בית מאיר ש"ס עו

בהן ומשום שמא יצטרכו להם לסוף קרבנות צבור להקריב מהן דהיינו כשיכלו כל מעות ג' התרומות מבואר מדבריהם שמה שנתותר בהשופר שכתוב עליו תקלין חדתין בכלות השנה לשירי לישכה נמי בא וטעמא דר"י דמועלין בחדתי ולא בעתיקין היינו דבחדתין כל השנה בספק שמא יבאו לצורכי קרבנות משא"כ בעתיקין ולר"מ טעמיה דמועלין נמי בעתיקי ובשירי לישכה. היינו נמי טעמי התוס' שהי' ר"מ אומר מועלין בשירים שמא יצטרכו להם לבסוף כדסבר שלמו כולם חוזרים לשירים וא"כ מה מקשה הגמ' לר"מ ואמאי נימא כו' דהא חומת העיר משירי לישכה באין הא איהו לא קאמר דמועלין כי אם בתוך שנתו וכמבואר בתר הכי בתוס' בשמו. ולענ"ד היינו טעמא שבתוך השנה שייך טעמו דקאמר שלמו כולם כו' ובשלמא אי נימא כדמספקו להתוס' בפי' רש"י דלר' יהודא אין מועלין בחדתין כי אם קודם שנתרמו הג' תרומות. י"ל דהגמ' סובר דזה אין סברה דמשום ספק ימעול אבל לפי' ריב"א דאף לר' יהודא נהי נמי דסובר דאין מועלין בעתיקין ובשירי לישכה מ"מ בחדתין מועלין מפני הספק א"כ מה קשיא לר"מ דהא לר"מ עתיקין ושירי לישכה ממש הן כמו החדתין לר"י. וצ"ל דנראה לתלמודא דודאי לר"י שייך שפיר מעילה מהחשש שמא יצטרכו כיון דלדידי' אף במה דניתן ליהנות בו יש מעילה במה דלא ניתן משא"כ לר"מ כיון דאית ליה הואיל והותר במקצת הותר לכל אין שייך לדידיה לומר יש מעילה אף מספק שמא יצטרך ועדיין צ"ע ועיין בהריטב"א:

דף נ"ה בהמה שנמצאת. עיין בהרמב"ם פ"ו מהלכות ד"מ דבריו תמוהים. לי מלבד מה שהתמי' עליו שם הלח"מ. לשונו הברור שם משמע דאם נקבה היא יקריבנ' עצמה שלמים ודוקא גבי זכר הותנה שיניח עד שיומם והיינו כנראה מפשטות הגמ' דדוקא גבי זכר משום דאיכא לספוקי בעולה משא"כ גבי נקבה. אבל תימא לי דנראה מן הגמרא דסמכה עצמה גבי נקבות על מה דאקשו מעיקרא ודילמא בכור ומעשר נינהו ומשני למאי הלכתא כו' אבל להרמב"ם ז"ל שכתב יקריבנה שלמים היא עצמה קשיא וליחוש דילמא מעשר היא ואינה אלא במתנה אחת ואין לדחוק ולומר דסובר כיון דפסקינן כל הזבחים שנתנו במתנה אחת כפר ה"ה בה ינתן במתנה אחת כדין מעשר דזה אינו חדא כדמוכח מדברי התוס' ד"ה קדשים קלים מי שמעת לי'. ותו דלישניה יקריבנה שלמים משמע ודאי עם כל דין שלמים בהמתנות ומצורף לזה מה דאיהו גופיה פסק כר"י פ"ב מהלכות פ"מ הלכה י"א נתערבו מתן אחת במתן ב' מתנות שהן ד' ינתנו במתנה א' ודלא כר"א וצ"ע:

דף נ"ו ע"א תוס' ד"ה אבל במתכוין באמצע הדיבור. ועוד קשה מאי לפני עור איכא הכא וכו' ולא שייך אלא דוקא דקאי וכו' אין להקשות הלא התוס' במסכ' שבת ג' ד"ה בבא דרישא מסקי דאפ"ה לפני עור מדרבנן שייך די"ל זה דוקא כשבידו להפרישו משא"כ בההוא גונא אין בידו כלל להפרישו והא דאסור לקנות מן הגנב. עיין בפרישה וסמ"ע ריש סי' שנ"ו שהסביר הטעם:

שם ע"ב תוס' ד"ה המקדש בערלה. וא"ת עיין מס' ב"ק דף מ"ה ע"א ד"ה אינו מוקדש דלאו ברשותיה דמרי' קאי לאקדושי משמעותן דכל איסורי הנאה לאו דידיה נינהו לאקדושי' וה"ה דלאו דידיה לקדושי בי' אשה וכן משמע מהמבואר במס' פסחים ומס' ב"ק דשלשה אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו וחד מינייהו חמץ בפסח ולא מצינן יותר שאינו ברשותו חוץ ממה שהוא אסור בהנאה ואפשר דבחמץ היינו מדכתיב תשביתו וצ"ע ועיין נמי מס' נדרים פ"ה ד"ה ומיהא שמעינן בהר"ן נמי משמע כסברא זו דכל שאסור לו בהנאה שוב כהפקר חשוב:

דף נ"ז ע"א רש"י ד"ה כקדשים וכו' ולא פרכינן וכו'. עיין מהרש"ל והמהרש"א כתב על דבריו שהם דחוקים ולענ"ד אף בדוחק אי אפשר. והעיקר דכ' המהרש"א שבפרש"י הישנים אינם כלל אך מ"מ צריך יישוב קושית רש"י דנימא אי מה קדשים תופסים דמיו כדמקשה הגמ' בכלאי הכרם. וצ"ל דל"ק שהרי בסוף הסוגיא הוציא הגמ' דכל א"ה אינם תופסים דמיהם חוץ מע"ז ושביעית וממילא דאינם יוצאין לחולין. ומה דמקשה הגמרא בכלאי הכרם היינו משום דהוא גופיה קודש אקרי למ"ד זה ופשיטא דקודש אינו ממועט ע"י המיעוטי דע"ז ושביעית משא"כ עגלה ערופה דלא נקרא קודש אלא מדנאמר בו כפרה מקשינן לקודש שפיר אימעט דאינו תופס דמיו ממעוטי הנ"ל או משני כתובים. וא"כ אפשר על צד הדוחק לקיים הגירסא שלפנינו ולבארם ע"פ הדברים הנ"ל ודוק:

שם תוס' ד"ה שחטה וקשה כי נמי כו' תאמר מספק. אין להקשות הלא מבואר בריש נדה דהיכי דליתא לדבר חזקה המתנגד אמרינן כאן נמצא כאן הי' מקודם ומשמע התם בהסוגי' השטה אפילו לקולא יש לסמוך על זה והכא ל"ל דאיירי בעופו' שלא חיו עדיין י"ב חודש וגם לא הטילו בצים באופן דל"ל חזקה. וגם לשיטת התוס' שם לא חשוב בלא זה חזקה כיון שלא הי' מבוררת די"ל כיון על שעת לקיחה אנו מסופקים הוי מרשות לרשות דאדרבא לא מחלקינן לומר כבר הי' ברשות א' וק"ל:

שם ע"ב תוס' ד"ה מה שלי. המהרש"א ז"ל כתב הלשון מגומגם דלא הוי להו למימר אלא שהשחיטה תועיל להוציא מידי מעילה כמו המיתה אע"פ שלא נזרק הדם ואני אומר ודאי לשונם נכון אלא שכוונתם צ"ע. ובמחילת כבודו המהרש"א שגג שמשמע מלשונו דרש"י ז"ל סובר דבשחוטי חוץ יש מעילה ד"ת וזה לא עלה על דעת התוס' לכוין בדעת רש"י אלא ודאי דרש"י ז"ל מודה דלית בהו מעילה ד"ת אלא דמ"מ אסורים בהנאה ד"ת. וכן הוא באמת בבהמות קדשים שמתו דהא ודאי שאסורים בהנאה ד"ת דהרי הן מן הנקברים כמבואר סוף תמורה ולכך הוכרחו התוס' להקשות דראיית רש"י ז"ל לזה שיהא אסור בהנאה משום דליכא זריקה למשתרי אינה ראיה דכמו דבהמות קדשים שמתו אף דליכא זריקה למשרי המעילה מ"מ כיון שמתו יצאו מידי מעילה. ה"ה די"ל בשחוטי חוץ אף דליכא זריקה לישרי האיסור תהני השחיטה להוציא מידי איסור האבר מן החי להיות מותר אף באכילה ומכ"ש בהנאה אבל כוונת קושייתם צ"ע דגבי מתה הבהמה מה שיוצאה מידי מעילה שם מבואר ברש"י הטעם דגזירת הכתוב הוא הואיל דשוב לאו קדשי ה' קרינא בי'. ומה שהזריקה מוציאה מידי מעילה היינו בקדשים כשרים דוקא אבל אם נפסלו קודם זריקה נמי יצאו מידי מעילה ד"ת אך מדרבנן הוא דאית בהו מעילה כמו אם מתה כמבואר ברמב"ם הלכות מעילה פ"ג וכולהו חד. טעמא משום דשוב לאו קדשי ה' אקרי אבל השחיטה כמו שלא מצינו שבשום אופן מתירו מאיסור הנאה ואפילו בשחיט' פסולה כמו נשחטה שלא לשמו וכדומה אעפ"כ הכל אסור בהנאה ד"ת כ"א ע"י זריקה כשירה הותר האיסור הנאה של קדשים ושחיטה אינה מועלת אלא לאיסור אכילה לבד כמו אמה"ח אבל לא לאיסור הנאה פשיטא דיליף רש"י שפיר כיון דשחוטי חוץ אין לה זריקה כשרה להכשיר האיסור הנאה מאין יבא ההיתר וצ"ע. ובדברי רש"י ז"ל מוכרח מקושית הגמ' דף הנ"ל ע"א ואי ס"ד מחיים אסורה הראשונה אמאי מותרת והיינו משום דנהי דמצינו דמיתה מוציא מידי מעילה היינו טעמא דלעיל אבל לאיסור הנאה מהיכי תיתי ודלא כפני יהושע ז"ל שדחק עצמו שם והלך איפ' בשטת התוס' ועיין ריש פ"ב מה' מעילה במ"ל שם ודוק:

דף נ"ט היש"ש פה בתוס' ד"ה עני דחק עצמו מאד ליישב מה דקשיא מה מייתי ר"ת ראי' ממתני' דמציעא דילמא התם לא קתני אלא דהרי הוא שלו ומ"מ רשע מקרי. וזה לשיטתו דסובר דלא כהר"ן פרק חזקת שהביא בשם ר"ת דהיכי דמקרי רשע מחויב. ולענ"ד יש ליישב בפשוט כמו דחזינן דהגמ' דקדקה מקודם על תנא דידן מה דלא השמיענו דנהג מנהג רמאות עד דשני הלך נמי כו'. מוכח מזה דהיכי דלא שפיר למעבד הכי אין ראוי לתנא לשנות בלישנא סתמא דמה דעביד עביד כיון דאיכא למטעי מכח זה דאפילו