בית מאיר ש"ס סב

בשם ה"ר שמואל בן חיים דדייק מאבל לא לאשה דלאחר מיתה קאמר דאין יוצאין לאשה משום דהדין עמו. ומשמע הא למ"ד הדין עמה לאחר מיתה יוצאין לאשה:

וא"כ מהראוי דלמ"ד הדין עמה לאחר מיתה יאכלו בגינה. וקשיא עליו ממתניתין וברייתא דלעיל וצ"ע לפום רהיטא. שוב ראיתי כי לק"מ ושפיר דייק דודאי כל זמן שלא גבתה עדיין הם ברשות היורשין לענין אכילת תרומה. כמו דקיי"ל גבי האיצטלא שפרסו אמיתנא אבל אם הפילה שן ועין נהי דמחיים דבעל ניחא שאינם יוצאין להאשה היינו מפני שלא הגיע זמנה לגבות משא"כ לאחר מיתה כיון דהדין עמה מיד שמפלת שינו חשיב כאילו גבתה ותפסה לגוביינא. וכיון שהדין עמה בודאי מהראוי שיהא העבד יוצא לחירות וק"ל:

דף סט ע"ב כיון דעיברה לא תאכל ליחוש שמא עיברה מי לא חנן וכו'. ופירש"י אלמא לחדא ביאה חיישינן. ויש לתמוה הא שם דף ל"ד מסיק באמת הגמ' דבעלו ושנו אבל לביאה חדא לא חיישינן. וע"כ לומר דקושי' הגמ' הכי קאי כיון דתנו עיברה לא תאכל משמע לי' דקאי על מה דקאמר ישראל שבא על בת כהן תאכל. דאם עיברה מביאה זו לא תאכל ואלו לא איירי אלא בבעל ולא שנה לא שייך למתני עלה כלל עיברה. דהא איו אשה מתעברת מביאה ראשונה. א"ו דאיירי בבעל ושנה דעלה שייך למתני עיברה ואמאי לא ניחוש דילמא עיברה. וכ"ת לחדא ביאה שהיא ראיי' להתעבר בה לא חיישינן לזה מביא אלמא תניא ופרש"י אלמא לחדא ביאה דהיינו השני' שראוי' להתעבר בו חיישינן. ומשני דוקא ליורשיו חשו לביאה חדא כזו וק"ל. את הנ"ל כתבתי בחזרתי להש"ס בלי עיון כל הצורך. ואפשר כבר דיברו בו מחברים ואף אני כמדומה לי כבר כתבתי בענין זה. אלא לשעה חדא אי אפשר לי לחפש אחריו וכתבתי הנ"ל מה שנראה לי לדחוק לפי שעה. ומזה סתירה לסברת בעל ספר נ"ב חלק א"ע סי' כ"ב שר"ל דמה שנאמר אין אשה מתעברת מביאה ראשונה היינו על הרוב. אבל המיעוט אפשר דמתעברו מביאה ראשונה. א"כ פשיטא דלא מקשה הגמ' מידי דהכא איירי שנבעלה אך הפעם ולהכי לא חיישינן מפני שהרוב אינו מתעברות עד דחזינן שהיא מן המיעוט ועיברה. א"ו דליתא כלל במציאות [אך לפירושי קשה מה מקשה ובנשואין לא חששו והתניא וכו'. דילמא שם איירי שנשאת ולא בעל אלא פעם אחד ולהכי הדרך השני יותר נכון לפום רהיטא וצ"ע ברמב"ם] תו אפשר לדחוק דלבתר דמשני הגמ' דף ל"ד על קושי' תמר דבאצבע מיעכה שוב באמת לא צרכינן לאוקמי המתני' בבעלו ושנו. אלא דלהכי מפרישין אותן משום דחיישינן שמא באצבע מיעכה ונתעברה מביאה חדא. וכן אזלא נמי קושי' הגמ' פה:

דף ע זרע זרעה לא אצטריך קרא דבני בנים הרי הם כבנים. ופי' רש"י בפ' הבא על יבמתו ותימא הרי הכא איירינן לענין בן הבת שחשוב לאם הבת כבנה. ושם בפ' הנ"ל דף ס"ב ע"ב חקר הש"ס מנה"מ ופרש"י דבן הבת יהא חשוב כבן. ומסיק דנשמע מפסוק שבדברי הימים אבל לא מן התורה. וא"כ הא שפיר צריך לרבוי זרע זרעה מן הבת דמן התורה לא נשמע כלל. וע"כ לדחוק מאוד דס"ל לתנא אחרי שנשמע מד"ה ש"מ דהי' פשוט להם שאף בן רבת חשוב כבן. ואפשר מן התורה מן פסוק הבני בנים דלבן. ואף דהסוגי' דוחה אלא מעתה. היינו דמזה לבד יש לדחות אבל מד"ה למדינן דמ"מ נשמע להו הכי מן התורה מלבן. ולכן דורש לזרע פסול וצ"ע. שוב עיינתי ויותר נראה ליישב על פי פי' ראי' שם שפי' דבן בנו פשיטא לן. ומה סברא הוא דזה יותר פשוט. וע"כ משום דבן הבן מתיחס אחריו דמשפחת אב קרוי משפחה. משא"כ בן הבת שאינו מתיחס אחריו אלא בתר אביו להכי דרש מנה"מ. וזה ניחא שם בהבא על יבמתו אבל הכא דמה דמאכיל אי פוסל להאשה. הא גוף זרע זו אינו מתיחס אחר אמו אלא בתר אביו ומ"מ חשוב זרעה לפוסלה או להאכילה. ממילא נמי פשיטא דבן בתה ובן בנה שוים לפוסלה או להאכילה. והוי נמי מסברא חיצונה דבני בנים הרי הם כבנים בלא קרא. ומיושב בזה מה דיש לדייק מנ"ל לרש"י זה דלבן בנו לא צריך קרא. דלמא על הכל שאל מנה"מ. אבל עתה ניחא שהוכיח הכי מכח קושייתי הנ"ל סוגי' דדף ע' הנ"ל דאלו כן אין ישוב להקושיא ודוק:

דף ע"ט ע"ב מתני' א"ר יהושע עיין הסוגי'. ועיין במהרש"א הקשה בתוס' ד"ה א"ה יבומי וכו'. וכתב וקשה א"כ מאי קאמר דיקא נמי דקתני וכו' ויבמו את אשתו. דהא נמי ידע המקשה דמיבמין אשתו דבת חליצה היא אמאי לא מתיבמת. ותירוצו אינו ולהכי הרמב"ם בספר אגרת התשובה דף מ"ב פירש הלכה זו הכי. אקשינן עלה דר' עקיבא הכי מכדי שמעינן לי' לר"ע דאמר חייבי לאוין כחייבי כריתות דמי. וכשם שאם עבר אדם ונשא אחותו או אחות אמו וכיוצא בהם. אין אותו ערוה זקוקה ליבם כלל כך זה סריס אדם שעבר ונשא אשה הואיל והיא אסורה עליו בלאי. אינה בת חליצה ויבום לר"ע ואין עלי' זיקה כלל. ואיך אמר ר"ע שהיא צריכה חליצה והיא אשת סרים. ופריק ר' אמי אליבא דר"ע ואמר זה שסריס אדם גיורת נשא שהיא מותרת לו ואין בנשואיה איסור לאי כלל. ולפיכך היא זקוקה ליבום. ומפני זה אמר ר"ע שריא חולצת. ושאלינן לי' אי הכי יבומי נמי תתייבם כלומר מאחר שאין בנשואי סריס זה שמת איסור. למה אמר ר"ע חולצין את אשתו יבומי נמי תתייבם והדרינו אה"נ. ואיידי דאמר ר' יהושע שהסריס חולץ וחולצין לאשתו אמר איהו נמי חולץ. ואמרינן דיקא נמי דקתני העיד ר' יהושע בן בתירא על בו מגיסת וכו'. ש"מ שאשת סרים אדם בת חליצה ויבום היא אפי' לר"ע ואי אפשר להעמיד דין זה אליבא דר"ע כי אם בשנשא גיורת שאין שם איסור כלל עכ"ל. אבל על פירושו נמי יש לתמוה חדא הלשון דקאמר כגון שנשא אחיו גיורת אינו נכון אלא הי' לו לומר כגון שנשא גיורת. ותו תחילת הקושיא מאי קשה איך קתני חולצין לאשתו כיון דלר"ע אינו בת חליצה כלל כיון דאין קדושין תופסין בה. ודילמא איירי שנשא אשה קודם שנעשה סריס וסבר ר"ע אע"פ שהיא עכשיו סריס אדם מכל מקום הרי אשתו היא והיא בת חליצה. וכן הדיקא נמי דמייתי דאליבא דר' יהושע ע"כ מיירי שנשא הסרים גיורת. אינו מוכרח כלל. ואף אי נימא דהאי עובדא אליבא דר' יהושע פרשינן לי' מכל מקום אינו מוכרח שנשא גיורת אלא שנשא ישראלית קודם שנעשה סריס. ומלבד זה בתר הכי מוכרח בעצמו לשכל את ידיו ולפרש הסוגי' על חולצין ע"ש. להכי הנראה דעיקר כדפרשי' דהקושי' קאי על חולצין ודיקא נמי הכי קאי לפירושו דיקא נמי דמה דקתני חולצין לאו דוקא אלא דשרי נמי להתייבם כגון שנשא אחיו גיורת ומאי דנקיט חולצין אינו אלא משום איידי. ולא תימא דדוקא היא חולצין אך מדרבנן אבל מדאורייתא אינו בר יבום משום קושית הגמ' דלקמן משום אקרי כאן להקים לאחיו שם וליכא. להכי מייתי עובדא דיבמו את אשתו. ש"מ שמשום דהיתה לו שעת הכושר שייך גבייהו יבום נמי מדאורייתא ולא דנימא דשעת הכוש דקאמר ר"ע אינו פועל אלא לחליצה אלא אף ליבום פועל:

דף פט אמר רב חסדא לא עשה כלום וכו'. ובתר הכי ברש"י ד"ה בתרי מאני ציית פי' אבל מטמא על הטהור דתרווייהו בחד מאנא כי אמרת לי' תן זו והפרש אחרת אינו שומע לך ונותן את הטמאה לכהן. נשמע מזה עיקר הטעם דלא ציית מפני היזיקו שיתן ויחזור ויחן. ותימא לי הא הברייתא סתמא איירי שאך תרם ועדיין לא נתן ליד הכהן. וא"כ למה להו לרבנן לעקור תרומה דאורייתא בכדי יצוו עליו שיתשל על התרומה טמאה. וממילא בדין תורה תיהדר ההוא גרויא לטבלי' ולדידי' לא יהי' היזק. ובזה מה"ת דלא משמע. ולהכי ע"כ לומר דלא כמשמעות רש"י ז"ל אלא דכיון דזה במזיד הפריש טמאה אף בזה לא צאית. אלא דמיד שישמע שזו תרומה ואך ע"י שאלה היא דתיהדר לטיבלי' לא