בית מאיר ש"ס נז

להיות מתחלל כמו שהובאה פה בגמ'. או דבדמאי איירי. ודוק כי צ"ע. והפ"י האריך בקדושין. וכעת אין עמדי לעיין כל הצורך:

דף נ"ג ע"ב רש"י ד"ה בין קודש לחול כשקידש היום להודיע שחשיכה ויש מעתה חיוב סקילה במלאכה. נראה מפי' רש"י ז"ל שהי' התקיעה אחרונה סמוך לחשיכה ממש. וכמו שכתב שמאז חייב סקילה. וזה תמוה דבהדיא מבואר בפ' ב"מ דלר"י הנשיא בין לפי' רש"י ותוס' הי' התקיעה רביעית להדליק את הנר. והכי מבואר בהתוספתא שברביעית דהיינו ג' האחרונות היו מדליקין וכבר מבואר דספק חשיכה דהיינו כל ב"ה שהוא שיעור גדול קידם חשיכה כמבואר בפוסקים אין מדליקין את הנרות. וש"מ מזה דהג' אחרונות מבע"י הי' קודם ביה"ש. וכן מבואר במרדכי פ' הנ"ל ע"ש ודוק במה שהביאו התלמידים ראי' לאיסור שבות בקבלה מבע"י מתוס' זו. ואפילו לר' נתן דס"ל דשלישית להדליק את הנר מ"מ הא לא הי' שיהיו בין הג' לרביעית דהיינו ג' האחרונות כ"א כדי צליית דג קטן שהוא בלי ספק הרבה מעט משיעור בין השמשות. וש"מ נמי מיני' דהתקיעות האחרונות לאו סמוך לחשיכה הוא. כ"א לכל הפחות סמוך לב"ה. וצ"ע גדול ליישב. ונראה לענ"ד לדחוק ולומר דמה שכתב להודיע שחשיכה אין ר"ל חשיכה ממש דפשיטא זה כ"ע רואים. אלא ר"ל שחשיכה ספק חשיכה דהיינו ב"ה. ומה שכתב ויש מעתה חיוב סקילה. אין ר"ל עונש סקילה ממש. אלא חיוב ר"ל ספק חיוב סקילה. נמצא עכ"פ למדין מדבריו שס"ל שסיום תקיעה האחרונה הי' ממש מחובר להתחלת ב"ה עכ"פ. וא"כ אפשר לדחות ראיות התלמידים שבמרדכי הנ"ל. דדוקא בקבלה לספק חשיכה הוא דמהני אפילו לשבותים. דאל"ה הקבלה ל"ל תיפוק לי' דבמלאכה דאורייתא ממילא אסור. משא"כ במקבל מבע"י י"ל דלא מהני כ"א למלאכה גמורה ולא לשבותים. ומ"מ נראה לענ"ד ראיה ברורה לשיטת רש"י עכ"פ שסובר כשיטת התלמידים. מקושי' הגמ' פרק תפלת השחר שמביא הח"צ עצמו סי' י"א. ומה שדחה וכתב תשובתך בצדה. זה אינו לפי' רש"י פרק במה מדליקין שפי' במתני' שהיא דלא כהלכתא. אלא כרבנן דס"ל כל שהוא משום שבות גזרו עליו ביה"ש. ש"מ דלא ס"ל סברת הרמב"ם דרבי לא התיר שבות כי אם במקום מצוה או דוחק. [וכן מבואר בב"י סי' רס"א] וברור לדעתו דקבלה מבע"י גרע מספק חשיכה ואפי' שבותים אסורים. וא"כ מה"ת לן לעשות פלוגתא בין הפוסקים. ומה דתמה שם הח"צ. האיך יהא עשה בעלמא חמור מספק סקילה. לענ"ד לא תמי' קיימת היא. דודאי חמור ודאי דאורייתא מספק. ואפילו מספק סקילה. ומה שדחה שם ראיות התלמידים דהטמנה שאני. נהי דאפשר דחייתו כהוגן:

מ"מ עכ"פ ראיית המתירין שם נמי אזלה לה ואינה. דהא מן התוספתא עכ"פ מוכח דהמתני' דקתני וטומנין איירי ביחיד ששוכן במקום שאין תוקעין. ממילא תו מה דתנן במתני' איירי בכה"ג. אבל במקום שתוקעין ומקבלים עלי' שבת אף שבותים כולם בכלל ובזה נמי אזלה לה ראייתו לדעת הרמב"ם. מדסתם פ' כ"ד ופ"ד ע"ש. כי זה שמעתיק הדינים הנאמרים במתני'. וכמו שהמתני' מתפרשה כן דיניו מתפרשים. לכן לענ"ד אין כדאי לסמוך עליו שם בקולא זו. כ"א כפסק הש"ע ס"ס רס"א. ומ"מ עיין בחידושי שבת דף ל"ד. במה שכתבתי שם בקיצור נמרץ. משם נראה ומוכח שפיר שדין זה של קבלת שבת מבע"י לשבותים. במחלוקת שנוי'. דלהרמב"ם מוכח כדעת הח"צ והט"ז. דהוי דינו ממש כב"ה שלא גזרו עליו משום שבות. ולדעת רש"י ז"ל מוכח איפכא כנ"ל. ודוק מאד. ושוב ראיתי עוד שפי' רש"י ז"ל הנ"ל עדיין צ"ע גדול. דהאיך אפשר שהתקיעה האחרונה היתה סמוך לב"ה ממש. הא אמר ר"י בר חנינא שם פ' ב"מ שמעתי שאם בא להדליק מדליק הא בגמר התקיעה הי' עכ"פ ב"ה דהיינו ספק חיוב סקילה ומשנה שלימה שנינו שם ספק חשיכה אין מדליקין. וע"כ לא פליגי רבנן עלי' כ"א משום א"כ נתת כו'. אבל בזמן התקיעה מודו לי'. ולר"י בר חנינא מוכח דגמר התקיעה היתה מבע"י. וצ"ע:

מסכת תענית דף י"ג תוס' ד"ה וכן. נשאלתי לפרש דבריהם. והנראה לענ"ד דקשיא להו על פירש"י ז"ל. חדא מדוע הקשה על רפרם הא כבר הביא רב אידי הוכחה ממתני' כוותי' דתענית מותר בצונן וליקשי לי' מתני'. ותו דמנ"ל להקשות דילמא רפרם ברחיצת פניו ידיו ורגליו איירי. ותו דלפי' רש"י אין ת"ש זה עולה בסגנון אחד עם ת"ש דבתר הכי דקאי על איסור אבל בצונן. ותו דנראה מפירושיהם וגם מפירש"י דלא הי' להם הגירסא בגמ' כ"א לא אשארא ומה שנדפס כעת לא לעולם בחמין. כנראה שניתוסף על פי פי' רש"י ז"ל דפי' הכי. ולכן ביארו קושי' הגמ' על דרך ממ"נ מאי לאו אכולהי. ובמאי עסקינן אי לימא בחמין ובחמין הוא דשוים הם בצונן הם חלוקים. ורפרם ברחיצת כל גופו איירי זה אינו מדר' ששת. וש"מ דהברייתא בצונן איירי. וא"כ ע"כ איירי רק רפרם ברחיצת פניו וכו' דאל"ה קשיא עליו מתענית. וא"כ עכ"פ קשיא עליו מאיסור אבל בצונן אפילו פניו. דהא בברייתא מוכח דאף אבל שרי ומשני לא אשארא לעולם רפרם איסר באבל אפילו פניו בצונן. ומה דקתני וכן קאי אשארא ולא על היתר צונן. וכל זה לפום ריהטא. כי עדיין צ"ע בפוסקים:

שם אמר רפרם אר"ח כל שהוא כו'. לימא מסייע לי' וכו' וקשה הא מהאי ברייתא מוכח דאף ביה"כ בצונן אסור. ואיהו הא מקפיד דוקא היכי דמשום אבל הוא דאסיר. וצ"ל דאינו מקפיד אלא כדפרשי' היכי דגוף התענית משום אבל. לאפוקי יו"כ דגוף התענית גזירת מלך. ואף דהרחיצה דרבנן. מ"מ אפשר דשם אסרו משום ענוי ואף צונן בכלל לאפוקי היכי דגוף התענית דרבנן מסתברא לו דלא גזרו אלא משום תענוג. לאפוקי צונן דתענוג עכ"פ לא הוי. ואפשר דסמך עצמו בזה על המתני' דדייקא כוותי'. כדאמר רב אידי אף אנן נמי תנינא. ואולם יותר נח לדעת הסוברים כל ה' ענויים דאורייתא. ועיין בב"י תמצא שכן דעת הר"ן וב"י:

דף כ"ז אמר רב יהודא אמר שמואל כהנים ולוים וישראלים מעכבין את הקרבן במתניתא תנא וכו' וכלי שיר מעכבין. במאי קמפלגי מר סבר עיקר שירה בפה. הנה הפשוט נראה ממה שהבנתי מן הרמב"ם פ"ג ופ"י מהנ' כלי מקדש שמשמיט מימרא דרב יהודא היינו מפני שסובר שהמתני' שמשמיט ישראלים מעכבין. חולקים בפשוט וסוברים שהמעמדות אינם אלא תיקון לכתחילה ונא לעכובא. ובכלי שיר פסק כמסקנא דסוגי' דסוכה ועירכין שעיקר שירה בפה ואין בכלי שיר משום עכובא. אמנם דברי התוס' ד"ה מר סבר שכתבו דלמ"ד עיקר שירה בפה אפילו פסולים אפי' ממזרים כשרים, לומר שירה דלא הוי אלא בפה. ומלבד שא"י מה בעו בזה אף גם דבריהם תמוה שהרי אפילו ישראלים כשרים וכהנים פסולים לשירות הלוים. ואיך יכשרו פסולים. ועיין בהרמב"ם הנ"ל מבואר הכי להדיא. וכדנמי מבואר בפ' החליל ובעירכין דלמ"ד עיקר שירה בכלי מה שהעבדים פסולים בו איני כלל מטעם שהוא כלי שרת. אלא כדמקשה נמי התם דאפילו ישראלים כשרים פסולים בו אלא לוים בעו כמו דלמ"ד עיקר שירה בפה דנמי דוקא לוים בעו. ונוסף לזה עיין במהרש"א שרוצה לבאר שהתוס' בעו בדבריהם לתרץ מה דהשמיט המתניתא עכובא דישראלים. וכתב דלהכי למ"ד עיקר