בית מאיר ש"ס עח

דלקמן לשבוי' לא המני' וא"כ ע"כ מה דאית ליה לכולא מילתא המני' היינו משום דהמיתה זו נובע מעדותו דנשואין דהימנה התורה לנשואין לכולה מילתא וא"כ לו יהא דר"ח כר"א ס"ל הי' נכון מה דקאמר שאיני נאמן למכות ולעונשין. והקושיא לענ"ד צ"ע גדול ודלא כפ"י שסבר לתרץ ולענ"ד שגג בהבנת הקושיא אגב שיטפיה. והנראה לענ"ד ליישבה בדוחק דהיינו רב אסי דאמר אף סוקלין ומי לא עסקינן נמי בשקידשה בנערות לאחר שהביאה סימנים תוך ששה ועכשיו היא בוגרת והאב אומר שקידשה בעוד שעדיין היתה נערה או קטנה [כלומר שיודע ודאי שאז עדיין היתה ברשותו יעיין לקמן דף ע"ט ודוק. ואין לומר דבלא עדותו מוקמינן אחזקתה דיש חזקה נגדה חזקת פנויה] הרי דסוקלין איתה על ידו ולא די דנאמן על גוף הקדושין אף גם מוכרח להיות נאמן על הזמן שעדיין לא היתה בוגרת וממילא שוב למכות ולעונשין נהי ודאי דאינו נאמן להעיד עליו שחללה שבת דהוי דומיא דשבוי' מ"מ היכי דיש עדים זולתו שחללה שבת אך דאנו צריכים לעדותו במספר שנותיה בזה לר"א מהימן כמו שמצינו דנאמן בנשואיה מה שצריך נמי לנאמנותו במספר שנותיה דהיינו בשאמר קדשתיה ועדיין היא ברשותו ואינה בוגרת כגון תוך ששה ולא נתמעט לקמן במתני' דבשהיא בוגרת אין לי נאמנות כ"א בשהיא ודאי בוגרת אבל לא כשזה גופא אנו מסופקים בו ודוק. אף גם זה מוכרח אני לבאר מה דקאמר ר"ח לטעמיה אף דדבריו בקטן וקטנה אמורים שאינם כלל בני עונשין ועדותן לא נ"מ מיניה כ"א לגבי אחר כמבואר ברש"י ומה"ת יהא נאמן עליהם צריכנא לומר כיון דלר"א דאית ליה סוקלין על כורחינו שהתורה האמינו לגבי בתו במספר שנותיה כמו ב' עדים א"כ אף האחר מהראוי להיות נסקל על ידו ודוק. ולהנ"ל לפום רהיטא לא ידענא מה דדחקו עצמם התוס' מדוע האב נאמן לקרבן טפי מאחר די"ל דלקרבן הוי דומיא דנאמנות בתו לאוסרה וכמו דשם אית לי' נאמנות במספר שנותיה לענין איסור כן נמי נאמן לקרבן. אך א"כ תינח בבתו בבן מאי איכא למימר ושפיר הוצרכו הראשונים לדחוק ודוק. כי עדיין צ"ע כל הנ"ל:

דף ס"ה ע"ב אמר אביי. עיין בסוגיא זו בהר"ן מאריך ומביא שיטת הרשב"א והוא בתשובה נמי סי' רס"ה והוא שטת האחרונים החולקים על שיטת ר"ת ותוס' ולבסוף מקיים שיטת התוס' בדוחק גדול. ולענ"ד ראיה מבוארת לשיט' האחרונים דהנה הר"ן הוסיף לבאר בדעת התוס' וכתב וכן נטמאו טהרותיך שאומר בפניו נטמאו וכן המית ע"פ עד אחד וכו' הרי דמוכרחים להעמיד המתני' דהמית ע"פ עד אחד היינו בפניו ויוכל לידע אלא ששותק והרי איתא במס' תמורה דף כ"ח ורובע ונרבע מנלן וכו' אמר ר"ש אני דן ומה בעל מום שאין התראת שני עדים פוסלתו מאכילה הודאת עד אחד פוסלתו מהקרבה [רש"י דכיון דאמר חכם מום קבוע הוא פסול מהקריב] רובע ונרבע שהודאת שני עדים פוסלתו מאכילה אינו דין שהודאת ע"א פוסלתו מהקרבה ואם כן אלי נשאר ההוא דינא הא ודאי הוי הדין נותן אף לאומר עד אחד שורך נרבע שלא בפניך דהא ממקום שבא גבי מום אמירת החכם בפניו כשלא בפניו דמי דמה לעם הארץ לידע בדיני מומין אם מום הוא אם לאו ומה שתיקה כהודאה שייך לגביה וא"כ אף דדחי הק"ו ונדרש מן הקרא מסתמא על אופן דאיירי מן הדין נמי איירי הדרשא דקרא וצ"ע. ודע דזה אין להקשות בקיצור שהרי מחכם גבי מום נשמע דע"א נאמן בלא הכחשה אף במקום דלא הוי ליה לידע כנ"ל. די"ל שאני חכם שבלא דבריו כבר איתרע החזקת היתר דבהמה ע"י המום שנפל בו וגם זה הי' מקום לדחות הדין ק"ו אבל כנ"ל צ"ע. ודע ג"כ שלפום רהיטא א"י לפרש הק"ו שדן ר"ש על ע"א מחכם דזה גופא מנ"ל דחכם אחד מן התורה נאמן על מום דילמא באמת צריך ב' חכמים לראותו. שוב עיינתי וראיתי כי שגיתי בכל הנ"ל כי שם לא קאי כלל הק"ו שדן ר"ש על הנאמנות דע"א אלא זה מסברא נאמר ע"י שתיקה כדאמר אביי והק"ו לא דן אלא על עיקר דינא שיהא נרבע ידוע במקום שאינו במיתה מ"מ פסול למזבח ע"ש וק"ל:

דף ס"ז ע"א תוס' ד"ה מתני' ר' יהודא הוא. הקשה וכו' ותירוצם דחיק מאד ולולי דבריהם הי' נראה לענ"ד לתרץ בפשוט דלרבי יהודא לא קשיא מגר מצרי שנשא ממזרת דידע לתרוצי איזה דרישא למעוטי משא"כ לר' יוסי לא ניחא ליה בזה משום עיקר קושיא סוף השקלא וטריא דא"כ הכל דסיפא לאתויי מאי. משא"כ לר' יהודא דהכל דסיפא לאתויי גר פשוט שנשא ממזרת ואיזה דרישא למעוטי נמי גר מצרי שנשא ממזרת וק"ל:

דף ס"ח ור"ע בעל כרחך שבקי' לקרא וכו'. ופירש"י כיון דגלי לך קרא ביבמה דלא תפס בה קדושין נילף מינה וכו' תימא לי דא"כ דר"ע ודאי ס"ל דאין קדושין תופסין ביבמה מדכתיב לא תהי' ורבנן ל"פ עליו אלא מקרא דכי תהיינה וכו' דדחיק להו למוקמי בשני עממין אבל ודאי אפשר דסברו ביבמה לשוק כר"ע א"כ במה נסתפק שמואל דקי"ל כוותיה ביבמות דף צ"ב ואמר בעניותינו צריכה גט מה"ת דיפלוגי על ר"ע. ואולם נראה דרש"י ז"ל לא פי' הכי אלא לרב אבל לשמואל מודה דס"ל דכל ילפותא דר"ע אינה מיבמה לשוק אלא כדפירשו התוס' סוף החולץ סוף ד"ה אבל חכמים אומרים דילפותא דר"ע בכל חייבי לאוין מלא יקח ולא יגלה דהוי ממזר ולר"ע זה תלוי בזה דכל דהוי ממזר לא תפסו קדושין וכדכתבו תוס' נמי הכא ד"ה מנא ה"מ בדף ס"ז ע"ב עיין וק"ל:

דף ס"ט סוף פרק האומר ורבנן כל ולד במעי שפחה כולד במעי בהמה דמי. רש"י שאין מתיחס אחר אביו כלל וקשיא לי זה תינח למאן דס"ל אין חוששין לזרע אב אבל לדידן דפסקינן כר' יהודא דספוקי ליה עד דלהכי נמי פסקינן אם ידעינן אביו ברור ושחטו היום אסור לשחוט בנו ביום זה כדאיתא בי"ד הרי דיש לו יחוס עם אביו. וא"כ איך פסקינן כרבנן דהיינו ר' טרפון ופסקינן כר"י הא לפום ריהטא זה תרתי דסתרי:

דף ע"ד ואמר ר"י אמר שמואל הלכה כר"ג תימה למה הביאו הלכתא זו לצורך הקושיא ונראה ליישב על פי מה דאיתא בתוס' יבמות מ"ב ע"ב ד"ה סתם ואח"כ מחלוקת דבמשנה אחת דדברי ת"ק נישנית בסתמא ודברי יחיד עליהם במחלוקת נהי דסתם גמור לא הוי מ"מ חשוב כסתם והוי כרבים לגבי יחיד והכי מוכח בביצה. תו כתבו התם דלשארי האמוראים חוץ ר' יוחנן אמרינן אין סדר למשנה וא"כ בפשוט לא הי' יוכל הגמ' להקשות דליתני דברי אבא שאול אמילתא דר"ג ונמצא דהכא הוי דברי ת"ק סתם. וכיון דאין סדר למשנה לא הוי ידעינן אי סתם ואח"כ מחלוקת הוא או איפכא לכך סמך התנא יחד דברי אבא שאול על דברי הת"ק להורות דהלכה כת"ק דהא עכ"פ כרבים חשיבי לכך הביא דברי ר"י אמר שמואל דהלכה כאבא שאול דהיינו כר"ג:

דף ע"ז ע"ב תוס' ד"ה פרט לכ"ג. ע"ש בת"י והפ"י כתב הוצרכו לזה דאל"כ לא אשכחן איסור מוסיף דאין ממנין ב' כ"ג כאחד ולענין איסור מוסיף בעינן שיהא האיסור מוסיף בפועל בההוא שעתא כדאי' במס' כריתות גבי כגון דאיכא ברא לסבא. ובהריטב"א כתב אי נמי דלמחר תהא אסור לכ"ג שיתמנה אחריו של זה עכ"ל כנראה דל"ל להריטב"א ההוא סברא דצריך שיהא האיסור מוסיף בפועל בההוא שעתא ועיין בכריתות בת"י שם ובפי' המשניות דההוא תי' הנאמר שם הוא אך למותר וגם מוקשה הוא דהא לברא זה האשה כבר הי' אסורה לו אף קודם שנשאת להסבא משום אשת אחי אביו. וכמה טרח בה הרמב"ם בפירושיו להעמיד גירסא זו. גלל כן לפום רהיטא הייתי רוצה לומר שהריטב"א באמת לא הי' לו גירסא זו. ואולם בעבור שראיתי שהרמב"ם עם שבחיבורו השמיטתי' זה אעפ"כ פסק להדין היוצא מתי' זה. כמבואר בדבריו פ"ב מהלכות שגגות ע"ש בכ"מ ובת"י. וא"כ נתקשיתי פה האיך קאמר הגמרא חללה אחר גרושה נאמרה