בית מאיר ש"ס עג

הפסוק דויקחו שהוא נדרש באם אינו ענין. וק"ל:

דף מג ע"א ברש"י ד"ה ולמ"ד אין מלמדין כו'. ומסברא אין וכו'. כנראה מדעתו ז"ל. דאפילו למ"ד אין מלמדין מ"מ מיעוטא נמי לא הוי. לולא דהכא הסברא מכרעת ועיין תוס' ד"ה אלא לעיל דף ל"ה ע"א שם כתבו דב' כתובים הוי כמו מיעוט. וק"ל. וע"ש במהרש"א:

דף מג ע"ב מאי קסבר וכו' הנהו נוגעין בעדותן הן. דאי אמרו לא פרעיני' אמר להו פרעוני. שמעתי קושי' מכבר מאנשי פולין. ועתה הוא בדפוס בספר חדש פני ארי' סי' כ"ג. ומאי קושיא כיון דהשתא שהם טוענים שעשו שליחותן ופרעו למלוה הם נאמנים לגבי עצמן שהמלוה שמכחישן אינו חוזר אלא עלי הלוה לומר לא נפרעתי ממך. אבל הם פטורים.. א"כ כי טענו הדרינהו ללוה נמי יהי' נאמנים במיגו דאי בעו אמרו עשינו שליחותך ופרענו למלוה. וא"כ אינן נוגעים בעדותן עכ"ל. וכדי ליישבה נקדים. דהנה איתא בהר"ן שם דלמסקנא שבועת השלוחים אינה אלא היסת ואינה שבועת המשנה כשבועת חנוני דהתם. משום דליכא שבועות המשנה אלא בנשבעין ונוטלין וכו' שלא כדברי הר"ז הלוי ז"ל שכתב שאף שבועת השלוחים היא בנקיטת חפץ כשבועת המשנה וליתא וכן הבעל מלחמות כתב על המאור שהוא גזירה בלא טעם. ואולם הר"ן לטעמו שכתב בתר הכי. וא"ת למה נשבעין השלוחים כלל והלא אין הלוה יודע אם פרעו למלוה אם לאו ואין לו עליהם אלא טענת ספק ואין נשבעין היסת אלא בטענת ברי. י"ל דכיון שהלוה טוען ברי שמוסר להם והמלוה ג"כ טוען ברי שלא נתנם לו מצרפין טענותיהן ומשביעין אותן. ולטעמו דאך טענת ברי חשבינן שפיר דאינה אלא היסת. אמנם ז"ל התה"ד סי' ל"ח. ואע"ג דשמא הוא דהא לא ידע אי יהיב לי' או לאו והשליח טוען ברי דיהיב לו. נראה דהיינו טעמא דכל היכי דידוע דבא ממונא ליד חבירו וחבירו טוען שנאבד או שנתקלקל או באיזה ענין שהוא נפסד מן הבעלים צריך לישבע שהוא כדבריו ואפילו אם חבירו שכנגדו אינו יודע בודאי להכחישו. והכי איתא במרדכי פרק שבועות הדיינים. ומייתי ראי' מפרק המפקיד דמשביעין אותו שבועה שאינו ברשותו דחיישינן שמא עיניו נתן בה וה"נ איתא וכו'. נמצא לטעמו דמדין שבועת ר"ה הוא דאתינן עליו. פשיטא דצדק דין בעל המאור דאף שבועת השליח הוא שבועות המשנה כמו דינא דר"ה גופי' דהסכמת הפוסקים שהוא שבועת המשנה. והנה קושי' עולם הנ"ל אינו קושיא כי אם לשיטת הרא"ש דס"ל גבי הדין דאל תפרעני אלא בפני עדים דלהכי אינו נאמן לומר פרעתי לך ביני לבינך במיגו דאי בעי הייתי אומר פרעתי בפני פלוני ופלוני ואזלו למדה"י משום שהוא מיגו גרוע דיאמרו העולם הרוצה לשקר ירחיק עדותו כדאיתא בב"י סי' ע' ע"ש]. וכן כה"ג למ"ד המלוה בעדים צריך לפורעו בעדים. אבל אי הי' מיגו שוב שפיר הוי נאמן. לשיטתו הקושיא קושיא. משא"כ להר"ן דסובר דהמיגו הוי מגו טוב. ומ"מ אינו נאמן משום דהוי מגו במקום עדים. דאנן סהדי דכל שאומר המלוה אל תפרעני אלא בפני עדים וכן לרב אסי כשמלוה בעדים. אינו פורע בלא עדים. א"כ הקושיא אינו כלום. כיון דאף ע"י מגו אינם נאמנים לומר הדרתינהו לך וק"ל. והרא"ש י"ל דאזיל כשיטת התה"ד ובעל המאור דאף שבועת השליח היא שבועת המשנה מבלעדי היסת דתקן ר"נ. וא"כ לק"מ. דבשלמא למ"ד אין צריך לפרעו בעדים מקמא דתקין היסת הי' נאמנים מצד עצמותם לומר הדרינהו ניהלך ונאמנים בלא שבועה ובלא מגו שפיר דאינם נוגעים. משא"כ למ"ד צריך לפורעו בעדים. נמצא כי אמרו אהדרינהו ניהלך. הא אינן נאמנים אלא מכח מגו דמסרינן למלוה ואלו אמרו הכי הא הי' חייבים שבועת המשנה מבלעדי היסת דר"נ. א"כ אף כשטוענים פרעתי לך נמי הי' חייבים שבועת המשנה. כמו דאמרינן גבי שומר דטוען החזרתי על שטר אטו כי טען נאנסו מי לא שבועה בעו. ונמצא דהדר הי' נוגעים בעדותן. ודוק כי כל זה ברור. ואולם כבר כתבתי בצד ספר הנ"ל בלשון זה. בחנם טרח המחבר להשיב בדברים של מה בכך. כי הקושיא מעיקרא ליתא לדעתי. דודאי למאי דקי"ל המלוה בעדים א"צ להחזיר בעדים שפיר הדין אף במוסר לשליח בעדים א"צ למסור השליחות ליד מי שנשתלח אליו בפני עדים ואם מי שנשלח לו כופר לומר לא קבלתי דינו על המשלח משא"כ למ"ד צריך להחזיר בעדים ודאי נמי דצריך למסור השליחות בפני עדים כדי שיפטר המשלח מן המלוה שנשתלח אצלו דזה גופא מסירת השליח חזרם הוא. אלא שסבר דכיון דהן הן שלוחיו הן הן עדיו נפטר באמת המשלח. אבל שפיר מקשה אמאי הא נוגעין הם. עכ"ל שם. וכעת רואה אני דדברים אלו לא אזלו אלא לשיטת הרא"ש הנ"ל דס"ל דהטעם למ"ד המלוה בעדים צריך לפורעו בעדים או לדידן כשאומר אל תפרעני אלא בעדים שהוא מן הטעם שמחויב הנוה או השליח לקיים מה שהוטל עניו שפיר י"ל כנ"ל דלמ"ד צריך לפורעו בעדים גם זה בכלל מה שהוטל עליו שמחויב השליח למוסרו בעדים וכנ"ל. משא"כ להר"ן שהוא אומר בלשון זה דהיינו טעמא דרב אסי מפני ששמו חכמים דעתם של בריות שכל הלוה בעדים אינו פורע אלא בעדים שכיון שרואה דאיהו לא מהימן למלוה שהרי אינו מלוהו אלא בעדים לוה נמי לא מהימן לי' וירא שמא יתבענו פעם אחרת אע"פ שמן הדין וכו' אפ"ה אין עשוי לפרוע אלא בעדים עכ"ל. אליבי' ודאי לא ס"ד לומר דכמו דצריך לפורעו בעדים ה"ה השליח מחויב למסור השליחות בעדים. דהא לגבי מי שנשלח אליו לא שייך הסברא דכיון שרואה דאיהו לא מהימן וכו' שהרי זה לא הקפיד עליו בעדים מעולם. וא"כ לא אזלו דבריו נגד זה כבר כתבתי דלהר"ן מעיקרא לק"מ עיין. ודוק כי זה ברור:

שם מיגו דאי בעי אמרו הדרינהו ללוה. הפ"י האריך להקשות למסקנת אביי במס' ב"מ דילמא גבי מלוה יש להם ספק מלוה ישינה. ומתרץ ע"פ חידושיו ב"מ והם אינם בידי. אבל משמעותו פה דמקמי דתקון ר"נ היסת לא היינו חוששין ההיא חששה דספק מלוה ישינה אך מדר"נ נתחדשה. וזה ודאי לענ"ד אינו שהרי אביי תי' סברא זו על הקושי' דתני ר' חייא שניהם נשבעין וניטלין דהיינו מתני' כמבואר שם בתוס'. הרי חזינן עכ"פ דמקמי דתיקן ר"נ היסת ואפילו בימי חכמי המשנה חששו לזה. לכן הנראה לענ"ד דמעיקרא לק"מ. דודאי ההוא סברא דספק מלוה ישינה אף כי רחוקה היא אין אנו חוששין לה כי אם היכי שב' בעלי דינין מכחישין זה את זה למען נוקים תרווייהו בחזקתיי' חזקת צדיקים אנו מוכרחים לחוש לזה ושוב בממילא נאמנים בשבועה. אבל ודאי מודה אביי היכי דיש לומר אשתמוטי פשיטא דאין אנו. חוששין לזה. רק שהוא מתרץ אף היכי דלא שייך אשתמוטי מ"מ עדיין אינם חשודים על ממון. והראי' שכל הפוסקים מודו דכופר בפקדון כשר לעדות היכי דשייך אשתמוטי והיכי דלא שייך הוא פסול כמו גזלן ודאי וכמבואר שם בתוס' דעל גזלן ודאי לא אמרינן כלל דילמא משום מלוה ישינה. והיינו טעמא כדכתיבנא. דלא אמרינן ההוא חששא כ"א שלא להוציא שניהם מחזקה. משא"כ כשאחד מהם איתרע חזקתי'. וא"כ הכא ודאי דשייך אשתמוטי ומה"ת לחוש לדבר אחר מ"י הרחוק ושפיר אית להו מגו אם רצונם להשתמש או לגזול יהי' איך שיהי' ודוק:

דף נ ע"ב ופשטוהו מהא האומר לשלוחו וכו'. ודילמא למיפטר נפשי' מקרבן קאתי הוי לי' למימר מזיד הייתי. עיין בתוס'. וע"כ ההבדל במה שיהא נאמן לומר מזיד או נזכרתי. ולא בלבי הי' מזה. היינו כמבואר בריטב"א ותוס' רי"ד. מפני שסתם מבני אדם כשאומרים סתם הבא לי מן החלון. אין מקפידים כלל לחלק בין זה לזה להכי כשאומר איהו בלבי הי' אפשר לחושדו במשקר כדי לאפטורי מקרבן. ולהכי אין להאמינו אלא במגו. וא"כ תימא