בית מאיר ש"ס ע

ועל כולם נאמר דנקנה בכסף. וא"כ לענ"ד הברור נהי דקי"ל כל מה שקנה עבד קנה רבו ההוא כסף שמקבל במוכר עצמו ודאי דידיה הוא ומצי למעבד בי' מאי דבעי. דאל"ה למה חזי' ליה ובתמורת מה מקנה נפשיה הא לא מקבל מידי דחזי לי' וא"כ לפום ריהטא קשיא לי מאד סיפא דמתני' דפליגי ר"מ ורבנן. דלר"מ לא מצי לאשכוחי דקונה עצמו בכסף כ"א ע"י אחרים. ואף רבנן דפליגי עלי' לא אשכחו אלא בשל אחרים. והרי במוכר עצמו שפיר איכא לאשכוחי דקונה עצמו בכסף ע"י עצמו בלא אחרים. בההוא ממון דאית ליה מה שקיבל מיד רבו במכירת גופו. וצ"ע כי באמת חפשתי בפוס' ולא מצאתי מתעורר להודיע מה יהא על כסף זה שמקבל העבד במוכר עצמו:

שם משיכה דבמטלטלי איתא, במקרקעי ליתא לא קתני ק"ק לי הכל קשיא כיון דליתא במקרקעי למה יקנה בעבד הא מוקש לשדה וליקש נמי לזה למה דשדה לא נקני אף עבד לא יקני. וכ"ת מה דלא קני משיכה בשדה היינו משום דלא שייך גבי' משיכה. הא ליתא שהרי זרעים שבעציץ נקוב אף דשייך בו משיכה אינו נקנה במשיכה כיון דהוי קרקע:

דף כג רש"י ג' מחלוקות בדבר. ורבנן דמתני' בכסף בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים דזכות הוא לו. לשון זה ודאי מורה לשיטת הרי"ף דטעמייהו דרבנן בכסף ע"י אחרים חלוק מטעמיה דר"מ והנ"מ עיין בהר"ן. ולענ"ד שיטת הרי"ף מוכרחת דאלו לשיטת הרא"ש דטעמייהו דרבנן נמי משום דקבלת רבו גרמה לו. קשיא האיך למד רבא דף ו' דין קדושין מדין עבד כנעני. הא ודאי דלא שייך גבי קדושין ההוא סברא כלל ובעינן דעת הקונה דהיינו האיש. וא"כ י"ל נמי דצריך דוקא הקונה להיות נחסר ממון בקנינו. משא"כ עבד דקבלת הרב לחוד גורם הקנין ודוק. ועיין בפ"י וצריך עיון לשיטת רש"י:

דף כג ע"ב נימא בהא קמפלגי. עיין בספרי זה בחדושי ביצה דף כ' מה שכתבתי להכא וכהיום יותר קשיא לי איך אפשר דמצד מתנה מ"ש בתורה אתינן עלי' שהרי מדמה אל אשה לר"מ. וזה תימא שהרי ר"מ ס"ל דוקא בדבר תורה התנאי בטל הא בדרבנן תנאי קיים. כדאיתא כתובות נ"ו ע"ב. וידוע דזכות בעל בנכסי אשתו אינו אלא תקנה דרבנן וצ"ע ודוק שם:

דף כד ע"א ואלא בזוזי, דידה ומעשר דידיה איש אמר רחמנא ולא אשה. פרש"י אלא בזוזי דידה דנכסי מלוג. איש אמר רחמנא וכו' דאשה כאחר דמי ואף דנ"מ הפירות דבעל. ע"ב צ"ל דמ"מ כיון דהגוף שלה ובהגוף הוא פודה כאחר דמי. וא"כ קשיא לי מה קאמר אלא לאו כי האי גונא דאקני לה אחר מנה ואמר לה ע"מ שתפדי בו אח המעשר ואיפכא שמענא להו. ופי' רש"י רבנן סברי כי אמר לה קני זכה לה בעלה וכי אמר לה ע"מ לאו כלום היא הלכך זוזא נמי דבעל ושליחותו עבדא איש ממעשרו קרינא בו וקשה הא במתנה שנתן לה אחר אף כי התנאי לאו כלום הוא והבעל קני היינו לפירות אבל הגוף הרי הוא שלה לנ"מ. כמבואר בתוס' ורא"ש ע"ש א"כ למה לא תוכל לפדות בהם כמו בזוזא דידה של נ"מ:

דף כו ע"ב אמרו לו אין לו תקנה וכו'. צ"ע הא אית לו תקנה לאקנינהו באודיתא. ועיין ב"ב דף קמ"ח תוס' ד"ה שכיב מרע ובש"ע ח"מ סי' ר"ן סעיף ג' וברמב"ם פ"ט מהלכות זכיה. ובמרדכי פרק מי שמת. ובתשובת ח"צ סימן ט"ז. ועיין נמי בש"ע ח"מ סי' ר"ג סעיף ט' משמע כדמוכח מסוגיא דהכא דבברי לא מהני. ומעשה השני דלר"א חלה הי' מ"מ ל"ק די"ל דהי' רצונו שיהי' לו הברירה לחזור אם יעמוד אבל אם בברי נמי שייך צ"ע. כי לענ"ד כל דחיית הגמ' לא שייך בקנין אודיתא ודוק ועיין נמי בדברי הר"ן שהובא בח"מ ריש סי' רמ"ה ועיין בחידושי לב"ק. שוב ראיתי שכבר הרגיש הפ"י אבל דבריו אינם נוחין לי. ושוב ראיתי שכבר קדמוני הרשב"א ז"ל אלא שדבריו צ"ע טובא:

דף כח ע"ב תוס' ד"ה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלי'. במס' ב"מ דף מ"ג ע"א כתבו התוס' עוד י"ל דלר"י דאית ליה מעות קונות ד"ת. נהי דתקנו דלא יקנה מ"מ ההיתר תשמיש הונח להמוכר במקומו. ונמצא דהוי שואל על המעות ומחויב נמי באונסים. ולכך לא יוכל לומר נשרפו מעותיך. ואין להקשות לפירוש זה א"כ בחליפין שור בפרה נמי נימא שמא יאמר בעל הפרה נשרפה פרתיך ולכך לא יקנה וכ"ת גם כשלא יקנה יאמר לו נשרף שורך. ז"א דנמי נימא הואיל וד"ת משיכת השור קונה הועמד היתר תשמיש השיר במקומו ביד בעל הפרה. ונמצא דהוי שואל על השור ומחויב באונסים ועל הפרה נמי מדרבנן דליתקנו דלא לקני משיכת השור כדי שלא יאמר וכו'. די"ל דזה אינו דדוקא גבי מעות דליכא היזק לבעל המעות בההיתר תשמיש דשם מטבע חד הוא שפיר יוכלו החכמים לתקן בהכי שהמעות לא יקנו וההיתר תשמיש יהא במקומו. אבל במטלטלין שבהתשמיש קפידה רבה. איכא לא יוכל החכמים לתקוני בהכי שלא יהא משיכת השור קונה להפרה. ובעל הפרה יהא רשאי לחזור ויהא מותר לשמש בשורו של חבירו. דהא ודאי למפרע גזלן הוי במה דהשתמש בשל חבירו. משא"כ במעל כשמשלם לו אף במטבע אחר אין קפידא. וע"כ יהא אסור להשתמש בשורו של חבירו ויאמר לו נשרף שורך וק"ל. וזה נמי כוונת הגאון פ"י שכתב בקיצור דבריו פה דבחליפין לא שייך טעמא דנשרפו חטיך וק"ל:

בא"ד וי"ל דשמא לפעמים כו' ויאמר הלוקח. לכאורה דברים אלו סותרים עם דבריהם גיטין דף נ"ב ע"ב ד"ה דאתי למימר שכתבו שם דגבי לוקח לא שייך זה. ודבריהם דהתם נמי סותרים דבריי שכתבתי לעיל בדין החליפין. וגם לפום רהיטא דבריהם גיטין נראים כסותרים לתי' א"נ שכתבו בב"מ שהבאתי לעיל. דשם משמע דדוקא היכי דשייך לומר אוקמוה אדין תורה יש לו היתר תשמיש ע"ש ודוק. וכדבריהם גיטין פסק בהגהת רמ"א סי' קצ"ט. וצ"ע וכעת אין עמדי שעת הכושר לעיין כל הצורך. ולא רשמתי זה ס"א לזכרון דברים בעלמא. ועיין נמי בעירובין דף פ"א בתוס' שם ע"ב ד"ה שמא ובסמ"ע סי' קצ"ח ודוק:

בתשובת צ"צ סי' ל"א כתב ואיכא למידק למה הפקיעו חכמים קנין מעות שהוא ד"ת לא הי' להם לתקן כי אם שיהי' באחריות המוכר אף לאחר שקיבל המעות ונקנה הקנין. ותי' דלא רצו חכמים לתקן כך כדי שלא יערים הלוקח שלא לעשות משיכה כדי שישאר באחריות המוכר משא"כ עתה ימהר לעשות משיכה מפחדו שלא יחזור המוכר. ודבריו תמוהי' דא"כ נשאר קושי' התוס' הראשונה. ואי משום דתירצו דא"כ יאמר הלוקח נשרפו חטיך. קשה קושייתו ליתקנו שיהא באחריות הלוקח אף שלא קנה במשיכה לחודה. ועל זה ודאי לא שייך תירוצו דיערים המוכר להמשיך דהא לא בדידיה תליא מילתא. אבל קושייתו מעיקרא ליתא דבשלמא בעניני קנינים יוכלו לתקן נגד הדין תורה שעיקרא במנהגא תליא. כדאשכחן בסיטומתא. משא"כ כשיניחו הקנין במקומו ויתקנו אחרי' שלא כדין במקום דלא שייך הפקר ב"ד משום קנס ודכותיה. זה לא נראה להם לתקן להפקיע ממון מזה לזה שלא כדין. וזה ברור. ונראה גם כן מלשון התוספות וכן מבואר להדיא ברש"י גיטין דף ():

דף כט תוס' ד"ה משכו וא"ת ת"ל וכו'. ויש לתמוה מה הקושיא הא קי"ל יש שאלה בהקדש. ועיין תשובת הרא"ש כלל י"ב סי' ב' ובסי' רנ"ח ביו"ד מביא הש"ך. תשובה הנ"ל. וא"כ מצד ההקדש הי' יכול לחזור ע"י שאלה ואלו מצד הקנין שלא יהא כח הדיוט חמור הא אין חזרה בשום צד. ועי' () סי' ר"ט תשובת ריב"ש דן לגבי שבועה ע"ד זה:

דף לב ע"ב תוס' ד"ה ר' יהודא אומר ע"ש היטב ותמוה לי דנראה מסקנתם דאפילו למ"ד משל בן היה לו להחזיר אבידתו. ואביו אומר לו עשה צורך שעה