בית מאיר ש"ס סה

דף טו מסיק הגמ' דנשמע דקבוע מחצה על מחצה אף לקולא מתשעה שרצים וצפרדע אחר ביניהם דספיקו טהור בר"ה. ולפום רהיטא יש לתמוה לפסק הרי"ף ותוס' ורה"פ ביבמות ריש האשה שהלך בעלה דאף רבנן ס"ל סמוך מיעוט לחזקה והוי פלגא ופלגא. א"כ הכא בלא קבוע הוי פלגא ופלגא ע"י חזקת הנוגע. אך ע"ש היטב ביבמות בחידושי רשב"א תמצא ישוב נכון:

שם ע"ב בתוס' ד"ה לא צריכא. תימא וכו'. ולפום רהיטא יש לתמוה על תמיהתם. שהרי יש להקשות בגמ' דמשני מחצה על מחצה ישראל לנ"מ דנגח תורא דידי' לתורא דידן. ומה ארי' מחצה על מחצה אפילו רוב כותים נמי לענין זה דין ישראל לו לשמואל דאין הולכין בממון אחר ברוב ועיין בתוס' ד"ה להחזיר כי תירוצם לא שייך בזה. ודלא כדברי ב"ש סי' ד' ס"ק נ"ו. וע"כ לבא בזה לסברת ראשונים שבס' א"ז. שת"ל כוונתי לדעתם. שדוקא אצל ישראל אמרינן אין הולכין בממון אחר הרוב. מפני שהחזקה מחזקת להמיעוט ונעשה פלגא ופלגא אבל חזקה שאצל הכותי ודאי דלא הוי חזקה. וכיון שאנו דנין על גוף החזקה אצל מי הוא והרוב כותי' ודאי דלא מאומה היא ודינו ככותי. ושוב ממילא אי אפשר לומר מחצה על מחצה כותי' לענין נגח תורא דידן לדידי'. דזה ודאי אף ברוב ישראל נמי הכי דינו לשמואל. וק"ל. שוב מצאתי בספר קצות החושן. תוך קונטרס הספיקות בדף י' הרגיש ומשני שפיר לפי סדור דבריהם ביומא אזני' דבריו שפיר ע"ש וק"ל:

שם תוס' ד"ה ומודה ואינו נראה וכו'. ולענ"ד י"ל דאך תני במתני' במה שמודה ר"י דהיינו באינו תובעו והדר קתני ואם יש עדים אז לכ"ע אינו נאמן ואפילו לר"ג משא"כ בתבעו ואין עדים דאינו מודה לר"י. דהא לר"ג אפי' בשור שחוט ס"ל מיגו. ובזה מיושב היטב קושי' מהרש"ל, בדף י"ח דלשיטת רש"י קשה במסקנא דלראב"י אינו חייב אלא בתבעו הי' יכול למיתני ומודה ר"י במנה לויתי מאביך והאכלתיו פרס באינו תבעו דוקא. דזה אינו דא"כ ודאי הי' קשה דליתני בסיפא ואם תבעו אינו נאמן אפילו לר"ג. דנהי דר"ג ס"ל מגו אפילו בשור שחוט אבל בתבעו הא לית לי' מגו הכא משום דאף בבנו אינו מעיז ודוק:

שוב ראיתי שאף המהרש"א דרך שם בדרך הזה. אבל לא שת לבו ליישב קושית תוס' הכא דאף למה דקתני באופן במתני' נמי קשה קושי' זו עיין ודוק:

שוב ראיתי שמעולם לא דרך בדרכי. ודבריו מגומגמים דכנראה סובר דלרש"י הסיפא ואם יש עדים נמי איירי בלא תבעו ולהכי סובר דאף לראב"י אף דס"ל בבנו אינו מעיז. מ"מ כיון דלא תבעו חשיב לי' משיב אבידה ופטור משבועה. וזה ודאי ליתא. דאם יש עדים ודאי אף לרש"י איירי בתבעו כדמוכח מקושי' תוס' על רש"י ריש הפרק ודוק. אף גם מה () ליתא כי הוא כותב דלעולם נאמן במגו. ומה מגו יש כיון דבבנו אינו מעיז. והי' לו לומר דלעולם נאמן מפני שהשיב אבידה ודבריו צ"ע. שוב ראיתי שגם המהרש"ל בהקושי' כתב ממש כדברי המהרש"א דהסיפא ואם יש עדים נמי איירי לרש"י בלא תבעו וסובר דבאופן זה ר"א מודה דבבנו מעיז ואית לי' מגו. והן הנה דברי המהרש"א ממש. ובכל זה לא ניחא לי ולא משמע לי מקושי' התוס' ריש הפרק על רש"י עיין ודוק. אך עיין בח"מ ס"ס פ"ח בש"ך מה שמביא בשם הגאון משמע שבאמת מפרש הסיפא ואם יש עדים בלא תבעו דלא כתוס':

שם בתוס' ד"ה ומודה ר' יהושע ואין להקשות לתירוץ דידי דהכל קשיא ליתני ומודה ר' יהושע באומר לאביך בידי והאכלתיו פרס שנאמן ואם תבעו אינו נאמן ונמי יהי' הסיפא לכ"ע. די"ל בשלמא על הרישא פי' רש"י דתהא רבותא דאע"פ שמודה מקצת פטור משבועה. אבל בהסיפא ביש עדים באופן דאיירי האידנא בשדה יותר הוא רבותא דאינו נאמן כלל. וצריך ליהדר ממה דלאשמועינן דצריך שביעה. אבל זה ע"כ ליתא דא"כ מעקרא לא מקשה מידי וליתני. לכן העיקר עיין מה שאכתוב בסמוך:

דף יח ולתני מודה ר"י באומר לחבירו מנה לויתי ממך וכו'. תימא לי ומה הקושיא אטו נאמנו' זה מכח מגו. הא כופר הכל מדינא פטור בלא מגו. ואפילו הי' עדים שראו ההלואה נמי נאמן לומר פרעתי הכל. ואפילו למ"ד המלוה בעדים צריך לפרעו בעדים. היינו כדפרשי' בשבועות שאומר לו ראה שבעדים הלוויתיך בעדים פרע לי דהיינו בייחד עדים. אבל אלו הלווהו לפני עדים שהי' באקראי בשעת הלואה. לענ"ד ליכא למ"ד דצריך לפורעו בעדים. ונאמן בפרעתי בלא מגו דלא הלוויתני. וא"כ מה שייך למתני ומודה באופן זה. ובע"כ צ"ל דמה דמשני הגמ' משום דקבעי למתני סיפא וכו'. והא קי"ל. לאו דוקא. אלא האמת משני. א"כ א"י מה דחקו התוס' עצמם לשנויי למ"ד צריך לפרעו עדים עיין ודוק. כי צ"ע לענ"ד על התוס'. ואולי יש לדחוקי דקושי' וליתני היינו בשאומר מנה הלוותני בייחוד עדים ופרעתי שאז נאמנותו אך מכח מגו:

שם מביא המהרש"ל קושי' דלפי' רש"י דמודה דר"י הוא בלא תבעו. א"כ לפי המסקנא דסוגי' דראב"י לא אמר ישבע אלא בתבעו נשאר קושי' הגמרא ליתני ומודה ר"י באומר מנה לויתי מאביך והאכלתיו פרס דאינו נשבע ומשום דלא תבעו ואליבא דראב"י. ונתחבטו בקושי' זו המהרש"ל ומהרש"א. ואף אני לעיל בסמוך. וכעת אני רואה דלדעתי הקושי' מעיקרא כמעט שבוש הוא. כי נהי דרש"י ז"ל בהקישיא וליתני פירש דהוי רבותא דאפילו יש מודה במקצת פטור. היינו למה דס"ד דאפילו במודה במקצת מעצמו בלי תביעה. בכלל שבועות מודה במקצת הוא. וכן נמי למה דתי' אי רבנן וכו'. אי ראב"י וכו'. דנמי בההוא מחשבה אזלינן משא"כ למה דמקשה וראב"י ל"ל משיב אבידה פטור. ופרש"י משום דתקנו חכמים המוצא מציא' לא ישבע. ומכח זה הוכיח דראב"י אך בתובעו מחייב. מה תו איכא לאקשוי' וליתני מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס. הא בזה הטעם משום דמשיב אבידה הוא ומהיכי הוי ידעינן דר"י מודה במגו בלא השבת אבידה דמשום דאין שור שחוט. ופשיטא דאין התחלה להקושי' זו למתני אליבא דראב"י וק"ל:

שם ע"כ מ"ט אין אדם משים עצמו רשע. יש להקשות, למה דמשני התוס' במס' ב"מ דף ג' ע"ב. וכן בכריתות. דלהכי נאמן לומר לא אכלתי שוגג אלא מזיד. אף דמשים עצמו רשע. משום דחשיב כעושה תשובה ואין רוצה להביא חולין לעזרה. ומדבריהם למד הרלב"ח בתשובה הביאו בספר ס"ט ס"ס קפ"ה וכתב דבנידון שאם לא נאמן לדבריו עושה איסור הרי הוא נאמן על עצמו לעשותו רשע. א"כ הכא נמי נימא דכוונתו לתשובה ולתקן מה שעיוות מה שחתם שקר עתה אין חפץ שיצא מכח אל הפועל ושיוציא ע"י שקרו ממון גזול מחבירו. וליהוי בדומיא שאינו רוצה להביא חולין לעזרה. כן הכא אינו רוצה כנ"ל:

ואולם לפי משמעות דבריהם ביבמות דף כ"ה ע"ב ד"ה ואין אדם משים עצמו רשע. שכתבו בלשון זה היינו לפסול אבל וכו' דאין לנו לכופו להביא חולין לעזרה. [ועיין תשוב' הנ"ש בני של התשב"ץ סי' תק"ל]. לפי דבריהם י"ל שעד כאן לא אמרינן הכי אלא למה דאין נפקא מיני' אלא לגבי דידי' הוא דאמרינן. כיון דלפי דבריו אומר הכי דרך תשובה. אין לנו לכופו להביא חולין לעזרה אבל במידי דנ"מ לאחרינא כמו הכא. אדרבא אמרינן מאן יימר דנעשית רשע פעם לזה אין לך נאמנות ומה שאתה אומר עתה הוא שקר ורצונך להעיד בשקר. וא"כ צ"ע בתשוב' מהרלב"ח גופי' לעסק מה הוא אומר דבריו. וממילא נמי שאין שום קושיא למה שהניח שם בספר ס"ט בצ"ע מרבית כי שם הוא ממש