בית מאיר ש"ס ס

כרבנן דשרי להלוקח בכל תשמישי חול זולת בד' דברים של בזיון. ובאלו החליטו דבקדושתייהו קאי. אבל האמת יורה דרכו שהרמב"ן הנ"ל ואף הרשב"א לשיטתייהו קאי. דהרמב"ן מכח קושייתו נתן לבהכ"נ אך דין תשמישי מצוה. ואף הרשב"א שהביאו בסתם כנראה שמסכים לתירוצו משא"כ הר"ן הרי חולק על תירוצו. וממילא ודאי בהכ"נ נמי תשמישי קדושה מקרי אלא דתשמישי ס"ת חמור מביהכ"נ. ולכן שפיר סובר הרא"ש בתשובה אף למה דמפרש דברי רבא על היתר הלוקח ולא קאי ודאי על ס"ת. מ"מ במה דאפשר דהיינו הדברים החמורים ודאי נמי קאי. דהא אידי ואידי בין ביהכ"נ ובין תכשיטי ס"ת תשמישי קדושה עכ"פ הם. ומעתה לענ"ד נמי מוכח מדברי הרמב"ם דלא כרמב"ן ורשב"א הנ"ל. שהרי בדין תפוחים כתב ואסור להוציאן לחולין אם לא וכו'. הרי שעכ"פ התיר למכור תשמישי קדושה להוציא לחולין אך בהדמים הוצרך לעלות. וזה נמי דעתו בביהכ"נ עכ"פ מוכח שהשווה דין תכשיטי ס"ת לביהכ"נ ולא לס"ת עצמו ולמדו מהמבואר במתני' דאפילו במכירת בני העיר לחוד הביהכ"נ יוצא לחולין והדמים צריכים עלוי. וזה נראה מסקנת הפוסקים. ובודאי מסתביר הכי דאף ביהכ"נ תשמישי קדושה מקרי:

. וא"כ שפיר נפשוט בעיין דהלוקח יוכל להוציא לחול המטפחת. אך מ"מ נראה לענ"ד לתשמיש בזיון מאוד דאפשר דליהוי דומיא דד' דברים של בזיון ביהכ"נ יש להחמיר אף ביחיד המוכר בשלו דהוי דומיא דזט"ה. דלמסקנת הש"ע אף זה שרי. מ"מ יש קצת להחמיר אבל בתשמיש חול הפשוט ודאי מותר. ואף שהרמב"ן הטיל תנאי בתפוחים דוקא בעלוי דמים. כבר פסקינן דבמכירת זט"ה וביחיד בשלו אין צריך ואפי' בתכשיטי מסכת יבמות דף י"ז ע"ב ואיצטריך וכו' מדהוה לי' למכתב רעים וכתיב אחים ש"מ לאפנוי' כתב רחמנא יחדיו. יש לתמוה לא לכתוב מופנה אלא רעים ולא יצטרך יחדיו. ועל כרחו לידחק על פי דברי מהרש"א דאי לא כתיב יחדיו הוי אמינא שהוא מופנה להכי איצטריך יחדיו. וכתב אחים ליופי המליצה מפני שבני בנים הני הם כבנים:

דף יח ע"ב תוס' ד"ה שומרת יבם אומר ר"י וכו'. אבל אם נשא כבר שהיא אשתו גמורה פקע לי' זיקה לגמרי ואין צריך להמתין מלבעול קשיא לי לפ"ז דף ק"ט ע"ב או דילמא משום דקסבר המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה אי בעל אין אי לא בעל לא. והרי כשבעל לשם קדושין והיא כבר מיוחד בביתו מכבר הא אין לך נשואה גמורה יותר מזו בחופה של היחוד והפרשה לו וקדושין דביאה. ומה צריך לומר דסבר המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה. ועיין בא"ע סי' נ"ה וצ"ע:

דף ל"ב תוס' ד"ה לא פקע ואע"ג וכו' כמו איילונית. דבריהם צריכים ביאור דהא אדרבא קיי"ל צרת איילונית שריא. אבל פי' דבריהם הכי ואע"ג דלא חייל. ר"ל ומההוא טעמא לתי' רבא דף י"ג מתירין ב"ש צרת ערוה היכי דנשא מת ואח"כ נשא חי לייבם הצרה כמבואר שם דאף למסקנא מוכרחים אנו לבא לסברת התינח דנשא מת ואח"כ נשא חי ע"ש ודוק. דלא כמשמעות הפשוט ברש"י ז"ל שם. ושם הקשו התוס' קושי' הגמ' דהכא א"כ תתייבם יבומי ומשני תי' הגמ' דהכא דמתלי תלוי וקאי. ומ"מ הצרה מותרת וע"כ דטעמייהו דב"ש דלא מסתביר להו לדרוש מלצרור לאסור הצרה כ"א במקום ב' איסורי ערוה אשת אח ואחות אשה. כגון שעשו שלוחי' וקידשו בבת אחת. הא במקום דנשא מת ואח"כ נשא חי דלא אתי איסור אחות אשה וחייל ומיתלא וקאי עד דלהכי לא תתייבם הערוה משום אשת אח לחוד הצרה שריא. ור"ש סתמא לא כב"ש סבר להכי כתבו תוס' דלדידי' לא ס"ל ההוא טעמא. אלא דאף דאין הערוה אסורה ס"ח. וכמבואר במ"א דבאמת בהרמב"ם אין מבואר האיסור כי אם בס"ת ובהתפוחים הנ"ל כבר מבואר בב"י דאיירי במכירת בני העיר בלא זט"ה. ודברי הריב"ש הנ"ל אינם מוכרחים ודו"ק:

שוב ראיתי שאף דברי הרא"ש בתשובה אפשר לפרשם על דרכו שבפסקיו. דהא שם לא נשאל אם לעשות מבה"מ הד' דברים של בזיון כי אם דבר הרשות להשכירו. וזה יש ללמדו ודאי מבהכ"נ אלא כיון שלא רצו להעלות הדמים בדבר שבקדושה כ"א לדבר הרשות לזה הוצרך ללמוד מדברי רבא ושפיר פשוט דאכולהו קאי. והיינו ממש דבריו שבפסקיו ומ"מ שפיר יש ללמוד מדברי הרא"ש אלו. דמסתמא כל הדברים החמורים שוים לביהב"נ בכל דינים כיון דתרווייהו תשמישי קדושה מקרי וכהרמב"ם. ודלא כהרמב"ן ורשב"א הנ"ל. ודוק מאוד:

מה שהחלטתי לעיל דלהרמב"ם ורא"ש ביהכ"נ דין תשמישי קדושה יש לה דלא כהרמב"ן. ראיתי שוב כי זה ע"כ אינו דהא לא מצינן שיהא שברי בהכ"נ צריכים גניזה. וזה יש לדחות משום דעצים חזו להסקה ואבנים חזו לבנין וק"ל. אבל מדאיתא דף ל"ב הלוחות והבימות אין בהן קדושה. ואיתא בהראב"ד בשם הירושלמי דאין בהן קדושת תשמישי קדושה אבל יש להם קדושת בהכ"נ. עכ"פ משמע דביהכ"נ לאו תשמישי קדושה מקרי וא"כ ודאי צ"ע למעשה בתשמישי ס"ת להורות נגד פשטות הרמב"ן ורשב"א. וכל הדברים הנ"ל לא כתבתי להורותם כ"א למשמרת. ובלי נדר עדיין לא יצאתי ידי חובתי ואשים עיוני על סוגיא זו עוד. להתייבם כי אם משום אשת אח לחוד. מ"מ אף הצרה אסורה כמו איילונית לרב אסי דהוי סבר דאף צרה אסורה אף דהיא גופא אינה אסירה כ"א משום איסור אשת אח לחוד וה"ה הכא. ומה דאנן קיי"ל צרת איילונית שריא ואפילו צרת בתו שם מטעם אחר הוא דשרינן. כמבואר ברש"י בשם ה"ג דלא אסרה התורה צרה כ"א היכי דהיא בלא ערוה היתה שריא. משא"כ איילונית דבלא ערוה נמי אסורה משא"כ הכא דאלו זו לא היתה אחות אשה הלא היתה מתיבמת. אף דשוב רק מחמת איסור אשת אח לחוד הוא דאינה מתיבמת. מ"מ הצרה כיוצא בה כמו איילונית לרב אסי ודוק. ולפי המובן לי מדברי התוס' דהכא. דשם דף י"ג אף להמסקנא מוכרחים לבא לסברת התינח היכי דנשא מת ואח"כ נשא חי. ודברי רש"י דלשם באמת קשים לי להולמן. וצ"ע נמי מה יענה ב"ש לאם באו האיסורים בבת אחת כגון ע"י קדושי שע"י שלוחים וכי באופן זה נימא דמודו דאסורה הצרה וצ"ע:

דף ל"ג ע"א בתוס' ד"ה בר קפרא. ואור"י דבודאי איסור בת אחת עדיף. אלא דסבר בר קפרא דדוקא באיסור בת אחת דהכא כגון אחות אשה הוא דעדיף וטומאה ושבת ונבילה דלא חיילה בבת אחת היינו הטעם דהותרה בהדי ההוא דלא הותרה. ר"ל הנה שלשה איסורי דחיילי בבת אחת וברגע זו הותרה האחת והאחת לא הותרה אז נדחה ההותרה מפני הלא הותרה. ולחי' ר"י הזה באמת למה דס"ד דבר קפרא לר"י בבת אחת אינו מחייב תרתי היינו באלו ג' אבל מודה באיסור אחות אשה ואשת אח דמחייב תרתי. ואין צורך תו למה שכתבו תחילת הדבור וההוא דקתני וכו' היינו לקוברו אלא בפשוט מחייב ר"י תרתי אף לבר קפרא באיסור בת אחת דלא הותרה והוא הפשוט וברור בכוונת התוס' דלא כמהרש"א שלא עמד על כוונתם. ואף אני סמכתי עליו וכתבתי בצד המהרש"א דברי חריפות וכולו הבל ואין צורך:

שם ע"ב תוס' ד"ה ואיסור כולל אתניין וכו':

ולהכי פשיט