב וכתבתי דאין. פי' לדבריהם בקדושין דאדרבה מזה נשמע מה שכתבתי דדבריהם ביבמות לאו דוקא ואפילו מפני מעלת יחוס ישראל מודו דלא אזלינן בתר חזקה רק היכי דשייך דאיתרע ואפשר לדון מדהשתא בוגרת וכו'. עיין ודוק היטב:

דף עט ע"א אי לימא בתוך ו' בהא נימא רב כו' השתא הוא דבגרה. רש"י ז"ל פי' דילמא השתא והכי מבואר בש"ע א"ע סי' י"ז דתוך ו' הוי ספק אף דלשון הגמ' כפשטיה משמע דמשום חזקה דנערות אית לן למימר דודאי השתא היא דבגרה ולא חיישינן לקידושי שניהם מ"מ נראה לרש"י והפוסקים לפרש כאלו נאמר דילמא משום דאל"כ אף לשמואל הוי קשיא אלא ש"מ דתוך ו' צדקו דברי שמואל לחוש לקידושי שניהם ואף שכתבו התוס' בפשיטות בנדה דף ב' ע"ב דאפילו היכי דהחזקה איתרע השתא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא ואמרינן ודאי השתא איתרע. והביאו ראיה מן הפסוק ויצא הכהן מן הבית ע"ש ודוק ד"ה התם על כורחינו לומר [ותו דכ"ע מודים בספק קדושין עכ"פ מדרבנן לא אזלינן בתר חזקה כמבואר גיטין ע"ח דקתני וכן בקדושין ולא מוקמי' בחזקת פנויה ובא"ע סי' ל'] דסימני בוגרת דומים למקוה בזה כמו דמקוה חסר ואתאי כן סימני בוגרת דרכם לאסופי ואתא. לכך אינו דומה לסימני הסגר כמבואר שם בתוס' ע"ש ודוק. ואין להקשות לפי זה מה מקשה הגמ' הכא ב' ברייתות דתנא חדא חוששין ותנא אידך הרי היא דילמא מה דתנא חוששין איירי תוך ו'. זה אינו קושיא דודאי הוי מצי הגמרא לשנויי הכי אלא דא"כ אתיא האידך ברייתא ודאי דלא כשמואל והוי קשיא עליו משא"כ עתה דמשני הגמרא אידי ואידי כשמואל לא איכפת לן במה דחדא ברייתא דהיינו אותה דקתני באינה מכחשתו דחוששין דלא כרב משום דרב תנא ופליג ודוק:

שם ע"ב אבל בב' נשים. רש"י ז"ל פירש ואחת מתה במדה"י. ויש להקשות מדוע לא יהא נאמן האב שהבנים מן האשה זאת שכרוכים אחריה ולא מן האשה שמתה במיגו דאי בעי שתיק ולא אמר כלל שהי' לו עוד אשה שמתה. ולכן פי' הרמב"ם בהעתקתו לההוא דינא שבא לכאן עם הב' נשים ואעפ"כ אין הכריכה סימן די"ל הבנים של האחרת כרוכים אחרי המיוחסת. ולרש"י ז"ל נראה דוחק חששא זו לומר במקום אם יהיו הבנים כרוכים אחר אשה אחרת. ולתרץ הקושיא הנ"ל צריכנא לומר דל"ל מגו דאי בעי שתיק דאיירי שכבר יצא קול שהי' לו שם עוד אשה וק"ל:

דף פ' ע"ב לא שנו אלא בצלולים. לפי' רש"י הלשון דחוק מאד דאיפכא הוי ליה למימר ל"ש אלא בעכורים אז אדומים טהורים אבל בצלולים וכו' ולכן פי' הרמב"ם בהעתקתו דההוא ל"ש מהדר על הברייתא ל"ש דטמא אלא בצלולים. ופי' דאפילו בלבנים עכורים טהור דמנכר. ולצלולים קרי לבנים ולעכורים קרי אדומים:

שם אפילו תימא אבא שאול וכו'. מכאן יש לתמוה על הגהות אשרי פרק ואלו מגלחין שכתב שם על דברי ת"ק אא"כ הם קרובים של התינוק דמחמת אנינותי' תבר יצרייהו. והב"י והפרישה הביאה בי"ד סי' שנ"ג ולפום רהיטא הוא נגד הסוגיא דכאן. ונראה ליישב דמשמע ליה ודאי דאף הת"ק לא איירי אלא בשחדא מינייהי הוא אונן דאלו באב ואם משתעי קשה דתיפוק ליה דאשתו משמרתו ותו דהא קי"ל שאפילו בחדא מנייהו אבל מותרים להתייחד כמבואר סי' שפ"ג. ותו ליכא למימר ושתיהן נוחות להתפתות [וי"ל הואיל דבלאו הכי ליכא למימר דפליגי ודיברו בהוה באב ואם המתעסקי' עם התינוק]. ולכך נראה לי דלא לשוי' פלוגתא רחוקה ואבא שאול התיר אפילו בחדא מנייהו הוא אונן. ובזה אוסר הת"ק אבל אם כולם קרובים אפילו לא הם האב והאם כי אם אח ואחיות מודה דשרי ועם כל זה עדיין צ"ע דלפירושא של רש"י דמשום גזירה אוסר הת"ק ודאי דאין לחלק כלל:

דף פ"א ע"א אמר רב יהודא אמר רב ל"ש אלא בעיר אבל בדרך כו'. והרי"ף והרמב"ם השמיטו