בית מאיר ש"ס עב

מקריבין כלל בלא דעתו וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ולכך () דאין שייך שליחות משא"כ בחטאת היכי דאיתא לקמן והוא כענין דממשכנין לשיטתן או דר"ה או דכריתות אז מקריבין בלא דעתו כלל כיון דלא כתיב גבי' לרצונו ולכך י"נ דאיתא לגביה דין שליחות:

שם בתוס' ד"ה הנכרי והכותי. המהרש"א הניח בקושיא מה דוחקו של תוס' לפרש ואי משום מירוח העו"ג דאיירי שמירחו ישראל. ומאי קשיא לימרו דת"ק סובר כתנא דדגון כותי חייב. ולענ"ד ודאי לאו משום קושי' התוס' הוצרכו לפרש הכי. כי אם כדי ליישב קושי' הגמ'. דאל"ה אלא דת"ק איירי אפילו בדיגון כותי. א"כ ר"ש דפוטר אינו אלא בהכי. ומטעם דס"ל דיגון כותי פוטר א"כ כשמירחו ישראל מודה דמדמעת אם תרם הכותי תרומה מתבואה זו שמירחה ישראל. וא"כ מה מקשה הגמ' לר"ש. הא לר"ש נמי משכחת דכותי שייך בגווה. לכך הוכרח ר"ת לפרש דסתימת פלוגתא זו אינה ענין לשום מחלוקת תנאים. כי אם דהת"ק איירי בדיגון ישראל ודגן ישראל ואפילו הכי פוטר ר"ש מדרשה דב"י ושפיר מקשה הגמ':

ואולם יש להקשות לפי' התוס' בדרך חידוד לפירושם אף לת"ק מי ניחא. דהא פירשו דחיוב ת"ק אינו כי אם בשמירחו ישראל. ועל כורחך היינו כשמירחו ישראל תבואת הכותי דאלת"ה אלא שקנה הישראל מן הכותי השיבולים ומירחו וחזר וקנה הכותי מן הישראל התבואה זה ממועט מזרעך ולא לוקח:

[הגה"ה] אמת שבתוס' ב"מ דף פ"ח ד"ה תבואות מבואר בדבריהם דזה שפיר מקרי זרעך. כיון דהדר מוכר וקנה. אבל לשונם פה לא משמע הכי מדסתמו וכתבו ואח"כ מירחם ישראל ולא כתב ואח"כ מכרם לישראל ומירחם. וגם דבריהם דלשם אינם מוכרחים כ"כ ע"ש ודוק. אחר העיון ראיתי שבדיוק גדול לא כתבו תוס' הכא שחזר ומכרו לישראל ומירחם הישראל וחזר וקנה הכותי. דזה ודאי לוקח מקרי ולא זרעך. אף שהוא הי' המוכר ראשון כיון שבשעת מירוח הי' ביד המוכר לו. ודוקא במס' ב"מ שפיר כתבו כיון שבשעת מירוח הי' בידו בשחזר וקנה מקרי זרעך. ע"ש היטב ודוק. וא"כ כל דברי נכונים וברורים:

וא"כ הא ניחא בשאין שליחות לכותי. אפילו במידי דשייך בגוי' וה"ה דאין לישראל שליחות לכותי אפילו במידי דכותי שייך בגווי' דזה נלמד מזה ושפיר הוי כשמירח ישראל תבואות כותי דיגון ישראל ולא דיגון כותי משא"כ אם נאמר דבמידי דשייך יש שליחות זה לזה הלא פשיטא אף כשמירח ישראל תבואות גוי בשליחותו דהוי דיגון כותי ופטור אף לת"ק. וא"כ ל"ל גם אתם למעט שליחות כותי בתרומה ת"ל דלאו בר תרומה הוא דהא אי לאו גם אתם ה"א דיש שליחות לכותי במידי דשייך. וה"ה דיש שליחות לישראל לכותי במידי דשייך. וא"כ כשמירחו ישראל הוא דיגון כותי ופטור. ונמצא דליכא לאשכוחי כותי בתרומה. וממילא ידעינן דא"א להיות שליח לתרום ואתם גם אתם ל"ל:

ועל פי זה אפשר ליישב קושי' התוס' גיטין דף כ"ג ע"ב ד"ה אתם. בדרך חידוד דהנה התוס' כתבו שם וי"ל דמ"מ כיון דדרשינן שליחות מתרומה מגם אתם. ומינה ילפינן בעלמא מסתמא דלא מרבינן בעלמא אלא דומיא דאתם. וכבר הרבה הפ"י שם לתמוה על דבריהם אלו. דהא בעלמא אף לר"ש לא אצטרכינן למילף שליחות מתרומה. כי אם מביניי' דגירושין וקדשים. ולכן אומר דודאי פלוגתת הת"ק ור"ש הכא היינו כדהקשה המהרש"א דפליגו בדיגון כותי אי חייב או פטור. ומה שהקשה הגמ' ולר"ש אתם גם אתם נ"ל קאי הקושי' היטב. ול"ק כמו שכתבתי לעיל דילמא ר"ש מודה כשמירח ישראל. ונמצא דאף לר"ש משכחת כותי דשייך בתרומה דנפשי'. דמ"מ קשה אתם ל"ל כמו שהקשיתי לעיל בפי' התוס' לת"ק ע"ש ודוק היטב. והוכרח הגמ' לשנויי דגם דתרומה איצטריך לידרוש שליחות בתרומה גופה. ומ"מ מוכח ממילא דבכל התורה אין שליחות לכותי אף בדשייך בו. דהא בודאי בזה צדקו דברי תוס' דכיון דבתרומה נדרש שליחות מגם אתם. מסתמא לא מרבינן כי אם דומיא דאתם. נמצא ממילא מירח ישראל תבואת כותי או איפכא למה דנפקא מיני' בתרומה. ודאי מסתמא דאין שליחות. ונמצא דמשכחת באמת כותי בתרומה לר"ש אפילו. דהיינו כשמירח הישראל דמודה ר"ש. ואעפ"כ חזינן בתרומה דאין כותי יוכל להיות שליח ישראל לתרום. דהא זה מסתמא נדרש כיון דגוף שליחות התרומה מגם נדרש מסתמא לא מרבינן כי אם דומיא דאתם ואמאי הרי הכותי שייך בגוי' דהיינו ע"י מירח ישראל. ש"מ דזה לא מהני. וה"ה בכל התורה. ודוק:

דף מא ע"ב ולר"ש דפוטר אתם גם אתם למה לי אצטריך וכו'. קשיא לי א"כ בכל הש"ס דקי"ל אין שליחות לגוי ואפילו במידי דשייך בי' כגון מקח וממכר. וכי לא אתי' כר"ש. דהא לר"ש באמת לית לן ילפותא לזה. ואפילו לרבנן דפליגי עלי נמי קשיא. דהא איכא למימר דלהמסקנא דמסקינן איצטריך. רבנן נמי לא פליגי עלי' דר"ש בזה ואצטריכי גם לרבות שליח. וא"כ ילפותא דר' ינאי דמה שלוחכם בני ברית מנ"ל. ולרבנן דכותי שייך בגוי' באמת יוכל להיות שליח. אך לזה י"ל דר' ינאי בלא יתורא דגם נמי יליף מהיקש הואיל והשליחות נתרבה מגם אתם מסתברא דלא יליף אלא דומיא דאתם בני ברית. וכיון דלרבנן כותי שייך בתרומה. ואעפ"כ נתמעט משליחות שפיר איכא למילף בכל התורה. משא"כ לר"ש קשיא בכל התורה מנ"ל דאין שליחות למצרי וצ"ע. דהא לדידי' אף אם נקיש אינו אלא מילתא דמסתביר בלא זה דהיינו דומיא דגירושין מידי דנא שייך בי' כלל. שוב מצאתי בתוס' גיטין פ"ב ד"ה מה אתם שהרגישו בזה:

דף מב תוס' ד"ה ודילמא שאני התם, ע"ש ובמהרש"א שכתב על התי' אין דבריהם מוכרחים והדין עמו. גם עיין לעיל מזה בדף מ"א ע"ב תוס' ד"ה נפקא לי' מדר"י בן קרחא. וגם על תירוצם התמי' המהרש"א כהוגן. ומה שהמהרש"א רוצה להגיה כדי לקיים תירוצם. נעלם ממנו דבריהם עצמם במס' ר"ה דף ט' בהסוגי' דכופין אותו. תראה שאף לדבריו אין קיום. ולהכי נלענ"ד לתרץ ב' קושי' תוס' בדרך אחד פשוט. דהנה איתא במס' יומא דף נ' איבעי' אי הכהנים מקופי' מתכפרים או מקביעותא וסליק בלא איפשטא ובסוף הסוגי' מקשה ות"ל אשר לו אמר רחמנא. ומסיק ולטעמך אחיו הכהנים אי לאו דקני בגוי' היכי מכפר להו אלא שאני בי גזא דאהרן דרחמנא אפקרי' גבי אחיו הכהנים. ה"נ שאני בי גזא. וידוע דאם מקבוע יתכפר. מקרי הפר דשותפין כדאיתא ריש האיבעי'. גם נשמע מדכתיב וכפר עליו ועל ביתו שהכהנים מתכפרים בו. מזה נולד הספק אם מקבוע ונקראו שותפין. או דאך מקופיא ומ"מ שותפין לא מקרי וח"כ ר"י בן קרחא מוכרח להלימוד דושחטו אותו. דאלו מדאצטריך ושחט את פר החטאת. לא היינו יכולים ללמוד שליחות חלא להיכי דאית לי' שותפות כי אם רצונינו ללמוד מזה שליחות בלא שותפות אמרינן דל"א מקבוע מכפרה והוי שותפין. ואצטריך למכתב ושחט למעט אחיו הכהנים. לכך מוכרחים ללמוד מושחטו דפסח. וליכא לאקשויי קושי' תוס' שני ודילמא דאית ני' שותפות. דזה נלמד לכל הפחות מקושי' תוס' מדאיצטרך בפרו של אהרן. ואמרינן אם אינו ענין לאית לי' שותפות תנהו ענין להיכי דל"ל שותפות. משא"כ לר' יונתן דעיקר דרשה דושחטו אתא לאורויי שכל ישראל יוצאין בפסח אחד. אלא דהגמ' קאמר מיני'. שפיר מקשה ודילמא שאני התם דאית לי' שותפות. דהא באם אינו ענין א"א לאתויי עליו אחרי שלא נכתב בעבור זה ומוכרח לשנויי על