בית מאיר ש"ס סז

דין זה דאין הכהן יכול למחול בסתם. ובודאי משמע מיני' בפשוט דלגמרי אין יכול למחול. וש"מ דלא סביר דהפרשה מכופר לו. ואי ממה שהוכיחו התוס' מפרק נושאין דא"כ הספיקות למה יפטרו מכפרה (ומשנה זו דפרק נושאין אינה מועתקת בהרמב"ם. והוא תימא) אפשר דלהרמב"ם לשיטתי' דס"ל כל ספק ד"ת שרי'. סובר דאף אלו אין צריכים כפרה והאיסור אכילה אינו אלא מדרבנן. ואף דשניהם יחד איקבע איסורא דלכ"ע אסור ד"ת. מ"מ כיון דהשתא כל אחד בא בפני עצמו לישאל עליו. ובדידי' גופא אין שום חזקה לאיסור סובר דד"ת שרי'. וצ"ע. דף לג ע"ב אלא מהכא אם יקום וכו'. אי דלא אתרו בי' אמאי מיקטיל. אין להקשות לעולם דלא אתרו בי' והא דחובשין אותו כדי להאכילו לחם צר כדאיתא סנהדרין פ"א ע"ב די"ל זה אינו דין תורה. שהרי אין לנו לימוד למיתה זו מן התורה. וק"ל:

דף מ ע"א אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איכא לעשה כלל. הקשה הפ"י והניח בצ"ע על הכ"מ ועל לשון הגמ' דאמר כגון מילה בצרעת דנ"ל ותיפוק לי' אפילו היא רוצה מי צייתא לה לעבור על ל"ת היכא דליכא עשה גבה. והאמת שהקושי' עצומה על הגמ'. ובפרט שהתוס' גיטין דף מ"א ובב"ב משני הכי בפשוט על קושייתם דלידחי עשה דפרי' ורבי' ל"ת דלא יהי' קדש. וכתבו ועוד דבדידה ליכא עשה אף דשם עשה דילי' לא בדידה תלי' כל עיקר. וא"א להתבטל בשום אופן. ולהכי נלענ"ד לידחק ולומר דודאי לולא שהמציא הסוגי' דעשה שאפשר להתבטל קילא ולא דחי' הי' ס"ד לומר אחרי שמצווים אנו לעזור איש את אחיו כדי שיקיים מצוה של תורה המוטל עליו מק"ו דחיי גוף שנאמר איש את אחיו יעזורו מכ"ש בחיי הנפש. וא"כ ה"א אף מסייע לחבירו לקיים מ"ע נמי רשאי לעבור על ל"ת. כי בזה ניחא להקב"ה. והוי כאלו הוא בעצמו קיים העשה. אמנם אחרי שמבאר הסוגי' דבעינן דומיא דמילה בצרעת. אבל מ"ע שיש לה מקום להתבטל ע"י רשיון אדם קילא ולא ניתן ל"ת לעבור מפני'. ממילא לומדים התוס' בק"ו שמצות מסייע למצ"ע שהרי היא בודאי קולא זו אית גבה. שהרי אם יאמר מי שחצי' עבד לא בעינא לך שתהא אתה המסייע לי אלא באחרת אני רוצה מי איתא לעשה דסייע כלל ולהכי פשיטא דלא ניתן לגבה לידחות הל"ת מקמה. ואל תשיבני ממה דקי"ל במילה בצרעת אפילו אחר שאינו אביו יוכל לקוץ בהרת. דשם שאני שהוא שליח אביו או הב"ד הוא והוי כמותם ממש שלהם המצוה א"א להתבטל בשום אופן. ובזה ממילא מיושב קצת הכ"מ שרוצה להמתיק פסק דידי' די"ל מנא לי' בדרבנן אף מ"ע דאפשר להתבטל נמי דחי' וא"כ ממילא אף היא שלה מ"ע דסייע נמי דחי' עד שמצא לו מקום. ובזה יש נמי ליישב מה שהקשיתי אני ע"פ דברי תוס' גיטין הנ"ל על קושי' הגמ' יבמות ס"א דאלמנה מן האירוסין לידחי עשה ל"ת. ות"ל דבדידה ליכא עשה. דאטו מצות יבום עלה דידה רמיא. ולהנ"ל ניחא כיון דא"א לו בשום צד לקיים המצוה מבלעדה הוי כאלו היא בעצמה מקיימה המצוה ודוק:

דף ע"ג בסוגי' דקדשה על תנאי וכנסה סתם עיין בהר"ן שהאריך. וקשיא לי לפום רהיטא תוך דבריו כתב דטעמיה דרבה היינו משום דאחולי אחיל לתנאי'. והביא ראיה לזה מדברי המקשן ע"ד עמוד א' שאמר אלמא כיון דעביד מעשה אחולי אחלי' ע"ש. וכתב נמי דודאי לפ"ז לא החליט רבה דאחולי אחיל דא"כ תקשה לי סיפא דמתני' תצא שלא בכתובה דמבואר הא גיטא בעי. אלא דסובר דיש לחוש הואיל ועביד מעשה דילמא אחיל ולכך גיטא בעי ע"כ דבריו וע"ש. וקשיא תיפוק לוה הא המקשה דפריך מחליצה וסביר דטעמא דחליצה הואיל ועביד מעשה אחיל. ע"כ ס"ל דהואיל ועביד מעשה ודאי אחיל. דאל"כ האיך היא מותרת בלא חליצה אחרת. וא"כ אף לדידיה קשיא מתני' נהי דסובר מקשה זה דאפילו בטעות אשה אחת בלא טעמא דבעילת זנות אמרינן הואיל ועביד מעשה ודאי אחיל. א"כ אף כתובה תשקל במתני' וצ"ע. וכעת אין הזמן עמדי לעיין כראוי:

דף פא ע"ב בתוס' ד"ה ר' מאיר אומר. וליכא למימר דלר"מ דיתמי נמי משתעבדו וכמקרקע דמי דא"כ אפילו וכו'. ר"ל דאי ס"ל מטלטלי דיתמי נמי משתעבדו. הרי לדידי מטלטלי וקרקע שוים וא"כ מטלטלים המשועבדים נטרפו א"כ למה לן דר"נ. ת"ל דזה המלוה טורף בכח שטרו המעות שביד לוי. דלו יהא שנתן לו במתנה והוי משועבדים נמי טורף אותם ואולם מדברי הרא"ש נראה דאין זו הוכחה. דנהי דלר"מ מטלטלי דאתנייהו בעין ברשות היורשין משתעבדי. מ"מ בהלואה דברשות אחרים לא מפקינן בע"כ ליתן כתובה זולת ע"י שעבודא דר"נ. אמנם מה שכתב המהרש"א דמה ראי' הוא דאימא דקרקעי נמי גבי' מדר"נ. וכן נראה מדברי הרא"ש. לא הבנתי כלל דמה צריך לקרקע דר"נ דאפילו מתנת קרקע נטרפת. דף פו ע"ב שבועה מה עבידתי'. הקשה הפ"י ומה דוחקא לשיטת רש"י דשבועות אישתבעי לי שבועת המשנה היא דילמא מההוא שבועה פטרה. ולענ"ד יש ליישב דהא מבואר בפוסקים [עיין סי' צ"ו בב"ש ס"ק י"ב] דגרושה אינו יכול להשבע שבועה זו משום דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו חוץ אם נשתהא הפרעון אחר הגירושין. וא"כ הכא דכתב לה אין לי עליך דהיינו אם יגרשנה למה לה פטור זה בשעת גירושין. בל"ז אין לו עליו שבועה זו. ולאחר הגירושין הלא הברירה בידה שלא להמתין עם הפרעון רגע אחת. וק"ל. אך הא ניחא לשיטת רבינו האי שבטור ח"מ סי' פ"ד דסובר דבפוגם תוך זמנו מחויב לישבע. אבל לשיטת הרמב"ם שם דתוך זמנו אפילו בפוגם נוטל בלא שבועה. הדרה הקושיא לדוכתה. דהא במה דתי' הגמ' בפוגמת עדיין קשה כנ"ל. ודוק:

דף הנ"ל התוס' שם הקשו מה פריך על מ"ד משבועות אפוטרופסת מי ידעה דילמא איירי שפטרה בשעה שהושיבה חנוונית. ועיין בהרשב"א תי' מספיק. ולענ"ד י"ל משום דאיתא בא"ע סי' צ"ח דמה כתיב () במתני' אומר דומיא דריש פרקין. והיינו משום דכל בשעת נשואין הם דברים הנקנין באמירה. ולכך לא רצה הגמ' לאוקים אחר נשואין דאז כתוב דוקא ולא הוי דומיא דריש פרקין וק"ל:

דף פט ע"ב שני שטרות וכו'. רש"י ד"ה דאי אוסיף כו' מסיים דאי לאו לבטולי קמא אתא למה כתבי'. קשיא לי הא י"ל דכתבי' לשטר מכר לנפקותא. אם יטרוף ממנו מלוה שלו יהא לו אחריות זה לתועלת להנכסים שקנה אחר זמן הראשון וקודם זמן ב'. ולא מבעי' לשיטת הסמ"ע סי' ק"ד ס"ק ט"ו שפוסק דאפילו מיני' דידי' ביש עליו ב' בעלי חובות בלא דאקני ולוה וקנה ולוה דהשני גובה ולא הראשון. ה"נ י"ל איהו ידע שיש עליו טירפה קודמת אף לזמן ראשון. ונמצא דהזמן הא' ידחה המלוה הקודמת משא"כ עתה אז לא יראה הראשון כ"א השני ויהי' שלו. אלא אפילו לשיטת הש"ך שם ס"ק י"ג החולק עליו. מ"מ יש נפקותא אם ברצונו למכור אותן נכסים שקנה בין זמן ראשון לשני ע"ש ודוק. וליהוי דינו כראשון במתנה לשני במכר. וכן קשיא לי גבי ב' כתובות. ואי ברור דאחריות דאקני ט"ס. אפשר דיש לדחוק וליישב גבי שטרי מכירה משא"כ בב' כתובות דודאי לענ"ד דלא אמרינן דאקני ט"ס. ומכ"ש לשיטת הש"ך סי' קט"ו דס"ל דדאקני אפילו בפירוש לא מהני גבי כתובה צ"ע. וכעת אין הזמן מסכים עמדי:

דף צה וכי כתבה לי' מאי הוי. הקשה בספר תורת יקותיאל הנדפס מחדש תוך הקדמתו. מאי מקשה הגמ' בשלמא בשותף שיש לו בגוף השדה שפיר לא מקני בדיבור