בית מאיר ש"ס סח

דו"ד אין לי דבעי לשון מתנה. משא"כ הכא דאין להאשה על השדה כי אם שעבוד. לו יהא האמירה דו"ד אין לי כ"א כמו מחילה. ואלו מחל ללוה הא מהני ומכ"ש דמהני ללוקח. וה"ה דו"ד מהראוי דליהני. ומתרץ דבאמת פשיטא דמהני אלא דקושית הגמרא קאי על דין דחוזר חלילה ע"ש דבריו כי לא נתנו לכתוב ולהעתיק. ומלבד זה שאינם מתקיימים מצד הסברא. אף גם מבואר שם שזה עיקר יסודו לתרץ בו תמיהת הראב"ד על הרמב"ם ולא זכר מה שהעתיק בעצמו תחלת דברי הרמב"ם שהוסיף לכתוב וקנו מיניה גבי הדין שהעתיק דברי הברייתא לוה מן האחד ומכר נכסיו לשנים. וכתב בעל חוב ללוקח דו"ד אין לי עמך אין לו על לוקח ראשון כלום. והרי שם לא נזכר דין חוזר חלילה. ואעפ"כ הוסיף ביאור וקנו מיניה משום דאל"ה לא מהני מידי והיינו משום קושית הגמרא. ובעיקר קושייתו לענ"ד דדוקא בשמוחל גוף החוב דהיינו שעבוד הגוף שיש לו על הלוה ואז ממילא פקע שעבוד הנכסים שהם הערבים מחילה זו לא בעי קנין. אבל הכא דגוף החוב ללוה אינו מוחל. ואז ממילא גוף הקרקע משועבד, לו ויש לו זכות בה ואיהו רוצה להקנות ללוקח זכות זה. זה לא נחשב מחילה כ"א הקנאת דבר וצריך קנין. אך לפי זה אף לגבי לוה עצמו מהראוי שלא יהנ' לשון מחילה לחצאין דהיינו לגבות מן משועבדים. אם אינו מוחל כל החוב. וכבר מצינן בתוס' שבועות ובמס' ב"מ שכתבו ד"ה אין נשבעין וי"ל דמיירי שמחל לו השעבוד הרי דמשמע דמהני. לכן העיקר דלשון דו"ד אין לי עמך אינו לא לשון מתנה ואף לא לשון מחילה. לכן צריך דוקא קנין אך מ"מ צ"ע הראיה דמייתי דילמא נהי דלא הוי לשון מתנה. דילמא לשון מחילה שפיר הוי. ועיין במרדכי ריש הכותב משמע נמי דלשון דו"ד גרוע מלשון מחילה. ובח"ר על כתובות מצאתי לשון זה ואי קשיא לר"י מה משני הגמרא בשקנו מידו הא לר"י קנין אינו מועיל אפשר לומר התם מודה ר"י דדמי לאשתו ארוסה כו'. כלומר שאף כאן א"צ אלא לשון סילוק. וא"ת א"כ בלא קנין נמי א"ל כיון דמשועבד לה מעתה צריך קנין דאי לא פטומי מילי בעלמא נינהו ובמה קנה הלה עכ"ל:

מסכת קדושין דף ב' תוס' ד"ה ב"ש ואע"ג דאי קבלה וכו'. ר"ל אחר שנתקדשה לאחד בפחות מדינר ונתקדשה לאחר בדינר ומת הא' וזינתה. דאלו לב"ש נהרגת מכח קדושי האחר שתפסו ואלו לב"ה פטורה דקדושי שני לא חיילי והא' כבר מת כנ"ל ודו"ק:

שם ע"ב ונתני הכא האיש קונה. הרשב"א הקשה דקושיא זו היה ראוי להקדימה. ונראה לענ"ד ליישב בדרך חדוד. דהנה הרשב"א דחק עצמו בקושיא זו וכתב דאדרבא האשה נקנית עדיף דאי תנא האיש קינה צריך לאפושי בלישנא את האשה. ור"ל דהא קושיא זו לא מקשה הגמרא בדרך מ"ש דקתני התם האיש מקדש דהא ודאי שם מוכרח ליתני האיש כיון דבדידיה איירי לאשמועינן בו ובשלוחו והכא תפוס לשון זה כדי לקצר. ואולם לענ"ד בזה הברור דקושי' הגמ' דליתני האיש קונה משום דהכי לישנא דקרא כי יקח איש אשה וכדמפרש ר"ש משום דדרכו של איש וכו'. כו נמי מיבעיא להתנא לתפוס לשון זה משום ההוא טעמא גופא. והנה בדברי ר"ש מפרשי התוס' דדיוקו מפני מה אמרה תורה וכו' פי' דמשמע בע"כ ולא כתיב כי תלקח דמשמע מדעתה. ויש להקשות א"כ מאי משני משום דדרכו של איש וכו'. וכי משום אורח ארעא כזה יתפוס לשון שקר כי יקח דמשמע בע"כ והאשה אינה מתקדשת בע"כ. ונראה לתרץ דהא איתא בהרשב"א על תי' הגמ' אי תנא קונה ה"א אפי' בע"כ דר"ל ע"י תלוי' ומתקדשת אבל בע"כ ממש מהיכי תיתי. והסוגיא אזלה לרב אשי דאית ליה הכי ומשום דאיהו עשה שלא כהוגן אפקעינהו רבנן לקדושין מיניה. ואם כן ודאי התורה אינה תופסת בשקר כי יקח דמשמע בע"כ דהא מן התורה אשה מתקדשת בע"כ דהיינו ע"י תלוי' ומתקדשת כ"א רבנן הם דאפקוהו לקדושין מיניה. ור"ש דקדק כהוגן נהי דמדין תורה שייך קדושין בע"כ מ"מ כיון דאעפ"כ שלא כהוגן עושה הי' לכתוב כי תלקח דהוא לשון יותר הגון דמשמע מדעתה שזה הגון וראוי. ע"ז משני שפיר משום דדרכו של איש וכו'. כלומר מש"ה מיבעיא ההוא לישנא ושקר לא הוי אף דמשמע בע"כ. דהא מדין תורה מתקדשת אף בע"כ כנ"ל. ואם כן אמינא תחלה לא הי' יכול להקשות דליתני האיש קונה דידע לשנויי דלישנא דרבנן לא יוכל להיות הכי משום דמשמע בע"כ ומדרבנן אי אפשר לאשכוחי שתהא האשה מתקדשת בע"כ והוי בלישנא דרבנן לשון שקר ולשון תורה לחוד וכו'. משא"כ עתה דמתרץ לי מעיקרא תנא לישנא דאורייתא ולבסוף תנא לישנא דרבנן הרי דמהדר התנא אלישנא דקרא. ומקשה שפיר וליתני האיש קונה כלישנא דקרא אף דבלישנא דרבנן שייך שפיר בלישנא דהאשה כיון דחזינן דמהדר התנא לתפוס מקודם בלישנא דקרא. ומשני אי תנא האיש קונה ה"א אפילו בע"כ ר"ל אלו לא הי' מקום לטעות רק הצחות לשון ודאי הי' תופס בלשון תורה אף שאינו לשון חכמים אבל כיון דאיכא מקום לטעות וגם לבסוף אי אפשר לו לתפוס לשין החכמים כמו בהאיש מקדש להשמיענו שם בלשון חכמים הדין דאשה מדעתה דוקא כנ"ל. הוצרך פה להשמיענו הדין כרב אשי ודלא כאמימר ודוק:

דף ד' ע"ב תוס' ד"ה היכי דיהבה איהי לדידיה. הפ"י הקשה דלפי דברי תוס' משמע דהמיעוט כי יקח לא אתא כי אם למעט נתן הוא ואמרה היא. אם כן האיך מסיק הגמ' דף ה' דספק הוא וכתב שבמקומו יישב הקושי' ולא מצאתי שם מזה מידי. ועם קושיא זו יש לתרץ דעת הרי"ף לפי הבנת הר"ן שם דבריו דהרי"ף סובר דלשון ספק הנאמר שם הוא לאו דוקא ומדין תורה אינה מקודשת גמורה ודחק עצמו בטעמו ע"ש:

וכן נמי הבין הר"י מטראני כוונת הרי"ף ע"ש. וי"ל דלמד מקושיא הנ"ל דודאי מדין תורה אינה מקודשת דעיקר הקרא אך להכי אתא ואך חששא דרבנן להצריכה גט. הואיל ודומה קצת לכי יקח ונראה כספק וק"ל:

דף ה' ע"ב ברש"י ד"ה בקדושין כו'. נקיט כי האי לישנא נתן. הפ"י ז"ל נתקשה בהבנת כוונת רש"י ז"ל. ולענ"ד הברור שט"ס יש וצ"ל נקיט כי האי לישנא בקדושין נתן הוא. ועיקר רוצה רש"י אך ליישב לישנא יתירא של מלת בקדושין. דהא פשיטא שכל דברי המס' בקדושין איירי וגם הענין על עצמו מוכיח דבקדושין איירי. לזה כתב רש"י משום דבעי למיתני סיפא וכן בגירושין נקיט בריש בקדושין [שוב ראיתי שכבר הגיה המהרש"ל הכי] וכן מבואר בהר"ן ור"ל שהוא תקון לשון נופל על לשון וק"ל:

דף ו' ואמר ר"ה אמר שמואל הלכה כר"י. לפום ריהטא יש להקשות הא ר"י פי' לקמן משמי' דשמואל והיא שעסוקין כו'. ומדקאמר הגמ' כתנאי עלי' משמע דשמואל באותו ענין ממש קאמר. וא"כ לימא דהכי איירי במדבר עמה ומענין לענין ולכך צריך ללשון קדושין. ועיין בהרשב"א דמפרש הכתנאי באופן אחר ואתיא שפיר:

דף ז' ע"א וצריכא דאי תנא קדושין משום דאיתתא בכל דהוא ניחא לה. מכאן יש להקשות על גירסת ופי' רש"י ז"ל דף ב' ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקני' נפשה. הרי חזינן מבואר מתוך מתני' דאשה אינה נקנית בחליפין ומטעם דלא מקנה נפשה אפילו בקנין שכל דבר נקנה בו. והיאך אפשר לומר דיהא חשוב הנאת פרוטה לגבי אשה מה שאינו חשוב לכל מילי דהיינו קנינים של תן מנה לפלוני וכדומה. ומשום דאשה בכל דהוא ניחא לה משא"כ לפי' ר"ת הוא מיושב ודוק:

שם ע"ב תוס' ד"ה חציך בפרוטה וא"ת וכו' לענ"ד יראה