בית מאיר ש"ס סד

ורשב"א ותשובת ריב"ש סי' שע"ח. ותשובת ריב"ן ל"ב סי' א'. ובלח"מ ובעטרת פז. ודע עוד שהוכחת תוס' הנ"ל לפירושיהם אפשר לדחות דאלו היינו אומרים דאיהי שפיר דייקה לא הי' מזיק מה שהעד אומר בדדמי משום דהאשה נהי דהיא עצמה אומרת בדדמי. היינו מה שהיא רואה בעיני' וסומכת בלבה שהוא אמת. אבל על דברי העד חוששת היא בעצמה שמא בדדמי אומר. ודייקה שפיר. לכן הוצרך הגמ' לומר והכא לא דייקה. וכן מוכרחים אנו לומר לפי' בעל המאור ודוק. ועל פי' הרמב"ן קשה מאוד מה דקאמר הגמ' וחזינהו לאלתר דלמה זה. והרגיש בו הריב"ן לב הנ"ל וצע"ג:

סוגי' הנ"ל. עיין בק"ע של מהרח"ש דף מ"ט שם כתב לפי' הריטב"א דהיינו פי' הרמב"ן לא גרסינן דקאמר אסיקינהו וכו'. וע"ש שדחק לפירושו למה בעי לאלתר. ולענ"ד י"ל לגירסתו דלהכי בעי לאלתר ר"ל באופן דליכא למיחש לחזו אנשי דלא מעלו. והגידו סימנים אנו להנשים המעידים. ועיין חדושי רשב"א. ונראה ג"כ שם בק"ע דלפי' רש"י ותוס' לא גרסינן דלאו עלי' וכו' וזה מפני כי בב"י ():

דף קיז מצינן שאין האחים נכנסין לנחלה על פיהן. הקשה לי אחד מפולין מו"ה וואלף אמבדור. הא ע"כ יש לבעל בן או בת ומה עסק לאחין להכא. ושניתי לו דמשכחת לה בשיצאה היא ובעלה ובנה למדה"י. ובאתה ואמרה מת בעלי ואח"כ מת בני דנאמנת לישא. ומ"מ אין האחים נכנסים לנחלה. וק"ל:

דף קיט תוס' ד"ה מחוורתא. בסוף הדיבור. וא"ת לר"מ היכי משכחת לדמאי. ונראה לענ"ד ליישב ע"פ מה דאיתא במס' ב"מ דף פ"ח תוס' ד"ה תבואת זרעך. שמקשו לר"ת דמאי דמשמע הא אי וודאי לא עישורא חייב ד"ת. ת"ל דהוא לקוח. ותירצו דלעולם היא דרבנן אלא דבודאי הוי מעשר ודאי דרבנן. ובספק הוי דמאי. ולדברים אלו יש להקשות למה הוצרך הש"ס בכל מקום לומר מש"ה בדמאי הקילו הואיל דרוב ע"ה מעשרין. וכה"ג משני רבא בפ' במה מדליקין. ור"ל דלכך אינו אלא חומרא דרבנן בעלמא. תיפוק לי' אפילו הי' ספק שקול. הא לא הוי כ"א ספק דרבנן ולקולא. כיון דאפילו הודאי פטור מד"ת משום זרעך. וצריכנא לומר דסוגי' הש"ס ורבא דלעיל סברו כמסקנת הש"ך בי"ד סי' ק"י דס"ד היכי דאתחזק איסורא לא אמרינן ספיקא דרבנן ולקולא. והיינו כר' יוסי שהובא שם בש"ך ופר"ח [ואפילו לדברי תוס' בכורות דף כ' סוף ד"ה. וא"א דאפשר שהכניסה במוץ שלה היינו היתר לדאורייתא. אבל מ"מ מדרבנן אסור לאדם. אכילות קבע והוי שפיר בחזקת איסור דרבנן]. וממילא לרבנן דפליג עלה דר' יוסי וסובר דאפילו באיתחזק איסורא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא. פשיטא דאפילו בספק שקול הוי מדינא לקולא. ולא הוי כ"א חומרא דרבנן בעלמא. ואפילו נדחק דלא ליהוי סייעתא לפסק הש"ך הנ"ל מסוגי' הנ"ל. ונימא דסוגי' הנ"ל ורבא רצונם לתרץ כל דמאי ואפילו בלקוח קודם מירוח דמחייב לשיטת ר"ת ד"ת. ולא הוי ספק דרבנן כ"א ס"ד. מ"מ אין קושי' על ר"מ להקשות היכי משכחת דמאי. דבודאי איכא לאשכוחי לדידי' בסתם דמאי הנלקח אחר מירוח. ולשיטת ריב"ם דבמס' ב"מ שמפרש להיפוך משיטת ר"ת נמי אפשר ליישב עכ"פ לר"מ בנלקח קודם מירוח. דאז לשיטת ריב"ם זה לר"מ לא הוי כ"א דמאי מחומרא בעלמא. ודוק:

ואולם מה שהמציאו האחרונים ה"ה הפר"ח ומ"י פלוגתא בזה דלר"מ באיסור דרבנן אפילו בהוחזק איסור אזלינן להקל. צ"ע גדול. כי לפום רהיטא במס' ב"מ דף נ"ה מבואר דאדרבא ר"מ מחמיר בדרבנן כעין של תורה יותר מרבנן. ונהי דהתוס' י"ט שם בביאוריו על המתני' הביא הרמב"ם שפוסק כירושלמי באופן שממתני' זו של ב"מ אינו מוכרח. מ"מ מביא שם ירושלמי שביאר מתני' דערלה שהחמיר ר"מ בתרומת מעשר של דמאי לדמע כשל ודאי מההיא טעמא. שר"מ מחמיר בדרבנן. וא"כ ע"כ לומר מה שהקיל ר"מ בדרבנן בעירובין יותר מר' יוסי. טומאה שאני כדרך שמתרץ הגמ'. אע"פ שמקיל ר"מ. וזה היפוך מסברת פר"ח בי"ד שכתב איסור מטומאה לא ילפינן. ודבריו להקל באיסור יותר מטומאה. ולפום רהיטא דבריו באמת תמוהים. דהרי הגמ' עירובין מדמה איסור תחומין לטומאה. אמנם גם על דבריו יש להקשות. דהרי בטומאה דהתם נמי אתי' לידי אכיל איסור. כגון שיאכל קדשים בטומאת הגוף ע"י טבילה זו. לכן לענ"ד עכ"פ ללמוד היתר מדברי ר"מ כדברי הפר"ח ומ"י הנ"ל. עדיין צ"ע. כי מקודם מוכרחים אנו ליישב סתירת ר"מ מה שנראה דעתו מהופכת בדרבנן פעם מחמיר ופעם מקיל. ואי"ה בלי נדר אשים עיוני על זה. וכעת אין הזמן מסכים עמדי [אמנם הקושיא אפשר לדחות כי דוקא בנהוג התיקן שגזרו איך לנהוג ס"ל שעבדו חיזוק כשל תורה משא"כ בדיעבד שאירע בספק. ודוק כי צ"ע עוד]. ויש לעיין כתובות דף נ"ו ע"ב ובתוס' שם:

מסכת כתובות דף ח בתוס' ד"ה רב תנא. וצ"ע קצת דמה בכך דר"י לאו תנא. הא מ"מ איתא יומא דף מ"ג ע"ב דלא מיבעי' דר"י לתנא לא ציית. אלא אפילו לרבי' לא ציית. וא"כ איכא נמי לשנויי אליבי' דפליג כמו לרב. ועיין סוכה דף י"א ע"ב בתוס' ד"ה דברי ר"ש בן יהוצדק מבואר דהוא נמי תנא הי'. ואולי י"ל נהי דלא ציית לתנא ופליג. היינו במידי דהלכת' למשיחא ואין בו נ"מ לדינא. משא"כ במידי דנהוג כיון דאמורא הוא לא הי' רשאי לחלוק על תנא. וכה"ג איתא במהרי"ק דכללא הש"ס הלכה כמר לא נאמרו אלא בנהוג:

דף יג ע"ב תוס' ד"ה מסייע לי'. הקשה ר"ת אכתי וכו'. בעניותי א"י מה קשיא לר"ת. הא מסקנת התוס' ע"א ד"ה ואין אוסרין. דאף לזעירי בנסתרה וטוענת לא נבעלתי מודה ר"י דכשירה מטעם ס"ס ולא נחלק אלא במודה שנבעלה. וכדביארו בד"ה השבתנו דאך מטעם דאין אפטרופוס לעריות לא חשיב לה מיגו. א"כ כשמודית שנבעלה. ומ"מ מכשיר ר"ג אפילו ברוב פסולים. שפיר מקשה ר' יהושע מדברת שמודה שנבעלה בר"פ היינו שבוי' דאף שבשבוי' כולם פסולים מ"מ הא טוענת לא נבעלתי מ"מ אתם מודים שפסולה על פי רוב גוים פרוצין. וה"ה הכא שתפסול ולא תועיל טענתה לכשר נבעלתי על פי הרוב פרוצין. וזה ודאי אין לומר דבשבוי' לר' יהושע ע"פ הצטרפות דאין אפטרופוס ואפילו בישראלי' לרוב נכרים פרוצים חשובה ודאי נבעלה. וכדמשמע מלשון רש"י ז"ל. שכתב כולנו עדים שנבעלה. דזה ע"כ ליתא דא"כ אפילו ליכא עדים שנשבית נימא דהוי מגו במקום עדים דאנן סהדי שנבעלה. א"ו דזה אינו אלא דחשובה נבעלת מחמת רוב. וא"כ הא הוי ממש חד עם מדברת שמודה שנבעלה. וצ"ע:

דף יד ע"ב תוס' ד"ה כמאן. לדבריהם דמוקמי העובדא דבקרונות של צפורי הי' מעשה בטוענות ברי ומשום הלכתחילה בעי ב' רובא. א"י לבאר קושית רב ירמי' לקמן וליוחסין לא בעינן ב' רובא והתנן. דמה ענין זה לזה. בעובדא דר' יוסי עיקר הטעם משום ברי דידה וק"ל. וכן הקושי' דבתר הכי ולרב חנן דאמר הוראת שעה היתה קשיא הא ג"כ לק"מ. עיין וק"ל. ולשיטת הה"מ הרמב"ם כמעט תופס פי' זה לעיקר וצ"ע: