בית מאיר ש"ס סא

ליה בסמוך וכו'. דבריהם אלו אין להם מובן אם לא ע"פ דבריהם נמי סוף עמוד זה ד"ה לקברו. ובמקום ר' חייא דאיתא שם בדבריהם צ"ל בר קפרא כמוגה כבר בש"ס חדשים עיין ודוק:

שם אי בשחיטה שחיטה בזר כשירה. ופירש"י ז"ל ואין בו משום זרות משמע הא משום שבת ודאי חייב. וצ"ע למה אחרי ששחיטה כשירה בזר וקרבן צבור הוא דדחי שבת לידחי נמי לגבי שחיטה אף בזר. וע"כ דזר כיון דלא אפשר לו לגמור העבודה דהיינו הזריקה מפני הזרות תו לא אשתרי שבת לגבי' אף לגבי השחיטה. וכן מוכח להדיא סנהדרין דף נ"א דאיתא שם הוא כיון דלא אשתרי שבת לגבה בעבודה. והרי השחיטה אף בנשים כשירה אלא ש"מ כנ"ל והטעם כנ"ל. ועיין י"ד הלכות מילה דרצו לומר מההוא טעמא דלא ימולו שנים בשבת. אלא דהרמ"א ז"ל משיג מדשרי לחד כהן לשחוט והאידך גומר. והיינו דוקא היכי דעכ"פ התחיל ובידו לגמור ולא באופן אחר. וא"כ ומינה אם יש מוהל שבקי בחיתוך ולא בפריעה ודאי דאסור לו להתחיל בחיתוך. והראי' הנ"ל מסנהדרין התעורר בה התורני מ"ו מרדכי שוחט דפה:

דף לח ע"ב רש"י ד"ה דיקא נמי וכו'. וטעמא לאו משום דשטר וכו'. ולענ"ד צ"ל וטעמא משום דלא הוי שטר העומד לגבות דלא ניתנה וכו'. ורצונו ליישב דהא מסקינן לב"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי. וא"כ למה מודה ב"ש דהם כולם בחזקת הבעל. ומתרץ דהכא דהיבם במקום הבעל שייך לא נתנה וכו'. ולכן לא הוי כגבוי. והוי היבם ודאי ויורשי' ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי לכן מודה וק"ל. ומה דנטר בפירושו עד הדיקא נמי ולא פירש מקודם על התירוץ דלא פליגי. דזה יש לומר דאך מתי' דלהכי לא מותיב אביי ממתניתין כי י"ל דלא פליגי למה דס"ד דלא אמרינן שטר העומד לגבות. אבל באמת למה דפסקינן דס"ל שטר וכו' אה"נ דפליגי. אבל עתה דאמר דיקא נמי להאמת דכן הוא הוצרך רש"י ז"ל לפירושו הברור:

דף לט תוס' ד"ה אע"ג דקשיא מתה. עיין כ"ח ע"ב רש"י ד"ה איהו ודאי פירש שהקרן שלה ממ"נ. הילכך אלימא חזקה דילה. לפי זה אין מובן כלל לדברי תוס' דמ"ש דיש קושי' לאביי טפי מלרבא. תירוץ זה גופא שייך לאביי כמו לרבא עיין ודוק. אבל הנלע"ד דהתוס' מפרשים הטעם דאיהו בחייה ודאי משום דהיא תחילה להקנין לזכות בנכסים וזכייתן מכח ההיא דיבא. וזה הוא ספק אם הוא זכה מכחה אם לאו. ולכן הוי איהו ודאי בחייה. וזה לא שייך כ"א בנכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם משא"כ בנכסים שנפלו תחתיו דבעל דמיד בשעת נפילה דלב"ש ידו עדיפא מידה זכה בהן הבעל. וכשמת ויד היבם כידם אף בחיי' לא הוי כלל איהי ודאי ושפיר לפי זה. עיין ודוק:

דף מו הסוגי' דמי לא טבל לנידתה ולקריו. ע"ש בהרי"ף כתב ואי קשיא לך ההוא דר' יוחנן דאמר גר צריך שלשה מ"ט משפט כתיב בי'. ל"ק הא דרב אסי ורב יהושע בן לוי דיעבד היא דלא פסלינן לברי' הואיל וטבל לשם קריו ואי לאו גיורא הוא לא הוי טבל לשם קריו. והא דר' יוחנן לכתחילה דלא נהיגין בי' מנהג גר ולא מנסבינן בת ישראל. ופירשו הה"מ והמהריב"ן בתשוב' וכן התשובת לחם רב שאלה מ"ד וכן הב"ח סי' רס"ה שפירושו על דרך פסק הר"מ שמפני שתמיד נוהגים לטבול זה לקריו וזו לנדתה זה הוא הוכחה שנתגיירו. אך לזה הקשה הלחם רב הנ"ל דא"כ למה תלה הרי"ף תירוץ קושייתו בין לכתחילה לדיעבד לימא דע"פ הוכחה באמת שרי אף לכתחילה והאיסורא איירי במי שידוע גירותו בינו לבין עצמו דזה אפילו בדיעבד אינו גר וכתב שבאמת הי' יכול לתרץ כן. אלא שמסברא דן הכי שלא מסתביר לו שע"ד הוכחה ישתרו לכתחילה. ואני אומר שלא מסברא בעלמא דן הכי שזה דוחק רק אלא ע"פ דין. כי נהי דיש הוכחה מכח מנהגם שעל פי שנתגיירו עבדי הכי. עכ"ז אין הכרח דנתגיירו כדין בפני ב"ד. דלמא טעו ונתגיירו בפני עצמם או בפני נשים. כההוא דאתא לקמי' דר' יהודא ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי אלא ע"פ הרוב רוב המתגיירים באים לפני ת"ח להתגייר והוא כדין עביד. ולכן איהו לכתחילה איך אפשר להתירו בבת ישראל הרי הוא בחזקת כותי. ואי משום הוכחה דנתגייר, דילמא הוא מהמיעוט שנתגיירו בפני עצמן סמוך מיעוטא לחזקה והוי לי' פלגא ופלגא ואסור. משא"כ הבנים שאינם מוחזקים באיסור שפיר אזלינן לגבייהו בתר רובא דנתגיירו ע"פ דין וק"ל:

דף נד ע"ב אלא מה לנדה ואשת אח שכן אין אוסרן מתירן ק"ק הא השתא לא אסיק אדעתי' מהקישא דר"י וא"כ נדה דכתיב באשת אח לגופי' אצטריך להעראה וא"כ הא בתר הכי חוקר דדילמא אשת אח מישתרי בגט היבם. ואלו כן הא יש לה נמי היתר בחיי אוסרן. ואך מנדה דמיותר הוא דידעינן דאין לה היתר ומה שייך למיעבד זה לפירכא:

בהרא"ש פ' הבא על יבמתו סוף הלכה ד' מסיק הלכה כר"י דבנשיקה פטור עד שיעראה ובפרק כיצד תוך הלכה ח' משיג על הלכות גדולות וכתב הא אפילו לענין חיוב מיתה סגי אם ראו עדים כדרך המנאפים. וקשיא לי בלי עיון בראשונים כלל איך אפשר להמיתו דלמא לא הי' רק נשיקה דפטור. אלא דא"כ אף לשמואל ליקשי לי' דילמא אף נשיקה לא הוי וצ"ע ואין הזמן מסכים כעת לעיין כראוי:

דף סה ע"ב סוף פרק הבא על יבמתו. רב יוסף אמר מהכא אני אל שדי כו'. תוס' ד"ה ולא קאמר פרו ורבו וכו' ההוא ברכה בעלמא. לפום רהיטא יש לתמוה תינח פסוק דאדם י"ל דרק לברכה נאמר. וכדאיתא ריש כתובות ברייתא דבר קפרא. אבל מה יענה רב יוסף לפסוק שני הנאמר לנח ואתם פרו ורבו דמוכח ודאי דלצווי נאמר דאלו לברכה כבר ברך אותם מקודם כדפי' רש"י ז"ל בחומש. ולהכי מקשה הגמ' סנהדרין נ"ט ע"ב מיני' ע"ש. ועיין במזרחי וצ"ע. כי אפילו להדרש שמביא רש"י ז"ל בחומש לומר לך וכו'. נשמע עכ"פ מיני' דאף האשה נצטווה שהרי בלשון הרבים הזהירם שהם כשופכי דמים אם לא יעסקו בפרי' ורבי'. ובאמת לולא פי' התוס' ז"ל. ויודע אני שאיני כדאי לסתור פירושם. הייתי אומר דרב יוסף הכי קאמר טעמי' דרבנן מדמצינן דפעם אחד נאמר ליעקב בלשון דנשמע מיניה דאיש מצווה ולא אשה. אף אנו מפרשים הפסוקים הקודמים. אף דלצווי נאמרים ובלשון הרבים מ"מ לא נצטווה כ"א אנשים ומה שנאמר לשון הרבים היינו אנשים דעלמא. אבל שוב ראיתי שהקושי' מעקרא ליתא דגבי נח דכל הפרשה מישתעי בלשון רבים לנח ובניו. פשיטא דנכון פרו ורבו. אף דלא נצטוו כ"א הזכרים משא"כ גבי אדם שלא כתיב כי אם זכר ונקבה ברא אותם ויברך אותם ויאמר להם פרו ורבו. שפיר הוצרכו לומר דלברכה נאמר ולא לצווי. ואין להקשות א"כ מה מייתי רבי יוסף ראי' מיעקב מדלא נאמר כי אם פרה. הלא אך עם יעקב דיבר. די"ל דהכי קאמר דהא ודאי פסוק דיעקב לא משמע לברכה כי אם לצווי וקשה למה לי הא כבר נצטווה נח ובניו אלא ודאי דלחדושי נאמר להורות דאיש מצווה ולא אשה וק"ל. אי נמי בדרך יותר פשוט דודאי לזרזו בהמצוה נאמר לו. מ"מ מדלא קאמר פרו ורבו. ר"ל דהי' לקב"ה לצוות ולזרז אשתו עמו ולומר לתרווייהו פרו ורבו ש"מ דנשים לא נצטוו. וזה ברור:

דף סו בת ישראל וכו'. פרש"י אע"פ שיש לה בנים והיא אוכלת. לא יאכלו עבדי צ"ב בתרומה וכן מבואר בגמ' בברייתא ואף דקיי"ל הדין עמה. ונימא מיד שמת הבעל הצ"ב דידה הוי. ע"כ היינו מפני שמ"מ היא מחוסר גוביינא וכיון שבאחריות היורשים קיימו חשיבי כדידהו לענין אכילת תרומה. וא"כ לפום רהיטא בלי עיון כל הצורך קשיא לי דברי התוס' דלעיל ד"ה עבדי צ"ב שמעיקרא תפסו בפשיטות דיציאת שן ועין ואכילת תרומה דין אחד להם. ולבסוף מסקי