בית מאיר ש"ס עד

לי מה ענין למפשט מהכא דברים שבלב אינו דברים. דילמא הכא שאני. דהרי איתא לעיל ריש הפרק פיחת י' או הוסיף תרומתו תרומה. וכתבו התוס' וקשה דמ"ש מהאומר לשלוחו צא ותרום וכו' ע"ש. וי"ל דהתם היינו טעמא לפי שאין דרך בני אדם לברור היפות. אבל הכא דיש הרבה בני אדם דדרך לתרום בעין יפה מצי למימר לי' להכי אמדתיך ובטלת דעתך אצל דעתי למה שאמדתיך. הרי חזינן דבמילתא דהרבה ב"א אין מקפידין. ועשה שליח סתם אף כי הוא ודאי לאו בר הכי. מ"מ השליח לא מקרי משנה בשליחותו. דיוכל לומר מדלא פרשת דבריך להכי אמדתיך ובטלת דעתך אצל דעתי. א"כ הכא נמי מדרוב ב"א כשאומרים סתם הבא לי מן החלון אינם מקפידים בין זה לזה. פשיטא דהשליח אינו משנה והוי עביד שליח שליחותי' מדיכול לומר להכי אמדתיך שאתה מן הרוב שאינם מקפידין. ומה ענין זה לזבין אדעתא למיסק. דהדבר בדידי' לחודא תלי' דעל דעת זה לא מכר. ויש לומר שפיר דדברים שבלב הוי דברים. ואם תאמר דאף בזבינא הוי דומיא דשליח. דהדבר לאו במוכר בלחוד תלי' אלא בהלוקח נמי ויוכל הלוקח לומר אני גמרתי ליקנות בסתם ולהכי אמדתיך שאתה מוכר אף בלא אדעתא דלמיסק. ובאמת כל עיקר הסברא דדברים שבלב אינן דברים הוא מטעם דלהכי אמדתיך. קשה חדא דהי' לו למפשט איבעי' זו ממתני' דפיחת י'. דלא הי' צריך להאריכות ולא הי' קשה כלל ודילמא וכו'. ותו עיין בהריטב"א דהראשונים דחקו עצמם מאוד ולהפריד בענין דברים שבלב ממה דקשה להו מכמה ענינים הקדישות ונדרים. שהם ענינים הנוגעים אך אל עצמו ובדידי' לחוד תלי' מילתא. וזה ודאי אינו נשמע כלל משליח וכנ"ל. וצ"ע בתוס' במס' שבועות. וכעת אין עמדי ואקצר:

שם שליח מעל. עיין פרש"י מסיים אבל השתא וכו' ככל התורה כולה דאין שליח לדבר עבירה ועיין לעיל דף מ"ב ע"ב בתוס' ד"ה אמאי מעל. והכא אינו עולה תירוצם כלל דלמה יהי' השליח מעל מטעם אין שליח לדבר עבירה. הא איהו שוגג הוי ולא שייך דברי הרב וכו'. וצ"ע בראשונים. וכעת אין עמדי:

דף מד בה ובשלוחה לא. איכא למידק לפ"ז מה משני התוס' ריש פרקין ד"ה כשהיא נערה דדייק דליתני בתו דלמא אי הוי קתני בתו לא הוי שמעינן אלא דקטנה לית לה יד לקדש עצמה כי הוי אמרינן דהדיוק דדייקינן אבל בה ובשלוחה לא לא קאי כי אם אקטנה. אבל נערה ה"א אפילו בה ובשלוחה. ומה דקתני בו למידק ולא בה היינו משום קטנה לכך תני כשהיא נערה, ול"ק מידי. דהא בו מיותר אך למידק. ועל קטנה אין צריך דכ"ע ידעו דלית לי' יד. ואפילו ביתומה. ושפיר הוי ידעינן דלא אתי לאורויי כי אם אנערה. וא"כ י"ל דלא הוכרחו התוס' דלעיל לומר דלא אפשר למטעי אלו תנא בתו לומר דוקא קטנה כמו בכתובה. דעל דברים אלו יש להשיב קצת אולי סמך שם על הכא שמפרש נערה. אבל י"ל בפשוט דהא מדקתני בו ולא בה. היינו יודעים דבנערה משתעי דאי לקטנה לא צריך וכנ"ל. וק"ל:

שם ע"ב בתוס' ד"ה אלא דקדשה וכו'. אף דמהרש"א ז"ל האריך בביאור דברים. לענ"ד העיקר חסר במובן. לכן אבאר שדברים פשוטים. דודאי לשמואל איכא למימר דבדלא שידך אף דליכא למיחש שמא נתרצה. מ"מ י"ל דמיאון בעי אף דאינה צריכה גט. וליכא למגזר שמא יאמרו. מ"מ חכמים תקנו מיאון כמו שמצינו שתקנו מיאון לנשואי יתומה. משא"כ לעולא שפיר מקשה דאיהו אמר אף לפי' ר"י דבלא שידך אפילו מיאון אינה צריכה. ש"מ דסובר דלא תקנו חכמים מיאון כי אם ביתומה. וא"כ ליכא למימר אליבי' דבשידך ס"ל מיאון לחודא דממ"נ אי חייב בשידך שמא נתרצה הלא גט נמי בעי. ואי לא חייש. מיאון נמי לא תבעי ושפיר מקשה הגמ'. וזה ברור. ומה שכתבו התוס' ולא פליגו. היינו דכן י"ל. אבל להקשות נמי א"א משום די"ל דפליגו בלא שידך דלשמואל מיאון בעי. וק"ל:

דף מז ע"ב נימא כתנאי התקדשי לי בשט"ח כו'. קושי' מהרש"א מפורסמת. ותירוצו דחוק כמבואר בפ"י. ואפשר ליישב דהא יש לדקדק למה דבעי לאוקים דפליגו במלוה להוצאה ניתנה ולר"מ מקודשת בהמעו' בעין שעד כאן לא היתה יכולה להוציאה ועכשיו יכולה. א"כ למה:

לו לומר התקדשתי בשטר חוב הא במעו' מקדשה. וי"ל ע"פ מה דאיתא בח"מ סי' רמ"א בש"ך פלוגתא במוחל מלוה שיש עלי' שט"ח אם צריך להחזיר השט"ח. ואתיא כמ"ד דצריך להחזיר. ולכך אמר התקדשתי בשט"ח. משא"כ אם נאמר דפליגו אי ברשות מלוה לחזרה קאי ודכ"ע ודאי ס"ל אם מקדש אשה בהלואה דמקודשת כדאיתא ברמב"ם פי' על הנאת מלוה. א"כ קשה התקדשתי לי בשט"ח למה לי. ודוק:

דף מח ע"ב ומה נמצא דקא צייר כו'. תימא לי נהי דלשון נמצא מתפרש יפה למה דאיקום בהכי אבל קשיא למה נקיט הפלוגתא באופן זה. דהא אפילו לא צייר ונתן להשליח בחזקת זהב נמי שייך הפלוגתא אי קפידא או מראה מקום והשליח ודאי קיבל כהוגן שסבר הלא זהב משובח. ודוק כי צ"ע. הגם שיש מידי ליישב ולחלק. אבל משמעות הפוסקים סי' ל"ח לא משמע כלל לחלק:

דף מט ע"ב תוס' ד"ה דברים שבלב. התוס' דחו פי' רשב"ם. ולענ"ד נמי יש להקשות על פרושו ממס' כתובות דף ע"ג ע"ב דמקשה הגמ' ומאי שנא כתובה דלא בעי וגיטא בעי. ומה קושיא הא לאיסורא בעינן ת"כ. משא"כ לממונא דהוי כאלו הותנה כדפי' רש"י התם. וגם ממה שהוכיחו כתוס' התם ובריש יבמות דנמצאת איילונית אפילו בלא התנה כלום אפילו גיטא לא בעי נמי מוכח דלא כוותי' אלא כפי' התוס'. דעיקר בקפידת הדבר תלי' מילתא. ודוק:

דף נא שאני מעשר דאיתא לחצאין. עיין פי' רש"י. אין להקשות הא ודאי אלו הי' לו חמשה גרגר חטין. ועישר גרגר שלם. הא שייך נמי כל שאינו בזה אחר זה אינו בבת אחת. א"כ הכא נמי הא עישר סאה אחת שלימה. די"ל ודאי ב"ה גרגר חטים אלו עישר אחד שלם פשיטא דלא תיקן כלום כיון שעישר גרגר זה שלם ולא חתכו לחצאין שיהי' אך חצי' מעשר. א"ו שרוצה שכל הגרגר מעשר ולא תיקן כלום. משא"כ כשיש לו ה' סאין והוא רוצה שיהי' חצי סאה מעשר. אבל לא ע"י גרגרי שלימים אלא שיהי' המעשר חל על חצאי גרגרים להכי אי אפשר לו להפריש חצי סאה. כיון שרוצה שלא יהי' גרגרים שלימים קדושים אלא מחציתם. ונזכרתי שכבר כתבתי כדברים אלו בחידושי למס' עירובין דף נ' ע"ש:

שם ורבא למה לי' לשנוי' כרבה ת"ל דקדושין שאין מסורין לביאה נינהו. לדבריו וכו' קשיא ליה מה צורך להדוחק דלדבריו דרמי קאמר ות"ל דאי לא ימצא טעם על כאחת זולת מטעם שאין מסורין לביאה ודאי קשה על רבא דיוקו דאביי כאחת הוא דאינה מקודשת הא אחת מקודשת. דבשלמא השתא מתורץ לה הכי המקדש אחת נעשה כאלו אמר כאחת כדלקמן. והיינו משום דאם אמר כאחת יש טעם לפסול בלא הטעם דקדושין שאין מסורין לביאה. משא"כ אם בכאחת נמי אך הטעם משום שאין מסורין לביאה. מה שייכות לתלות איסור אחת בכאחת. ואיך פשוט זה יותר מזה. ויש לדחוק