בית מאיר ש"ס סג

צאית מפני הריוח שנפטר בתרומה טמאה ולהכי מוכרחים לומר לו שאינה כלל תרומה:

שם ע"ב אימא משתעמוד בקומתה ונכנסה לחופה. הקשה לי הבחור משכיל ר' מרדכי בר' נח מליסא לפרש"י דמשתעמוד בקומתה היינו שתגדיל. למה לי משתגדיל. הא כל ההיקש אינו אלא שמא עתידה למאן. והא לב"ש אין ממאנין אלא ארוסות. ומה תו איכא למיחש בתר שנכנסה לחופה אף קודם שתגדיל. והשבתי לו דנהי דלב"ש אין מועיל המיאון בתר נשואין לענין שתהא מותרת לאחר בלא גט. מן הטעם המבואר בפ' ב"ש מגזירת דרבנן. מ"מ ודאי דמודו דמועיל מיאונה לענין שלא ליורשה. כי בלי ספק אף לב"ש אינה כלל מורדת. כי מה"ת יחייבו אותה חכמים בענינים כאלו ע"י נשואי אמה ואחיה שלא מדעתה וא"כ לק"מ וק"ל:

דף צב ע"ב רש"י ד"ה בזמנו. ורב אשי דאמר לעיל נותן לה שני גט והותרה לו לית לי' דרב המנונא. וכתבו התוס' תוך ד"ה נותן לה. ומתוך פי' הקונטרס משמע דאיירי בניסת. וע"ז חלקו כל הפוסקים ומפרשים. אלא דמפרשי לדרב אשי אך בנתקדשה. כמבואר בא"ע סי' קנ"ט. ויראה לענ"ד להליץ בעד רש"י ז"ל מה שדחקו לפרש בניסת. דהנה בתשובת שב יעקב סי' מ' מפלפל עם הכ"י שרצה לומר היכי דהיבם אינו חפץ בה ורוצה לחלוץ. דלשיטת התוס' היא מותרת להמקדש. אם תהא צריכה גט מקודם כדי שתהא חליצה העולה ליבום. כי הכ"י דימה לחליצת תוך צ' יום דקיי"ל דצריכה להמתין כדי שתהא ראוי' ליבום. והשב יעקב הוכיח מדכתבו הטור ורמ"א דצריך המקדש לקדשה עוד הפעם בתר החליצה מפני שיש ספק אם הקדושין ראשונים תפסו ש"מ דאינה צריכה גט. דאל"כ מה קמ"ל פשיטא דאחר גט דצריך לקדשה. ודחק עצמו דחשוב עילה ליבום. דאלו רוצה כייפינן להמגרש שיגרשנה. ואני כתבתי בחיבורי דדומה ממש לחליצת מעוברת דקי"ל דאף בדיעבד לא מהני החליצה דף ל"ו דקי"ל כר"ל דמדביאת מעוברת לא שמה ביאה. אף חליצת מעוברת לא שמה חליצה אף בדיעבד. והוצרכתי לדחוק עצמי באופן אחר ע"ש. ואולם כתבתי שם נמי לפי זה דמוכח נמי מן הסוגי' הכא כדעת הש"י. מדאמר רב אשי תחילה אם הי' יבמה כהן חולץ לה ושרי' לי'. ואם איתא כהנ"ל הי' לו לומר מגרש לה המקדש וחולץ לה. דנהי דאף בתר הגירושין פסולם להכהן להתייבם מטעם גרושה. אכתי לא הוי כ"א חייבי לאוין דקי"ל חולצות וכדפי' רש"י דף מ"א ע"ב. משום דהוי לא אפשר. אבל קודם הגט דהוא אשת איש והיבום אף בדיעבד אינו קונה הלא החליצה לאו מידי היא. כמבואר ל"ו הנ"ל. אך לפי זה הקושי' עכ"פ יותר אלומה וכל התירוצים דחוקים. אמנם התוס' דף ט"ז ד"ה בני צרות סברו בקושייתם דשומרת יבם שנתקדשה פקע הזיקה מדהיא על היבם ערוה דא"א ומותרת להמקדש. וא"כ מה דקאמר הכא אם הי' היבם כהן חולץ לה. היינו אך מפני הספק דשמא הקדושין אינן תופסין בה. הא אלו ידעינין ודאי שהקדושין תפסו לא היתה צריכה חליצה. א"כ אין שום קושי'. כי הא מסיק הגמ' דף מ"א הנ"ל דהיכי דשייך. סברת אם יבא אלי' לא חיישינן אפילו לא מחזני ומקרי חליצה העולה ליבום ממ"נ ע"ש ודוק. ומה שפי' רש"י וספק צרת ערוה עיין במהרש"א ובחבורי ודוק. אלא שהתוס' מכח קושייתם נדו מסברתם. ולענ"ד אפשר לדחות קושיתם. כי י"ל דשמואל ס"ל דאף תנאי קדמאי הי' מסופקים אי קדושין תפסו בה ושאלו בני צרות מהו. להצד אם אין קדושין תופסין אם לא יהי' ספיקי ממזרים. אך עדיין אלו איירי שמואל אך באירוסין ולא בנשאת. אכתי תקשה הא פוסק שמואל הלכה כר"י בן בתירא שאמר שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה אסור לכונסה. והטעם מבואר בתוס' ד' י"ח ע"ב ובח"ר שם משום דלא אלימי קדושין למדחי הזיקה ולפיכך אסורה לו עד שיפקע הזיקה ע"י חליצת או ביאת אחיו באחותה. וא"כ נהי דסברת התוס' אמת דאם קידש יבמה לשוק הופקע הזיקה. היינו ד"ת לענין ששוב הבנים ודאי כשרים. אבל ודאי דמדרבנן אסור בה עד שתחלוץ דהא לא אלימי קדושין למפקע זיקה לגמרי מדרבנן. וא"כ הדרא הקושי' לדוכתא דמהראוי שיגרשנה המגרש מקודם ובתר הכי תחלוץ ולא שייך סברת אם יבא אלי' דדילמא יאמר אלי' דהקדושין תופסין בה, ומ"מ היא צריכה חליצה מדרבנן. וחליצת אשת איש הא לאו מידי הוא. כמו שהיבום אף בדיעבד אינו קונה. משא"כ אי איירי בנשאת. שפיר פקע הזיקה לגמרי. כדכתבו התוס' שם גבי שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה. ושפיר סברת אם יבא אלי' ע"י הממ"נ. ולכן הוצרך לפרש תחלת דברי שמואל בנשאת. ונהי דנייד מכח קושי' דא"כ חוטא נשכר לומר אלא מ"מ במה דאיירי בנשאת תחלה כן איירי בתר הכי ודוק:

דף קו אמר רב אושעיא ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו. תימא לי איך יחלוק רב אושעי' על תנא דר' אליעזר דף קי"א ע"ב. בא יבם על הקטנה וכו'. ר' אליעזר אימר מלמדין וכו'. ועל כרחך לומר דר"א סובר דהיינו טעמא דת"ק דסותם פסיל את הקטנה משמע לי' בהחלט. ומשום דאף כי תמאן מעצמה איני פעולה. משום דאינה ממאנת לזיקתה. דאלו טעמו כטעמא דר' יהושע שבדף ק"ט שאך אין מלמדין למאן כדי להתרחק ממיאון לא שייך לומר פסל את הקטנה דהא בלי ספק איתרמי דפסולה לו מעצמה תמאן בו כדי להנשא לאחר. אלא ש"מ כנ"ל. ופוסק ר"א כת"ק. עכ"ז קצת קשה שלא הי' לו לסתום הדברים בדעתו. אלא הי' לו לומר הלכה כת"ק דסובר אינה ממאנת לזיקתו. וביותר קשה לי. דא"כ למה לא קאמר הסוגי' דף קי"א זה לצריכותא. דהא לפ"ז זה פלוגתא אחריתי ממש היא מדלעיל. דלעיל לא שמעינן אלא דמלמדין במקום בעל. אבל ביבם לזיקתו הא לא שמעינן מהתם כלל. וצ"ע וע"כ הסתם גמרא בצריכותא זה אזלה אליבא דעולא דפליג על ר"א. דס"ל דזה אין סברה כלל לומר אליבא דב"ה שאמרו ממאנת ביבם דלאו היינו לזיקתו. ומזה נמי ראי' לפסק רב אלפס דלא כרב אושעי'. וק"ל:

דף קיד מ"ט דאיסור לאו לא גזרו בי' רבנן. אף דמלאכת אוכל נפש הוא. משמע הכא דדישה בי"ט אסור ד"ת. ועיין בר"ן ריש פ' אין צדין. אמנם בבעל מלחמות פ' חביות כתב על לשון תשובת הרי"ף דנשמע מינה דסובר דישה בי"ט מדהוא אוכל נפש אינה אלא דרבנן בלשון זה ומה שאמרו בפ' חרש י"ט דאיסור לאו. לא שהחולב בי"ט לצורך אוכל נפש הוא בלאו. אלא שהמלאכה בעצמה בי"ט איסור לאו ובשבת איסור כרת. וא"י מה פעל אכתי קשה למה הוצרך לומר דהוא מפרק כלאחר יד. הא בלא"ה יש לחלק במקום צער בין י"ט לשבת מפני שהוא אוכל נפש. דף קטו תוס' ד"ה טעמא. אבל אין לפרש וכו'. ואפילו אמר בדדמי נאמן. ר"ל ולכך מסיים הגמ' והכא לא דייקה. הא אלו הי' ידוע לנו דדייקה הי' נאמן אלא דהספק לנו דדלמא במלחמה לא דייקה. ע"ז מקשו התוס' דהא אפילו וכו'. וא"כ הי' לו למיבעי או דילמא איהו נמי אמר בדדמי. אלא ודאי מזה הוכיחו דהגמ' לא נסתפק בהעד דאיהו לא אמר בדדמי כ"א דהספק בנאמנותו ומשום דאיהי לא דייקא. והנ"מ דא"כ אפילו אמר העד קברתיו דנמי איכא האיבעי'. ולענ"ד נמי לפי זה האיבעי'. אפילו אמר העד מת על מטתו דיש למיבעי' ודוק. ר"ל מת על מטתו ע"י מלחמה שבמלחמה ירד והוכה ושב עד שמת על מטתו. ודע דלההוא פירושא של התוס' בהאיבעי' לא אזלין לפום רהיטא דברי התוס' שבעמוד ב' ודוק. וכבר הרגיש בזה הב"ש. והרוצה לעמוד לעיקר כוונת הלכה זו. מחוייב לעיין ברי"ף ובעל המאור ובעל מלחמות והרא"ש. וחדושי רמב"ן