בית מאיר ש"ס סו

גוף הדין דהכא. דאפילו במקום מיגו אין להם נאמנות לגבי אחרינא מטעם אין אדם משים עצמו רשע וק"ל ועיין חדושי הרא"ה סוגי' הנ"ל:

דף יט ע"ב מודעא הי' דברינו. פרש"י אם שטר מכר הוא וכו'. יראה לענ"ד דלהכי דקדק לכתוב שטר מכר ולאפוקי שטר מתנה. והיינו ע"פ דברי התוס' ותי' ר"י דהיינו טעמא דמודעא הואיל שהשטר נכתב ונמסר כהלכתו שוב וכו'. וקשה ומה נמסר כהלכתו איכא אם הלוקח אנסו. וע"כ היינו משום דקי"ל תלוי' וזבין זביני' זבינא. ואך ע"י המסירת מודעה הוא דנתבטל. ושפיר עכ"פ גבי הלוקח שלא ידע מן המסירת מודעה כדין נמסר. וזה ניחא בשטר מכר. משא"כ במתנה דקי"ל תלוי' ויהיב לא הוי מתנה אף בלא המסירת מודעה. אם העדים מעידים שע"פ אונו נעשה מודה ר"נ דנאמנים באין כתב ידם יוצא ממקום אחר. דלפי עדותם נמי השטר בטל מעקרא ולא נמסר כהלכתו וק"ל:

דף כו ע"ב תוס' ד"ה אנן מחתינן. ואין נראה לר"י דחזקת האב מהני גם לינאי כדמשמע הכא ואמרינן נמי לעיל וכו'. ובמס' בבא בתרא דף ל"ב ד"ה אנן האריכו בלשון הקושיא וכתבו דלמה לא יועיל חזקת האם לבן הואיל ואינו יכול להיות האם כשירה אם לא יהא הבן כשר. ותימא לי הא בדף י"ד ד"ה אלמנה הוכיחו מן הש"ס דאף לר' יהושע הבת לא תנשא ומשום דחזקת האם אינו מועיל להבת. והא נמי אינו יכול להיות האם כשירה אם לא תהי' הבת כשירה. ולפיכך הי' נראה לענ"ד פרש"י עיקר. ואי משום מה שהקשו דהכא משמע דחזקת האב מהני להבן. וכן לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה. יראה לענ"ד די"ל תרי גוונא חזקה יש. חדא כל דבר יש להעמיד בחזקת שלא נשתנה מכמו שהי' מקודם. כמו אשה זו בחזקת כשירה לכהונה עומדת עד שיוודע לך במה נפסלה. וחזקה זו בודאי לא שייכא אלא בהאם שהיתה פעם קודם שנולד בה הספק שבי' בחזקת כשירה לכהונה. משא"כ הבת שנולדה אחר לידת הספק. וכן האלמנת עיסה טרם שנשאת היתה בחזקת כשירה לכהונה ונשארת בחזקתה. משא"כ הבת. ובתרי אלו לא שייך למוקים האב בחזקת כשירות שלא עשתה עבירה שהרי ידעינן שנשאת לס"ס או שהיתה בספק שביה. משא"כ הכא שהאב בחזקת כהן. אלא שהספק בהבן אם אביו עבר ונשא גרושה או חלוצה. יש להאב חזקת כשרות שלא עבר עבירה ולא נשא גרושה. וממילא הבן כהן צדק. וכן לדברי המכשיר בה [לשיטת התוס' שהוא מטעם אשה מזנה בודקת ומזנה ובל"ז י"ל דשם כדי לצרף להברי מצרפינן אף חזקה כל דהוא דהאם. וכה"ג מחלקו הפוסקים לענין מגו ודוק. ועיין בהתשוב' כי הקושי' מעקרא ליתא]. מטעם שהיא בחזקת כשירה ולא זינתה עם ממזר וממילא הבת נמי כשירה ודוק. ולשיטת התוס' ע"כ לדחוק מאוד שבאלמנות עיסה להשיא הבת לכהן שהוא לכתחילה גמור לא מועיל חזקת האב להבת משום דזה נמי מעלה עשו ביוחסין. כמו שכתבו שם לענין ס"ס. משא"כ ליפסל הבן מכהונה זה חשיב דיעבד וכן ליפסל הבת משום ממזרות דהוי דיעבד בזה שפיר מועיל חזקת האם להבת וצ"ע. וא"כ מזה נמי ראי' דלא כהב"י דהבת אף כי נשאת תצא:

בא"ד אע"ג דתרומה בזה"ז דרבנן היינו משום דע"ת דאוריית'. והקשה בספר פרי מגדים בהפתיחה להלכות שחיטה שורש ד' ד"ה ודע. ומה בכך כיון דתרומה שרי' למיכל דהוא ספק דרבנן תו אין נ"מ אי ע"ת דאורייתא. וכן להיפוך אי תרומה דאורייתא אף תחומין דרבנן בעינן סעודה הראוי' ותרומה אסורה לאכול:

ולענ"ד כוונתם הכי דודאי אלו ב' אומרים נטמאת וב' לא נטמאת. שפיר די"ל העמיד על חזקה התרומה והוי סעודה הראוי' אף אי תחומין דאורייתא. כיון דעיקר הספק שדנין עי' הוי בדרבנן. וההיתר תחומין דאורייתא ממילא אתי. משא"כ שם דאיירי שנטמאת ודאי אלא דב' אומרים מבע"י וב' אומרים משתחשך. דשוב על התרומה אין ליחדן כלל כ"א על התחומין שבם הספק אם נתקן אם לאו הוי הספק בדאורייתא. לא אזלינן בתר החזקה דתרומה כמו בספק דאורייתא. משום דעיקר הספק שאנו דנין עליו הוא בדאורי' [ועיין בחדושי עירובין דף ל"ו מה שכתבתי שם ישוב על פרש"י]. ואין נפקותא בין תי' הא' לתירוץ הא"נ. אלא דבתי' הא"נ מגרע החזקה קמייתא מכח החזקה דהשתא. ובתי' הא' הטעם הואיל והספק אינו כ"א בדאוריית'. ועכ"פ כחד מב' התירוצים מוכרח. דאל"ה אין מובן לההוא אוקימתא מדוע נקיט הספק בין מבע"י למשתחשך. לימא ב' אומרים נטמאת וב' אומרים לא נטמאת. א"ו דבזה מודה ר"מ ודוק. אמנם ע"ש בדבריהם בעירובין סוף ד"ה אמר ר' ירמי'. תראה כי דבריהם דהתם אינם מתקיימים למסקנתם בכתובות הכא. דבדרבנן שפיר מוקמינן על החזקה אף בתרי ותרי. ובאמת בל"ז דבריהם שם דחוק:

דף כז תוס' ד"ה כאן. ע"ש פי' רבינו חננאל. וקשיא לי על פירושו וכי ירושלים כבשוהו כרכום של אותו מלכות. הא בלי ספק של מלכות אחרת הי'. ומ"מ שם ע"ב לא הועיל לה () ריב"ן זכאי בעלה. הגם דיש לדחוק ע"פ הטעם שנתן ר"ח להמעליותא של מלכות אחרת דאפשר לא הוי שייך בירושלים. עכ"ז דחוק הוא. וצ"ע:

דף כח תוס' ד"ה קיום שטרות. מקשים העולם איך ס"ד דר"י לומר דהכא מיירי במודה בשטר שכתבו. דא"כ מה תועלת בהקטן אחרי שבלא זה יש גדול עמו. והוי לי' מחויב שבועה ואי"ל ומשלם. כדכתב הש"ך ח"מ סי' ע"ה ס"ק ל"ח. ויש ליישב ע"פ מה דאיתא בח"מ בסמ"ע סי' הנ"ל ס"ק ל"ז בשם הרמ"ה בטור. דלא אמרינן עד אחד מחייב שבועה אלא במקום שב' עדים מחייבים ממון בלא שבועת התובע וע"ש. וא"כ י"ל ע"כ לא קאמר הש"ך דבריו אלא בשטר בנאמנות שאז בב' עדים נוטל התובע בלא שבועה. משא"כ בלא נאמנות שאז אם טוען הלוה אשתבע לי אינו נוטל אלא בשבועה לא אמרינן מחשואי"ל משלם. אך לפום רהיטא מוכח מדברי הרמ"א שבש"ע ח"מ סי' נ"א שפסק אם טוען הלוה פרעתי על שטר שאין בו אלא עד אחד הוי לי' מחויב שבועה ואי"ל ומשלם. ואלו נימא שאינו חולק על עיקר סברת הרמ"ה הנ"ל. ע"כ לומר דשטר שאני מדכל כמה שאינו טוען אשתבע אמרינן שישלם שפיר חשוב ב' מחייבי ממון בלא שבועת התובע וא"כ הדרא הקושי' לדוכתה. אך י"ל דהרמ"א איירי נמי דווקא בשטר שיש בו נאמנות. ואף שמסיים להדיא שם. טען הלוה אשתבע לי חייב לישבע. כבר ביאר הסמ"ע שם דקמ"ל עיקר חידושא אף שיש בו נאמנות מ"מ מדאינו אלא בעד אחד חייב שבועה. אמנם כבר כתבתי בצד סמ"ע שלי. שדברי הסמ"ע צ"ע ע"פ לשון הרמ"א עצמו. שמסיים שאפילו בשטר בב' עדים אם טען אשתבע מחויב לישבע. וכנראה מן הסמ"ע שלא היתה גירסא זו לפניו. וכן משמע קצת מלשון הה"מ ע"ש. וק"ל. ויהי' איך שיהי' דחוק בעיני חילוק הנ"ל לומר. דמדאמרינן זיל שלים עד שיטען אשתבע חשוב ב' מחייבים ממון בלא שבועה. ובפרט למה שהסביר הש"ך הסברא שהוא משום מי יימר דמשתבע. ויותר נוח לי שהרמ"א מחולק עם עיקר דין הרמ"ה. ויהי' איך שיהי' שוב אין קושי' על התוס' הנ"ל. די"ל אינהו תפסו עיקר סברת הרמ"ה. וגם אין מחלקים בדוחק הנ"ל וק"ל. אך לקמן סי' צ' סעיף ג' משמע דהרמ"א כהרמ"ה ס"ל. וא"כ ע"כ בדעתו לחלק כנ"ל. אבל אפשר שהתוס' חולקים בזה עם הרמ"א. או שאיירי דוקא בנאמנות כהבנת הסמ"ע:

דף ל ע"ב תוס' סוף ד"ה זר שאכל תרומה מסיימו והא דאין הכהן יכול למחול היינו לענין שלא יהא צריך להפריש אבל לאחר שהפריש יכול למחול לו שיהא שלו. ובהרמב"ם הלכות תרומות. כמדומה בפרק י' מעתיק