בית מאיר ש"ס ו

אלא כרמלית משום דחור שני לפי שבני ר"ה מצניעין שם כליהם והוי לי' כתל גבוה ט' דמשוינן לי' ר"ה מפני שרבים מכתפין עליו. וכבר מבואר דלרש"י ור"מ עמוד () אפילו אינה רחבה ד' הוי דינה כרחב ד'. וה"ה להחור לאביי להכי חייב וא"צ לד' על ד'. ולהכי לא מצי למימר דא"כ בסיפא אמאי חייב. והדר מקשה מה הכריח לר"י לאוקמא בדבילה ולא בחור כל שהוא דלית בי' ד'. ומוכרח לבא מכח סתם מתני' ר"מ. ודוק:

דף ה' ע"ב בשלמא בן עזאי וכו'. אלא רבנן היכא אשכחנא כה"ג דחייב. עיין ריש הזורק צ"ו ע"ב דאיתא הוצאה גופא היכי כתיבא אר"י דאמר קרא ויצו משה ויעבירו קול במחנה משה היך הוי יתיב במחנה לוי' ומחנה לוי' ר"ה הוא וקאמר להו לישראל לא תפיקו ותיתי מרה"י דידכו לר"ה. ופרש"י מחנה לוי' ר"ה הוא שהיו הכל מצוין אצל משה רבינו. מבואר מסוגי' זו דדוקא מחנה לוי' הוא דהוי ר"ה הא כל מחנה ישראל לא הוי ר"ה. וא"כ ע"כ כל מחנה ישראל כרמלית הוי. דהא רה"י א"א דליהוי שהרי לא היה מחיצות סביב המחנה אלא האוהלים הוא דהוי רה"י ע"י מחיצות האוהלים. וא"כ מה הקושיא אלא רבנן היכי אשכחנא. הא זה גופא עיקר הוצאה דכתיבא דהיינו לא תפיקו מרה"י דידכו דהיינו האוהלים דרך הרחובות שהוא כרמלית לר"ה דהיינו מחנה לוי'. וגם לבן עזאי קשיא הא משם מוכח דמהלך לאו כעומד דמי מדאסר להו הוצאה בדרך זה. תו קשיא לי דבשלמא רש"י לשיטתו אזיל דס"ל בעירובין בסוגיא דעיר של רבים דלא מקרי ר"ה דאורייתא אלא מקום דריסת ס' רבוא. ושפיר שפירש דלהכי מחנה לוי' הוא דהוי ר"ה משום שכל ישראל וכו' נמצא במחנה לויה הוא דהוי רה"י. הא כל מחנה ישראל כיון דלא באו השבטים ממחנה למחנ' לא הי' מצוי שם ס' רבוא ולא הי' ר"ה. אבל לשיטת הגאונים והפוסקים דלא כשיטת רש"י ותוס' ולא צריך כלל פרט זה דס' רבוא לגדר ר"ה. א"י מה ההבדל בין מחנה לוי' למחנה ישראל. ובע"כ לדחוק מאוד משום דמחנה לוי' שהי' כל ישראל מצוים אצל מרע"ה הי' מוכרחים הרחובות שבין האוהלים רחבים שש עשרה אמה והי' מבואות המפולשים שרחבים כנ"ל שהם ר"ה גמורה. משא"כ המחנה ישראל לא הי' הרחובות רחבים כשעור גדר ר"ה ולא הי' להם דין ר"ה אלא כרמלית ע"פ שני מחיצות האוהלים מהצדדים. תו כל עיקר יש לתמוה דהכא עכ"פ מבואר דלא הי' ר"ה אלא מחנה לוי'. ואלו דף ו' ע"ב מקשה הגמ' וליחשב נמי מדבר דהא תניא וכו' ומדבר. ומשני אביי ל"ק כאן בזמן שישראל שרוין במדבר כאן בזמן הזה. נשמע מינה דבזמן שהי' ישראל שרוין במדבר הי' כל המדבר ר"ה [ואולי דלק"מ דניהו דהמדבר הי' לו דין ר"ה. אבל מקוה המחנה הי' אפשר מסובב באוהלים מד' רוחות עם צורת הפתח והיה לו דין חצר השותפים חוץ ממחנה לוי' שהיה לו דין ר"ה וק"ל]. וא"כ מה זה שדייק שדוקא מתנה לוי' הוא דהוי ר"ה. ולמה שדחקתי לעיל הי' אפשר ג"כ לדחוק דניהו דכל המדבר היה ר"ה מ"מ במחנה ישראל מפני מחיצות האוהלים שלא היה ביניהם רחבים י"ו אמה לא הוה ר"ה. וכ"ז בעניותי צריך לי עיון. [ובמס' ב"ב דף ס' כתב הרשב"א ומחנה ישראל כחצר השותפים דמי דלא הי' ר"ה אלא במחנה לוי' וכו']:

דף ח' ע"א וכן בגומא וכו'. לא ארישא. תימא לי הא זה הוי תלי תניא בדלא תניא שהרי גומא עמוק י' ורחב ד' הוא גופא עיקר רה"י דתניא בדף ו' חריץ וכו' זה הוא רה"י גמור. ואלו קופה שהוא כלי הוי חידוש דמ"מ הוי רה"י. וא"כ מה וכן דקאמר. אך עיין תוס' קדושין דף י"ג ד"ה כשם ואולי נמי הכא י"ל דמ"מ קופה פשוט לו יותר דליהוי רשות מהניח תשמישי'. וצ"ע:

ע"ב אמר מר ובלבד וכו' לימא תיהוי תיובתא דרבא דאמר רבא המעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד' אע"פ שהעבירו דרך עליו חייב. התם לא נח הכא נח. עיין פרש"י ותוס' ד"ה לימא. והרבה יש לתמוה דבשלמא לפירש"י שפיר משני הגמ' התם לא נח במקום פטור דהיינו משום שהעביר דהיינו שהלך עם החפץ ד' אמות בר"ה אלא שהחפץ הי' מוגבה למעלה מי'. וכיון שקיי"ל מהלך לאו כעומד שפיר דלא נח במקום פטור. משא"כ זה העומד במקום פטור מקרי מה שבידו בעמידתו במקום פטור. משא"כ לפי' התוס' דהמעביר דרך עליו היינו מימינו לשמאלו דרך פניו והוא עמד על עמדו וחשוב לי' מקום פטור מה שמגיע החפץ נגד גופו. דהוי כנח תוך ארבע אמות שהוא מקום פטור א"כ מה משני התם לא נח הכא נח. מ"ש הא בתרווייהו גופו עמד והעביר אך בהיד ממקום למקום. והמהרש"א הרגיש וכתב ומיהו וכו' מקרי שפיר מקום פטור עיין עליו. ודבריו תמוהים דהא כשבא תוך ד' אמות נגד גופו נמי נח במקום פטור דהא הנחה תוך ד' אמות כהנחה במקום פטור דמי, ואולם עיקר התירוץ לשיטה זו היינו התם לא נח ר"ל התם איירי דלא נח שהעביר היד בפעם אחד בלא הנחה כלל. והכא נח כלומר דאיירי שעיכב היד בפגיעה נגד גופו כל שהוא. (אלא שלא הניח החפץ מידו על המקום פטור שזה פשיטא דשרי. [שוב עיינתי בעירובין ד' פ"ז ומשמע שם שאפילו ע"י הנחה גמורה במקום פטור אסור החילוף מדרבנן] שוב לעקרו ממקום הפטור ולתתו ביד בעה"ב) שעכבה זו חשוב הנחה לפטור אלא שלכתחלה אסור משום דמחזי כמזלזל באיסור שבת (הואיל ולא הניחו בנתים על האיסקופה). ות"ל יתברך פי' זה למדתי מדעתי ושוב מצאתיו בהראב"ד פי"ב מהל' שבת הלכה י"ד בהשגה ע"ש:

דף י"ח ע"א תוס' ד"ה ולימא ומסיימי ומצודות דמתני' בלחי וקוקרי. ויש לתמוה כיון שכתבו דרבה מוקים לברייתא דשביתת כלים אך כב"ש הא ב"ה אף שביתת כלים דעביד מעשה לית להו. הא אדרבה מתירין הם מצודת כולם לא לבד דלחי וקוקרי. ואולם הא יש לתת לב לאוקימתא זו דרב אושעי' ורבה כחדא ס"ל דברייתא דרחיים כב"ה אתיא ומשום השמעת קול. ופלוגתא דב"ש וב"ה אך בגזירה וטעמא דב"ש במתני' אך משום גזירה. כי שביתת כלים בדלא עבדו מעשה אף ב"ש ל"ל. א"כ הא צ"ע מנ"ל כלל לאפושי פלוגתא בשביתת כלים ולמימר דברייתא דשביתת כלים ב"ש הוא. דלמא אף כב"ה אתיא. וברייתא דרחיים כב"ה אתי' מטעם שביתת כלים וברישא שרי מדלית להו הגזירה. ושביתת כלים בדלא עבדי מעשה כ"ע ל"ל. והברור שהם ר"א ור"כ אינם חפצים למוקי' מצודות דמתני' בדוחק גדול אך בלחי וקוקרי ומדשרי ב"ה בכל מצודות ש"מ דלא ס"ל כלל שביתת כלים. ומוכרח טעמא דרחיים משום השמעת קול. כי ס"ל דב"ש מודים היכי שהכלים לא עבדי מעשה לא שייך שביתת כלים וע"כ המתני' טעמייהו משום גזירה. והברייתא דרחיים מהרישא מדל"ל הגזירה ש"מ דכב"ה אתי' ומטעם השמעת קול וא"כ יראה לענ"ד ברור שט"ס יש בתוס' וצ"ל ומצודות דמתני' לא לבד בלחי וקוקרי אלא בכל המצודות פליגי. ב"ש אסרו אפי', בלחי וקוקרי מטעם גזירה. וב"ה מתירים בכולם מדל"ל שביתת כלים ודוק. ומן התימא אצלי על המפרשים שלא הרגישו בדברי תוס' אלו:

דף י"ט ע"ב תוס' ד"ה הני כרכי דזוזא. ומפרש ר"ת וכו' ע"ש ודוק. יש להקשות לשיטתו ע"כ דמדמי התם הבשר טפל למוקצה דאוצר שהוא קל ממקצה מחמת מיאוס. א"כ קשה מה דוחקא דגמ' התם לאפליגי אליבא דרב בין מוקצה לאכילה. למוקצה דטלטולי. תיפוק לי' מה דמקשה התם ורב כר"י ס"ל. היינו דפשיטא לי' הכי מדכרכי דזוזי דהכא. כדאיתא סוף מס' שבת ואף רב כר"י ס"ל וכו' וא"כ ניהו דהתם יליף מוקצה מ"א מכח כ"ש דמוקצה מחמת מיאוס. כדפי' ר"ת בתר הכי. אבל במוקצה דאוצר מאן לימא לן דכר"י ס"ל. דילמא כולה כר"ש ס"ל ואפילו באכילה. ואך