בית מאיר ש"ס עז

לכתחלה שפיר דמי וה"נ דקדק ר"ת מהתם. וזה נראה נמי לענ"ד דעת רש"י ז"ל בפרקין דלעיל דקתני מכרן וקידש בדמיהם מקודשת וע"ש בהרא"ש מה שמשיג על רש"י מסכת פסחים דלא הי' צריך לחלק בין קדושי אשה לשאר הנאות ולהנ"ל ניחא כיון דתנא סתמא מקודשת משמע לי' אפילו לכתחלה שפיר דמי אלא שצ"ע הסוגיא דנדרים שהביא הרא"ש דנראה דלא ככוונת רש"י ז"ל אבל בלא זה צ"ע ליישב וכעת אין עמדי. תו כתב היש"ש להקשות על ראיית ר"ת ממתני' דפאה על פי' הריב"ם שביאר אם הטעם משום קנס. וכתב דפסק הרמב"ם על פי הירושלמי תמוה דלשיטתי' אף הגמ' מס' ב"מ לא מקשה ולכן ע"כ דתלמודא דידן חולק ור"ת מביא ראייתו על פי תלמודא דידן. ולענ"ד קושי' הגמ' ב"מ ודאי אזלה שפיר אף לפסק הרמב"ם דנהי דמעבירין אותו היינו קנסא ואפילו מה שלקט מוציאין מידו היינו שפיר אם ד' אמות אינם קונות משא"כ אם ד' אמות קונות האיך שייך למקנסי' הא לא עביד מידי כיון דכבר קודם הנפילה לא היו רשאין שאר העניים ליקח מה שזכה בד' אמותיו. אמנם תירוץ קמא לא אזיל לפי זה כהוגן דמה משני כיון דגלי דעתיה דלא ניחא לי' בתקנתא דד' אמות לכך אינו קונה תינח דלכך מעבירין אותן כדי שיוכלו שאר העניים ליקח גם כן כיון שלא קנה מה שנפל עליו לא בנפילה ולא בהד' אמות אבל לקונסו ליטול מידו מה שכבר לקט מה"ת הא בנפילתו עכ"פ לא רצה לזכות במה שאינו שלו ואדרבא אלו לא נפל הי' הכל שלו מכח הד' אמות דתקינו לי' רבנן וש"מ ודאי דההוא תירוצא לא אזלא בשיטת הירושלמי משא"כ התירוץ שני שהוא מסקנת הלכה ודאי שפיר מצי אזל אף לשיטת הירוש' וגם קושית סתמא דגמרא ודאי כהוגן אזלה וא"כ שפיר פסק הרמב"ם כהירושלמי ואף לתלמודא דידן דהיינו כתירוץ ב'. ור"ת מביא שפיר ראייתו מתי' קמא כיון דלדידיה ליכא למקנסיה מדוע מעבירין אותו כדי שיקחו האחרים הא איהו עכ"פ הוי יותר מהפך בחררה מהעניים אחרים אלא ש"מ כסברתיה וק"ל:

דף ס"א תוס' ד"ה כל תנאי. ונראה דאכולהו פליג עיין פירושם בפ"י אלא שהקשה א"כ מאי מקשה הגמ' שפיר קאמר ר"ח. ולענ"ד יש ליישב דודאי מה שכתבו התוס' בפרק אע"פ שהסבר' חיצונה דאין שום תנאי מבטל מעשה הלא דבר שקשה לאומרו דמה"ת מה שבדעתו תלי' אם לעשות אם שלא לעשות לא יהא יכול להטיל במעשיו תנאי ולכך נראה דיפה דיברו אליבא דר"מ דהוכיח מיתורא דבעינן דוקא כפול בזה גילתה לנו חידוש זה תורתנו הקדושה מדחזינן דבעי דוקא לכפול ש"מ דהסברא נותנת דלא יוכל להטיל תנאי ולכך בעינן דוקא לכל הפחות שיכפיל בדברים וממילא שוב אמרינן דזה נמי חידוש הוא דכמו בלא כפל אינו מבטל כן הסברא דאף עם הכפל נמי לא מועיל ואך דחזינן דהכפל הועיל גבי משה ואין לך בו אלא חידושו דוקא דומיא דהתם עם כל הפרטים משא"כ ר"ח דאית לי' דלא מוכח כלל הכפל פשיטא דלשיטתיה הסברא נותנת דכל לישנא דתנאי מבטל המעשה וא"כ שפיר מקשה הגמ' שפיר קאמר ולא מוכח הכפל מידי. וגם סברת התוס' פרק אע"פ אז לא מוכח וכנ"ל ודוק:

שם הוכיח התוס' דלא כפי' רש"י אלא דר"ח אכולהו פליג ועיין בהר"ן שדחק לבאר מנא להו הא דר"ח אכולהו פליג ונהי דלר"ח יפה אמר אכתי קשה איפכא דילמא ר"מ נמי ס"ל באידך הענינים מעשה שהי' כך הי'. אך בתנאי כפול סובר דמוכח ואולי לדברי התוס' בכתובות פרק אע"פ ניחא דשם דף נ"ו כתבו בד"ה הרי זו ואומר ר"י דאי לאו דילפינן וכו' ה"א וכו' והשתא דילפי' מהתם דמהני תנאי לבטל המעשה אמרינן דדוקא כשאין מתנה על מ"ש בתורה דומיא דבני גד ובני ראובן וא"כ י"ל דזה דוקא לר"מ דמוכח מהקר' דבעי' כפילות מזה נר' הסברא חיצונה דאי לאו דמשכחינן בתנאי דבני ראובן ובני גד הי' מסתבר דלא ליהני תנאי לבטל המעשה וגלי לן קרא דע"י כפילות שפיר מהני לבטל וממילא לא אפשר למילף אלא דוקא באופן דמשכחינן בכל הענינים משא"כ לר"ח אמרינן מעיקרא הסברא דתנאי מהני לבטל מעשה:

דף ס"ב בסוגיא דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. הקשה הגאון פ"י בד"ה תוס' בד"ה ואמר ר"ח מסוגיא דתמורה דקים לן כר' יוחנן דאפי' תמימה במעי בעל מום יכול להקדיש. והי' נראה לענ"ד לומר דשאני התם הואיל ובידו עכ"פ להקדישו הקדש דמים אגב אמו ע"ש סוף דף י"א ע"א משא"כ בקבלת קידושי בתו עיבר אבל עכ"פ קשיא לי מאד על הטור סי' ר"ט דפסיק ותני דבמוכר ולד שפחה ופרה אפילו מעוברת לא קנה ובסי' רי"ב שם ח"מ בב"י מביא תוספתא ומסתפיק בפירושה ומן התימא שלא הזכירה בסי' ר"ט עכ"פ צ"ע על הטור דהא דין מוכר ומקדיש שוים והאיך אפשר להפריד בין מוכר עובר למקדיש עובר ובאמת ברמב"ם לא נזכר מעובר דבר אך איהו לשיטתי' אזיל שאף בקדושין פסק דמקודשת אבל על הטור קשיא לי מאד נהי דבין קדושין איכא לפלוגי כנ"ל אבל במכירת עובר אין לחלק ובע"כ צ"ל דס"ל דאין ללמוד משם דקדושת הגוף ממש שאני וכדמחלק הגאון הנ"ל. וכן יש לדקדק מלשון הרמב"ם פרק כ"ב מהלכות מכירה הלכה ט"ו שכתב שאלו אמר כל מה שתלד בהמתי יהי' הקדש לבדק הבית אע"פ שאינו מתקדש משמע אבל למזבח מוקדש נמי אבל צ"ע לשיטתיה מנ"ל דהא לדידיה אין ללמוד באינה מעוברת מדין עובר ואף על הטור עדיין צ"ע. ובתוס' תמורה שם תירצו על קושייתם דהאיך יכול להקדיש מחוסר זמן שמקרא נלמד בבכורות וא"כ לק"מ דגזירת הכתוב הוא אבל באמת עדיין עלי למצוא כוונתם בבכורות. כי המראה מקום שם דף י"ד לא נזכר מזה דבר כי אם אשר יהי' לך אלו הולדות וזה קאי על ולדות קדשים ולא על מקדיש עובר במעי חולין ובעניי גם זה צל"ע ועיין ב"ש סי' ():

דף ס"ג ע"ב קדשתי את בתי. עיין בהר"ן ועיין בפ"י הבין כוונת הר"ן שנחית לתרץ אליבא דר"א דנאמן אף לכנוס. ולענ"ד זה א"א דהא לר"א ע"כ לאו בתורת עדות נאמן דהאיך אפשר להעיד לטובת עצמו והלא אין לך קרוב אצל עצמו יותר מזה וא"כ מה הועיל הר"ן בתי' שאינו מפקיעה מידה החזקה אלא לענ"ד לר"א הקושיא מעקרא ליתא דשאני הכא דהחכמים האמינו אותו מכח החזקה דמירתת מהאב ויש כח ביד החכמים כזה כאשר אבאר. ואך לרב דל"ל האי סברה ואינו נאמן כי אם לגרש ולהתירה לאחרים מכח חזקה דאין אדם חוטא דזה שייך בכל עדות ע"ז הקשה ותמה. ובאמת לדברי הר"ן ז"ל יפה הקשה הפ"י דא"כ מטעם רוב דעדיף מחזקה לא יועיל עדותו ואפשר ליישב כיון דס"ס הוי נמי כמו רוב והכא יש ס"ס ספק זה הוא ואת"ל דלאו איהו הוא דילמא מי שקידשה באמת כבר מת ונהי דמטעם ס"ס לחוד א"א להתירה כיון דהספיקות הם גרועים דספק מת הוא נגד החזקה והספק שמא איהו הוא נגד הרוב מ"מ עושים ב' ספיקות אלו כאלו הוי ספק אחד מחצה על מחצה אם אשה זו מותרת לעלמא ע"י גט זה אם לאו ולכן מהימן בעדותו [סברא זו א"כ ליתא דא"כ לא מקשה הגמרא פרק בתרא דיבמות דתנשא על פי הרוב כמבואר ברי"ו סימן פ"ח ע"ש ודוק]. וכל זה ע"ד הר"ן ז"ל אבל לענ"ד אף רב דאמר נאמן דאין אדם חוטא כו' נמי על סברת ר"א סמיך דעיקר נאמנותו משום דמירתת אלא שסובר דההוא חזקה אינה מספקת היכי דאיכא למימר יצרו תקפו ואפשר שתקנת חכמים הוא כי היכא דלא תיהוי עגונה ורשאים בכך כמבו' בתו' יבמו' דף פ"ח ע"א ד"ה מתוך. זה לשונם ואין זה עקירה דבר מן התורה כיון שדומה הדבר הגון להאמין. ואולם לשון הגמרא דוחקו להר"ן ז"ל במה דקאמרה הגמ' אמר לך שאני הכא כיון דאיכא אחרינא בהדי' מירתת משמע בחד ל"ל כלל דמירתת ודוק:

שם ואזדא רב חסדא לטעמיה. הת"י הקשו קושי' עצומה מה ענין רב חסדא לטעמיה הא רבי אסי גופא אף דסובר סוקלין מ"מ הא ודאי דלא פליג על מתניתין