בית מאיר ש"ס ז

במחמת מיאוס ואיסור הוא ס"ל כולה כר"י. וכדס"ל לחד מ"ד סוף מס' שבת בפלוגתא דרב אחא ורבינא. אבל זה לק"מ. דהא כבר מבואר הכא מכח מימרא דר"נ. דעז לחלבה וכו' דבמוקצה דאוצר לאכילה רב כר"י ס"ל. ועד כאן לא הוצרך הגמ' דסוף שבת להביא דאף רב אמר הלכה כר"י מדכרכי דזוזא כ"א לטלטול. וע"ז משני ר"ת שפיר דדוקא בשני מוקצים אלו הוא דמחמיר אף בטלטול. אבל במוקצה דאוצר מחלק בין אכילה לטלטול. אבל אי קשיא לי הא קשיא על פי' ר"ת. דלדבריו מוכח דכל נבילה הנתנבלה בשבת הוי מוקצה מחמת איסור. ולא כדמפרשו התוס' סוף המס' ד"ה והא אמר ר' יוחנן. דמסתמא המתניתין בכל ענין איירי וכו' ע"ש. דהא א"כ קשה האיך קאמר הגמ' ואף רב סבר הלכה כר"י. דמשמע נמי אכולהו ואף בנבילה שהיתה ראוי' מחיים לכלבים. וקשה תיפוק לי' דז"א. דהא במוקצה כזה דאינה מחמת איסור. כ"א מצד שעומדת לאדם לא הוי מוכן לכלבים לא ס"ל לרב הלכה כר"י בטלטול. אלא ש"מ דס"ל כל בעלי חיים אינם ראוים לכלבים. וקשה א"כ האיך מתורץ קושי' התוס' שם סוף הנ"ל. ד"ה ר"י אומר. דהא תירוץ ר"י לא שייך אליבי' כדדייקינן. וגם תירוץ רב פורת דחוק אליבי'. איהו כתב דממשנה יתירא דייק דאפילו בי"ט דהוי מוכן לאדם נמי אסור משום דלא הוי מוכן לכלבים. דא"כ יהא מוכרח דמה דקאמר הגמ' ואף רב סבר הלכה כר"י. לא לכל גוונא דמשתעי ר"י קאי דהא בי"ט דלא היה מוקצה מחמת איסור לא ס"ל בטלטול כמותו. וגם תירץ ר"י מקורביל שהובא בביצה נמי לא שייך אליבי'. דהיינו ממש תירוץ ר"י דשבת ע"ש דוק היטב תמצא כדברי. דאיהו נמי ע"כ סובר דיש בעל חיים הראוים מחיים. והיותר מסתבר לענ"ד לומר לפי' ר"ת זה. כדהביא הרשב"א חולין תירוץ על קושי' זו בשם רבו. זה לשונו. דסוגי' דהתם כסוגי' דהכא דל"ל איסור מוקצה מחמת איסור אפילו לר"י כי אם כשדחאו בידים. וכיון שכן ודאי טעמא דר"י בנתנבלה בשבת כיון שעומדת לאדם ב"ה לא הוי מוכן לכלבים ולכך קראו מוכן לאדם עכ"ל התם. ובזה הכל ניחא וק"ל כי סוגיא דסוף שבת ודמפנין קאי להמסקנא דהתם דר"מ ור"י אית להו מוקצה מחמת איסור אפילו בלא דחה בידים. ונמי חמור הוא ממוקצה מחמת מיאוס וק"ל. אך א"כ קשיא לי מאוד סוגי' דביצה דף כ"ז ע"ב. דמקשה הגמ' למ"ד מודה ר"ש בבעלי חיים שמתו. מדוע קתני דוקא דומי' דחלה בהמת קדשים. ומה קושיא דלמא מה דס"ל הכי היינו דוקא בשבת דעלי' פלוגתת האמוראים אלו על המתני' דמחתכין וס"ל למ"ד זה דאף ר"ש מודה במוקצה מחמת איסור אפילו בלא דחה בידים היכא דאין דעתו עליו דאסור ולכך מודה ר"ש. משא"כ הכא בי"ט דלא הוי כלל מוקצה מחמת איסור [דניהו דלכלבים לא חזיא מחמת איסור דהא פסקינן לכם ולא לכלבים וב"ח אפילו לכלבים לא חזי' לר"ת מ"מ הא הטלטול הו' שרי ב"ה דהא מוכן היא לאדם. וכעת שמתה לא שייך שוב על האיסור טלטול לומר מגו דאתקצאי לב"ה מחמת איסור כי מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים. וזה מוכרח מתירוץ ר"י ר"י () כ"א מה שעומד לאדם בלא הוי מוכן לכלבים פשיטא דפליג ר"ש. ואפילו בבע"ח שמתו. ולכך הוצרך למתני' בבהמות קדשים.. ודוחק גדול לומר דאף ההוא סוגי' נאמרה שלא אליבא דהלכתא. ולפי סוגי' הס"ד דחולין דמוקצה מחמת איסור לא שייך כלל. כ"א בשדחינהי בידים. ולכן יותר נראה לענ"ד לומר דאף ר"ת ס"ל כדתירצו התוס'. ואעפ"כ אפשר ליישב. דהא בלא זה מוכרחים אנו ליישב קושייתי הנ"ל אף לתירוץ התוס'. ועל כרחינו לשיטתם דהכי אזלא קושי'. לא מבעי' לתירוץ ר"י דיש הרבה ב"ח הראוים חיים לכלבים ומקרי מוכן לאדם. אף דלאדם אסורים ב"ה מצד האיסור. מ"מ לכלבים אינו מזיק זה. ואך האיסור הוא משום דמה דעומד לאדם לא הוי מוכן לכלבים. וכיון דהאי מ"ד ס"ל דמודה ר"ש בבע"ח שמתו משמע דמודה בכל ענין ואפילו באותן הראוין לכלבים חיים. אף דלא שייך גבייהו מוקצה מ"א. ובודאי שפיר מקשה הכא אף גבי יו"ט. דלמה קתני דוקא בהמות קדשים. אלא אפילו לתירוץ ר"י מקורבי"ל דממשנה יתירה דייק דקאי אף על יו"ט. נמי י"ל הכי. מדקאמר סתמא דמודה ר"ש. משמע מיני' דמודה נמי ביו"ט. ושפיר מקשה. וא"כ [מדמתי' הגמ' אליבא דההוא מ"ד במסוכן] חזינן דלההוא מ"ד ע"כ מוקצה זה בבעלי חיים העומד לאדם חמור לר"ש כמו מוקצה מ"א דכמו דהתם בנר גדול דאין דעתו עליו מודה דאמרינן מנו דאתקצאי ב"ה כו' ה"ה במוקצה זה. מודה בבריאה. והיינו משום דמוקצה ב"ח חמור טפי. וכדמחלקו התוס' שבת מ"ה ע"ב ד"ה הבמ"ע. ובזה ודאי נאמר דאף המ"ד דחלוק ר"ש אפילו בבריאה. לא משום דס"ל דמוקצה זה קיל מן מוקצה מ"א. דלא בעי דעתי' עלי'. דהא זה ודאי אינו דהא ר"ש פליג נמי בשבת ובבעלי חיים שאינן ראוים לכלבים חיים דהוי אף לכלבים מוקצה מ"א. אלא ש"מ דההוא מ"ד ס"ל דאפילו במוקצה מ"א לא בעי ר"ש דעתי' עלי' כי אם בשדחינהו בידים. אבל ודאי כ"ע ס"ל דההוא מוקצה דב"ח העומד לאדם שאינו מוכן לכלבים חמור כמו מוקצה מ"א. וגרע ממוקצה דאוצר. ושפיר קאמר הגמ' סתמא. ואף רב ס"ל בכל המחלוקת של ר"י ור"ש. הלכה כר"י מדכרכי דזוזא. דכיון שבמוקצה מחמת מיאוס אוסר אפילו בטלטול מכ"ש בהנהו מוקצה. דסתמא דגמ' ס"ל דמוקצה מ"א. ומוקצה דב"ח אפילו בלא דחינהו בידים. גריעו ממוקצה מחמת מיאוס. ואלולי שר"ת הי' ממציא. שיש ב"ח המוקצים לכלבים נמי מ"א. נהי דלמ"ד מודה ר"ש. בל"ז הי' מוכרח דמוקצה דב"ח חמיר כמו מ"א. מ"מ הי' אפשר לומר דמ"ד חלוק הי' ר"ש היינו מההוא טעמא דס"ל דמוקצה זה דב"ח אין לו עדיפות מכל מוקצה דאוצר. וא"כ לא הי' יכיל הגמ' להכריח דרב כר"י ס"ל. כיון דחזינן דבמוקצה דאוצר ס"ל בטלטול כר"ש. אבל עתה לדברי ר"ת מוכרח דאפילו למ"ד דחלוק הי'. מ"מ דין מוקצה זה שוה למוקצה מ"א. אלא מטעם דלא דחינהו בידים הוא דאמר דחלוק. ואזלא הסוגיא שפיר ודוק. כי באמת דחקתי עצמי קצת כדי ליישב שיטת ר"ת:

תו יש לעיין בא"ח במ"א סי' תק"ט ס"ק ט"ו. וכדבריו פי' נמי המהרש"א מס' ביצה דף ל"ג לחלק בין שמוש במוקצה לטלטול מוקצה לצורך י"ט. דטלטול שרי ושמוש אסור והאמת שכדבריהם מוכח ע"פ הראיות שהביאו. אך לפי דבריהם יש להקשות ומה קשיא לר"ת דילמא הא דמסיק הגמ' בטלטול רב כר"ש ס"ל. היינו אך טלטול כמו הבשר תפל דהתם דודאי לא שמשו בו. ומאי דאסר הכא כרכי דזוזא היינו מלשמש בו. ושבזה כר"י ס"ל ומשום דהוא דומיא דאכילה כמו גבי יו"ט דשוים הם וצ"ע. ואפשר דמה דמחלקו התם היינו בין צורך גופה דהיינו השמוש לבין צורך מקומם דהיינו הטלטול שדברו התם. אבל מחמה לצל הא ודאי לא שייך החם דמה שמחת יו"ט איכא בזה. ומה דשרי לטלטולי הבשר תפל סתמא נראה לתוס' דהי' מחמה לצל כדמשמע שם בתר הכי במה דקאמר חיסרון כי קא חזינא ושפיר למד ר"ת מק"ו אם אפילו מחמה לצל מתיר מכ"ש לצורך גופו ומקומו דשרי ודוק:

דף כ"ג ע"א רש"י ד"ה חצר שיש לה ב' פתחים וכו' כדמפרש טעמא. מה מאוד תמוהין לי דברי רש"י ז"ל אלו שפי' טעם שלא נשאר במסקנא וכתב עליו כדמפרש טעמא עיין ודוק. ואפשר בתר כדמפרש טעמא הוא ציון אחר על דברי הגמ' והציון מהופך ע"ש. וק"ל:

דף כ"ט ע"ב תוס' ד"ה ובלבד. כדבריהם מבואר נמי ברשב"א. ובזה תימה לי על הר"ן פ' גיד הנשה בסוגי' דריחא מלתא הוא נקיט ליה שיטה לנפשי' והוכיח מזה לחלק באיסורין דבאסורי הנאה אפילו פסיק רישא מותר לר"ש. ובאמת דבריו תמוהי' דבשלמא באיסורי אכילה אפשר דאיכא לפלוגי דאיסור ההנאה קיל. אבל באיסור כלאים דכל עיקר אסורו אינו אלא הנאת לבישה מה"ת לומר