בית מאיר ש"ס סט

דאי משום איבעיא זו לא הוו מוכרחים תוספות לבא לתרוצם. דהקושיא יש לדחות דכיון דאמר חציך בפרוטה י"ל דלא נתרצית כ"א לחצי' בפרוטה אחת ומה שגלתה דעתה להתקדש באידך חצי' היינו בעד פרוטה ב' ונמצא כשנתן פרוטה א' לא חלו כלל. וכן בפרוטה ב' נהי שנתרצית לכולה מ"מ לא נתרצית כ"א חצי' בפרוטה אחת ולא כולה בעד פרוטה אחת. ואולם מכח האיבעיא אחרונה של ב' חציך בפרוטה דבריהם יותר מוכרחים וק"ל:

דף ט' תוס' ד"ה הלכתא נינהו כו'. דבעל כותבו ולא דמי למכר כצ"ל. או שב' תיבות אלו ודמי למכר הם מיותר. וכנראה מהגה' מהרש"ל ומהרש"א בדבור שלפני זה ע"ש:

בתוס' הנ"ל תימא וכו'. ולענ"ד י"ל ההלכה הי' סתם של קדושין בעל כותבו ושל מכירה מוכר כותבו. ועדיין י"ל עד דמקדש בכסף וגם שטר כדאשכחן במכר אתרא דלא קנו בכספא ואתא קרא להקיש הוי' ליציאה מה גט גומר ומוציא אף שטר גומר ומכניס כדאיתא ע"ב אר"נ בר יצחק ע"ש וק"ל ובלא ההיקש ה"א נמי דלקדושי שטר צריך נמי ביאה:

דף טו ע"ב תוס' ד"ה אמאי קאמר. בא"ד. וא"ת אכתי היכי בעי וכו'. אין להקשות דנימא מוכר עצמו לישראל יוכיח דלא שייך גבי' שלא יטמע. ואעפ"כ נגאל באלה מוכי תשיג. דזה אינו דלפי סברא זו כמו שמגרעת כח ג"ש דש"ש. ה"ה דמגרעת הילפותא דוכי תשיג ואף מוכר עצמו ליכא למילף שיהא נגאל באלה וק"ל:

דף טז בשטר מנ"ל. בריטב"א הניח בצ"ע למאן דלא יליף ש"ש מנ"ל במוכר עצמו דנקנה בשטר והי' נראה לפום ריהטא מהכא להוכיח דלא כתי' ריטב"א שמתרץ דלא כתוס' דף ט"ו ד"ה ואידך כי אם שאנו סוברים לפי האמת תנאי פליגי בש"ש ע"ש בדבריו שמתרץ. בזה שיטת הרמב"ם והש"ך ח"מ סי' פ"ו מביאו ומשיג בתי' הריטב"א זה על התשובת המתמי' על הרמב"ם. אבל מהכא מוכח כדעת התוס' דלפי האמת מסקינן דכ"ע ילפי ש"ש. ובספר ע"י תי' קושי' הריטב"א בזה האופן. דלבתר דאשכחינן מקרא דע"ע מוכר עצמו נקנה בכסף כמו מכרוהו ב"ד ולא מחלקינן בין נמכר מדעתו לנמכר בע"כ. שוב ליכא למפרך על קנין שטר אשכחן וכו' ע"ש ומלבד שדבריו דחוקים ואינם דומים לדברי תוס' ד"ה אמאי. אלא דקשיא לי על דבריו ועל דברי עצמי שכתבתי לעיל ליישב קושית הריטב"א. ומשום דלפי האמת כ"ע ילפי ג"ש דש"ש. דא"כ האיך אזיל שטת התוס' ד"ה הואיל דף י"ד ע"ב שכתבו הואיל וכל קנין דנכרי בע"ע אינו אלא בכסף ולא בשטר. משא"כ ישראל דאית ליה קנין שטר מנ"ל בכסף. ת"ל לאותה ה"א שטר גופא בע"ע בישראל מנ"ל במוכר עצמו. ומכ"ש דלא מקש' מידי אלא למאן דלא יליף ש"ש מנ"ל אדרבא למאן דלא יליף נמצא אף לישראל אינו נקנה בשטר במוכר עצמו ושפיר איכא למילף דנקנה בכסף כמו לעכו"ם. לכן הנראה ביישוב קושי' הריטב"א מעיקרא דבלא זה קשה מאד קושי' הפ"י מה מקשה הגמרא בכסף מנ"ל מה"ת לא ולמה יגרע מכל הקנינים. ומה דמשני דמזה הכריח רש"י ז"ל לפרש דסוגיא אזלא לר"ל ור"ל בכסף מנ"ל דילמא בשטר. לענ"ד זה אינו דא"כ הי' נשאר בקושי' מנ"ל לפי האמת דמשיכה בע"ע לא נקנה. וכאשר באמת הע"י הניח בצ"ע. והברור לענ"ד דכל עיקר קנין משיכה במטלטלין יצא לנו פשטותו דאיירי ביה קרא ושהם חשובים קנין משום דבמציאה והפקר ליכא קנין אחר. כמבואר במס' בכורות דף י"ג בתוס' ד"ה מיד עמיתך. ומציאה והפקר ודאי דלא שייך כלל בע"ע משא"כ בעבד כנעני שייך בי' הפקר אם אינו רוצה לזכות בעצמו. כמו שביאר הפ"י עצמו בפרק השולח ע"ש או בקטן כמבואר בח"מ סי' קע"ג, וכן נראה מפשטות לשון הריטב"א דמשיכה לא שייך כלל בע"ע וא"כ הדרא קושי' הפ"י למקומה. ומכ"ש מה שהקשה לפי' התוס' דמפרשו הסוגיא אליבא דר"י דאית ליה דבר תורה מעות קונות א"כ מה מקשו הגמ' מנ"ל. ומה דמשני דהתוס' הכא בשטת רש"י דבכורות אזלו דמהקדש יליף לה וזה לא שייך בע"ע. מ"מ קשיא כיון דחזינן עכ"פ דכל מטלטלין ד"ת מעות קונות מה"ת למעוטי עבד עברי. ותו המעיין בתוס' גיטין דף ל"ח ע"ב יראה דאף בע"ע שייך היקש כשאמר לדמי בפירוש. לכן הנראה לענ"ד מה דמקשה הגמ' ע"ע בכסף מנ"ל. היינו משום דע"ע גופו קני וליכא לדמוי' לכל הקנינים שהאדם מקנה ממונו בעד כסף. משא"כ אדם המקנה גופו כל כמה דלא אשכחינן דנקנה בכסף מן הסברא י"ל שאינו נקנה כ"א ע"י מעשה בגופו כמו שטר וחזקה. ומה דכתיב אותם י"ל למעט קנין כסף. ועל דרך שהגמ' מסי ואשה בפחות מפרוטה לא מקני' נפשה. ככה י"ל אדם מישראל בכסף לא מיקני נפשי' קנין הגוף. וא"כ י"ל דדוקא על קנין כסף שייך למיפרך אשכחן ע"ע הנמכר בע"כ כיון דדעתו לא בעינן שפיר נקנה בכסף. אבל המוכר עצמו שייך לומר כדלעיל אבל על קנין שטר מה שהגמ' חקרה מנ"ל. היינו אם לדמותו לקרקעי או למטלטלין. וכיון דחזינן דנמכר בע"כ נקנה ויש לו דין קרקע שיהא נקנה בשטר. תו אין לחלק ולהקשות אשכחן הואיל ונקנה בע"כ דאינה סברא כלל לענין שטר לחלק בהכי ודוק:

דף יז תוס' ד"ה חלה. בא"ד והיינו דכתיב כי משנה כו' והלכך היכא כו'. אין להקשות לפי זה מנ"ל לר' יצחק דף ט"ו למילף מזה דרבו מוסר לי שפחה כנענית. דלמא להכי הוא דאתי י"ל דילפותא דר' יצחק מבך יתירא הוא דדריש ודרשא דהכא משכיר שכיר נפקא וק"ל:

דף יח מי כתיב עם קוניהו ולא עם יורשי קוניהו. י"ל א"כ מנ"ל דאינו עובד לא את הבן. וי"ל דודאי עם קוניהו משמע ליה מיעוטא ולא עם הבן. אלא דס"ל אי ליכא דרשה ממקום אחר דאית לי' יורשים. י"ל דאדרבא משום הכי מיעט רחמנא הבן משום דל"ל יורשים. דבשלמא אם כתיב בהדיא ולא עם יורשי קוניהו. ש"מ מדקרינהו יורשים דאית לי' יורשים. אבל השתא י"ל כנ"ל להכי מוכרח למילף ממקום אחר דאית לי' יורשים. אבל ודאי המיעוט דקוניהו ולא עם בניו אית ליה וק"ל:

שם ת"ר יש בעברי וכו' ובמיתת האדון. וקשה הא עובד הבן וצ"ל דאיירי בנרצע ובכל הסוגיא אינו מזכיר נרצע בשם ע"ע סתם. ועכ"ז עדיין מה דקאמר משא"כ במיעדת הא נמי נפקא במיתת בעלה. ואף כי נדחק במיועדת לבן אכתי קשה מה ס"ד בזה דלא ליבטלו הילכתא מינה. מה"ת כשיעדה לבן שתצא במיתת האב הא כל ילפותא דאינה עובדת הבן מהיקש נרצע ושם לא שייך יעוד. ותו יש לתמוה למה שבק מה דתנן ובגרעון כסף. ובס' ע"י הרגיש ודחק בלא טעם. ולענ"ד העיקר שהוא ט"ס וצ"ל במקום ובמיתת האדון ובגרעון כסף דתו ל"ק מידי:

דף יט תוס' ד"ה אומר. וי"ל דבדעת אחרת כו' הפי' בדברי תוס' לענ"ד מבואר בהר"ן. ור"ל דודאי זה לא איצטריך למילף מדר"י ב"ח דבדעת אחרת יש לה זכיה דאי צריך למילף מהתם ליכא לאלפינהו דשם מחילת שעבוד שאני. אלא דזה סברא חיצונה הוא אך מה דצרכינן למילף היינו זה כמו דשם ע"כ אמרי' דהוי כאלו נתן לה רשות להתקדש ואמר לה צאי וקבלי קדושיך. דאל"ה לא היה אומר הכתוב שיהי' מועיל לענין ייעוד [ה"נ אמרינן דהרשות מועיל] ומכת זה אנו אומרים דחשיב מה שהוא זוכה כאלו זכה בהן האב הואיל דהאב ממילא זכי בשבח נעורי' וחשיב כאלו זכה האב במה דזכי' איהו אף דודאי ל"ל יד לזכות לאחרים. מ"מ יש לה יד לקבל קדושין על דרך הנ"ל בשאמר לה צאי וקבלי קדושיך. דהיינו שהוא זוכה יען ודעת אחרת מקנה לה. ותו חשיב כאלו בא ליד אביה כיון שאביו ממילא זכי במה שזכתה איהי ודוק. ועל דרך הנ"ל נמי מבואר בהרא"ש. אך קצת מחולק עם הר"ן ע"ש ודוק:

דף כב ע"ב עבד כנעני נקנה בכסף. ידוע דיש ג' סוגים. מוכר עצמו. ומכרו כותי. ומכרו ישראל.