בית מאיר ש"ס נט

החדשה צריך להיות ביום דוקא. ואמת הדבר שאף בלישנא דר' יוסי אני נבוך מאוד מה שנקיט בלשונו החדשה ערבית. דמשמע בערב ממש ולא ביום דוקא וא"כ מהראוי הי' הגירסא פה ודלא כר' יוסי. וכן משמע קצת מפי' המשניות להרמב"ם שכתב סתם לאתויי סידור וסינוק ולא מסיק וכר' יוסי. אבל לענ"ד זה א"א להעלות בדעת ר' יוסי שהרי מקרא מלא דבר הכתוב ביום השבת יערכנו. אע"כ ערבית לאו דוקא וצ"ע. תו הגיד לי למדן א' מו' משה ש"ג. שאפשר לפרש על דרך זה. דהא מה דאשמעינן מתני' דכשר כל היום היינו לאפוקי דלא נימא זריזין מקדימין למצות. וזה שייך דוקא בדר' יוסי. לאפוקי לרבנן כיון שהמצוה הוא תמיד שלא יהא השלחן בלא לחם. א"כ קשיא פשיטא. דמה"ת יהא זריזות מצוה במה שממהר הסילוק והסידור יחד. דהא מה שמתקן בהזריזות הנחת הסידור החדשה אינו תיקון כלל. דכמו כן ממהר הסילוק ישינה. ומה נפקא מיני'. משא"כ לר"י ניחא וזה ג"כ דברים נכונים. אלא דיש להקשות עליהם. דהא מ"מ ציונו הבורא ית' ביום שבת לסלק ולסדר ולאפוקי שלא להניח הישינה עד אחר שבת. וא"כ מה"ת לא יהא ה"א להיות זריז במצוה למהר ולסלק ולסדר בכל מה דאפשר כיון דזה מצותו. לכן לענ"ד מחוורתא כדכתיבנא. ושוב ראיתי דאפשר נמי בפשוט דלרבנן כיון שהסידור עם הסילוק מחויבים להיות תכופים הרי הסידור ע"כ קודם ההקטר. וכיון דההקטר מחויב להיות ביום ובזמן שאחר הסידור ממילא אין שעה להסידור כל היום שהרי מוכרח להיות נשאר מהיום שיעור הקטרת הבזיכין. משא"כ לר' יוסי אפשר באמת יוכל להיות ההקטר בין הסילוק להסידור. ושפיר משמיענו שכשר כל היום. גם אפשר דלרבנן אין חידוש כל כך דלימא בגינו זה הכלל. דמ"ש משאר עבודות. משא"כ לר' יוסי אתא לאשמעינן דאפילו סילק שחרית יש זמן הסידור כל היום:

דף כ"ו ע"א רש"י ד"ה לא שנו דאין מורידין וכו'. דומיא דספרים והלה מנהיג ספרים בהווייתן. איכא למידק בדברים אלו. דהא ממתני' דלקמן כ"ז ע"ב מוכח דאפילו במכר כל דהוא רשאי הלוקח לעשות בה תשמיש חול חוץ מד' דברים. וה"ה לרש"י זריעה להחכמים דקי"ל כוותי'. והכי מוכח מדברי רש"י ז"ל ע"ב ממה שפי' מימרא דרבא חליפי וזביני שרי דאיירי ע"כ במכר כל דהוא דאלו של ז"ט לא חלה הקדושה על המעות. ואעפ"כ כתב והוא יצא מן הקדושה להשתמש בו ש"מ כנ"ל. וא"כ הא אכתי לא הוי דומיא דס"ת. ויותר הי' לרש"י ז"ל לבאר דהדין במכר כל דהוא אין רשאי הלוקח לעשות בו תשמיש מגונה. ומשום דבחשיבותו עומד ביד הלוקח ממתני' דלקמן הנ"ל [ואולם כשלמדתי השיעור במרוצה ולפום רהיטא אומר אולי יש ליישבו על ידי הנאמר דף כ"ז אמר רבא לא שנו אלא שלא התנו אבל וכו'. דאפשר יש לחלק במכירין ז"ט בין התנו בהדיא למכר סתם וצ"ע. וכעת אין עמדי] וצריכנא לדחוק מדרש"י ז"ל רצה לבאר דהלא שנו על ב' דינים קאי על המעות ועל הב"ה. כדמוכח מעובדא דרבינא הוצרך למידק ממתני' קמא דבמכר כל דהו עדיין הב"ה בחשיבתו במקצת עכ"פ. דהיינו לתשמיש מגונה. ודייק לי' מדומיא דס"ת עכ"פ לענין זה של תשמיש מגונה דלא. כדי שהלא שנו עלי' נמי קאי דבמכר זט"ה הופקע הקדושה מכל וכל ודו"ק:

ונשאלתי מטפחת ס"ת הנמכרת מה שיהא מותר ללוקח להורידו מקדושתו ולעשות בו כל חפצו. והנה אי שרי המוכר לעשות בדמים מה שרוצה. כבר איתא פלוגתא בש"ע י"ד סי' רפ"ב סעיף י"ח בתשמישי ס"ת יחיד בשלו אי שרי או אסור ולא הכריע. אלא שבמ"א סי' קנ"ג ס"ק כ"ג פי' היש מי שאוסר רק על ס"ת ולא על תכשיטין. ולענ"ד דברי המהרי"ק שבב"י סי' רנ"ט מורין לאיסור ע"ש ודו"ק אלא שדברי המהרי"ק אלו לפום רהיטא תמוהים לי דבשלמא בשלשלאות כסף המוזכר שם סתמא איירי בתכשיטי ס"ת דתשמישי קדושה הוא. אבל מה שכתוב שם נמי בפשוט לאיסור לולא המנהג בנרות כסף. דאילו ודאי אך דין בית הכנסת להם. ובזה לא מצינו שום חולק ביחיד בשלו דלא יהא דינו כז' טובי העיר. אלא שבדמי' כבר נהגו למכור ולעשות בדמים מה שרוצה. וכמבואר במ"א הנ"ל ע"פ דברי הגה"ה הנ"ל. אך בנידון שאלה דידן ראיתי בהטור י"ד סי' הנ"ל. כתב זה לשונו. ולפ"ז התפוחי' יוכל בעלים למוכרן והלוקח מה שירצה לעשות בהן. וזה נובע לו מדדימה הרא"ש יחיד לז' טובי העיר ובז' טובי העיר פוסק כשיטת הר"ש ורמב"ם דאפי' למשטח בי' פירא תוך הב"ה שרי ואפי' הד' דברים שמן הסתם אסור הלוקח לעשות בו. וא"כ למ"ד דה"ה בתכשיטי ס"ת היכולת בזה בז' טובי העיר וביחיד בשלו. אבל לענ"ד מהא לא ארי'. דהרי בהרא"ש אינו מבאר דין זה כ"א בביהכ"נ. דהרי גרס למשתי בהו שיכרא דהיינו בעד כל הדמים. אלא שלמד דין דלוקח בהכ"נ מז' טובי העיר מדין זריעה דרבינא ופי' דכולה מתני' ר"ל מה דתנן לקמן האיסור ד' דברים סתמא לא איירי כ"א בשלא מכרו זט"ה. באופן שלא יהא סתירה ממתני' לעובדא דרבינא. וא"כ בשלמא ההיתר תשמיש בהדמים שפיר למד הרא"ש ז"ל אפילו בס"ת. ופי' דרבא מה דאמר ל"ש אכל הנהו דמתני' קאי ואפילו על ס"ת. אבל היתר הלוקח לעשות מה שירצה. הא לא מפיק לי' אלא מעובדא דרבינא. וזה לא נאמר כ"א בבהכ"נ. ומנ"ל בתכשיטי ס"ת דהיינו תשמישי קדושה. דאין לומר דהרא"ש ז"ל למד פי' דברי רבא דאמר ל"ש אתרווייהו היתר הלוקח לעשות מה שרוצה. והיתר המוכר בדמים. וכדמשמע מפי' רש"י ז"ל הנ"ל. ומדפי' אכולהו מתני' קאי. ממילא אף היתר הלוקח על הכל קאי ואפי' על תשמישי קדושה. זה אי אפשר לענ"ד. דהא אי קאי על היתר הלוקח. הלא ודאי לא קאי על ס"ת דודאי בקדושתה קאי. וא"כ מנ"ל ללמוד היתר דמים למוכר אפילו בס"ת. כיון דעל ס"ת לא קאי כלל א"ו כנ"ל. וא"כ הדרי הקושי' לדוכתה. הן אמת שמצאתי בתשובת הרא"ש ריש כלל ה' בדין אם הצבור יכולין לעשות בה"מ לבית דירה ופשט שם להיתר מהא דרבא דאמר אפילו למשתי בי' שכרא ש"ד. וכנראה דשם פי' ע"פ גירסת הספרים ולמשטח בי' פירא וקאי על הביהכ"נ ביד הלוקח. וגם שם תחלה פשט דאין לחלק בין בית המדרש לביהכ"נ כולי האי. וכנראה אז מדעתו דדברי רבא לפי' זה לא קאי כ"א אבהכ"נ. אלא דתו כתב ועוד דמילתא דרבא קאי אכולהו מתני' ואפילו על הדברים החמורים מבהכ"נ. ונמצא לדבריו שבתשובה של ועוד שפיר נשמעין דברי הטור בתפוחים דביחיד בשלו הלוקח מה שירצה יעשה. אבל לענ"ד כיון דלפי' זה דקאי על היתר הלוקח ע"כ לאו אכל מה דתני במתני' קאי דהא ס"ת יוכיח ואם כפי' רש"י ז"ל ממש קשיא מה שהקשיתי ראשית הדברים על פי' רש"י ז"ל ע"ש ודו"ק] וא"כ מנ"ל דעל דברים החמורים קאי. וזה נמי נראה לענ"ד היש אוסרין שהביא הש"ע י"ד בסי' רפ"ב על דמי תכשיטי ס"ת. דהם הם הריב"ש דכיון דפליג על הרא"ש. ופי' דברי רבא רק בביהכ"נ ולא בס"ת כמבואר שם. ממילא יש ללמוד מדעתו דלאו אכולהו מתני' קאי. וא"כ תו אין לנו היתר תשמיש דמים אפילו בזט"ה בדברים החמורים מבהכ"נ וה"ה ליחיד בשלו. ודלא כמ"א שהבאתי לעיל שהעמיד היש אוסרין רק על ס"ת וק"ל. ובדברי הרמב"ן והר"ן מבואר להדיא לאיסור שכתב שם זה לשונו וכל תשמישי קדושה נמי אע"פ שבכ"מ שהם בקדושתן הן עומדין הרי שנקט זה למושכל ראשון דתשמישי קרושה אסור להלוקח לשנות. וכן הרשב"א ד"ה ע"ב מתני' אין מוכרין. כתב שם השגה על פי' בטל המאור זה לשונו. ואינו מחוור דהא ספרים ומטפחת ותיבה שבקדושתן הן עומדין. ואפ"ה קתני ספרים לא יקחו מטפחת וכו' הרי דנמי החליט שבקדושתן הן עומדין ואף שהרמב"ן ורשב"א לא דיברו במכירת זט"ה במעמד אנשי העיר. מ"מ הא חזינן בדעתייהו דלא ילפי תשמישי ס"ת מביהכ"נ. דהא בביהכ"נ אפילו במכירת אנשי העיר פסקינן