בית מאיר ש"ס נו

אלא דממון גבוה הוא לכ"ע וסתרו בזה דברי' בקדושין נ"ג ע"ב סוף ד"ה איהו לא ניחא ליה דמסקי וי"ל דאע"ג דלר"י ממון הדיוט הוא אפילו בגבולין מ"מ קאמר ר"ת דלאו עיסה היא להתחייב בחלה הואיל ואינה ראויה שם לאכול. וכן מסקו בכורות דף ט' ע"ב ד"ה ותנן וכתבו לאו משום דחשוב ממון גבוה לכ"ע בגבולין אלא משום דלא קרינן ביה עריסותיכם כיון דאסור באכילה הרי משום דאסור שם באכילה קודם פדיון לא מקרי עריסותיכם וה"ה לא מקרי לכם לכ"ע ומה א"ב הוי מצי למימר. ואולי יש ליישב דבל"ז הקשה המהרש"א על תי' התוס' דא"כ מה מקשה הסוגיא () הא שם הטעם משום דכתותי מיכתת. ותירוצו אין לו מובן בלשון הסוגיא דלמה מאריך להקשות הרי מסיקה תחת תבשילו הא אף אלו לא היה ראוי להסיקו אכתי היה קשה למה נ"מ אינו מצריך היתר אכילה הואיל דבטבל לשיטת התוס' פיסולו מדהוא של שותפין. אבל לענ"ד אפשר דהתוס' אחרי שהכריחו דלהאמת פיסול ערלה ותרומה טמאה הוא משום כתותי מוכרחים באמת לבא לדברי רשב"א () והנכון כו' וקס"ד דהכי קאמר וכו' ואקשינן מתרומה ואוקמינן דה"ק מ"ס לפי שאין בה היתר אכילה כלומר שאין לו בה הנאה לעולם אלא שעומדת לשריפה וכתותי מיכתת וכו' ע"ש היטב. ולפ"ז הנהו דברים הנאמרים בהיתר אכילה דכ"ע לא פליגי אין פירושם דמפני שאין בם היתר אכילה כ"ע לא פליגי דלא מקרי לכם אלא ל"פ משום דכתותי ומן הידוע דמאן דלא בעי דין ממון גבי אתרוג () של מ"ש בירושלים לר"מ ע"כ דסובר לגבי חלה. שאני משום דכתיב עריסותיכם תרי זימנא בכדי שלא יקשה עליו הברייתא דמייתי הסוגיא בלימא מסייע וג"כ י"ל נמי אליביה דאף מ"ש בגבולין למסקנת תוס' בקדושין ובכורות דלר"י הוא ממון הדיוט והיתר אכילה ליתא גבי' כדמוכח פ' החלק מ"מ כשר הוא כשר לאתרוג ואינו דומה לחלה דאמר ר"ח דלכ"ע פטורה משום דס"ל שאני חלה דכתיב עריסותיכם תרי זימנא ממעטינן בין בגבולין לכ"ע משום דאין בו היתר אכילה לחוד ובין בירושלים לר"מ משום דאין בו דין ממון לחוד משא"כ לאידך מ"ד דמדמה אתרוג () וממעט מלכם כמו מעריסותיכם ב' זימני אף מה דלית גביה דין ממון לחוד ה"ה דממעט בגבולין לכ"ע ואף לר"י משום שאין בו היתר אכילה לחוד ושפיר הוי מצי למימר נמי מ"ש בגבולין וי"ל מ"ש בירושלים ומ"ש בגבולין נמי ואז היה נפקותא דפלוגתא לכ"ע דהיינו לר"מ בירושלים ולר"י בגבולין וא"כ שפיר נמי המשך התוס' לתירוצם ודוק. ודע דמלבד כ"ז מוכרחים דבריי הנ"ל יותר לשיטת הרשב"א דסובר לפי המסקנא גבי ערלה ות"ט לא שייך כלל למעט מטעם לכם אף כי לית ביה לא דין ממון ולא היתר אכילה ויותר קשיא עליו משיטת התוס' קדושין הנ"ל שמסיק הרשב"א עצמו שם בחידושיו כוותייהו דבהחלק אך מטעם שאין במ"ש היתר אכילה הוא דממועט מעריסותיכם ואף דממון דידיה הוא לקדש אשה. וקשה עליו יותר כנ"ל וע"כ נמי לומר שאני חלה דכתיב עריסותיכם ב' זימני ומ"מ עדיין צ"ע (). וניחא נמי לפירושי מה דקשה מאוד לפי' מהרש"ל מה זה דקאמרו תוס' דהוי מצי למימר א"ב הא אדרבה קשה למ"ד דין ממין לא בעינן והמתני' אתי' אף כר"מ א"כ למה דייק () מ"ש בירושלים הא אף בגבולין אם נטל יצא ולכתחילה ודאי אף בגבולין דלא משום הטעם שבגמ'. משא"כ לפירושי ניחא דמתני' נקטה בירושלים משום ר"מ משא"כ בגבולין דאליביה נא הוי לא היתר אכילה ולא דין ממון ובודאי ממועט מלכם ודוק. ומה שפירשתי התוס' על דרך הרשב"א י"ל שהקס"ד לא נחית לטעם דכתותי וסבר דמ"ד לפי שאין בו היתר אכילה היינו מטעם לכם משא"כ המתרץ שקאמר אלא בהיתר אכילה וכו' היינו מטעם כתותי וכדפי'. הרשב"א ודוק בהרשב"א כי זה המכוון בפירושו אף שהלשון קצת מגומגם. ואל יקשה לך פירושי בלשון התוס' דממון גבוה הוא כי עיין במהרש"א שהוציא מלשון רש"י שהוא לאו דוקא () היתר אכילה:

שם אלא כי אתמר אסיפא איתמר ל"ש אלא במקום א' אבל בשנים וג' מקומות ה"ל כמנומר ופסול הכ"מ פה אצל הרמב"ם הניח בצ"ע לשון זה. והקשה למה לי דקתני בג' השתא בב' פסול בג' מבעיא ויש לתרץ ולומר ע"פ דברי התוס' דף ב' ע"ב ד"ה עד מ' ונ' שכתבו התם דהיכי דבעי לאשמועינן היתרא ואפילו טובא נקיט בלשונו כלשון הזה ועיין מ"ל. והנה פה לפום רהיטא אינו צודק דברים אלו דדוקא בהוראת היתר שייך ולא בהוראת איסור דהא טובא יותר נשמע מכ"ש דב' דפסול. אבל הנראה להביא ראיה מזה לשיטת הראב"ד ורא"ש שהובא סי' תרמ"ח סעיף י' שהמציאו קול מסברתם דבב' וג' נמי אינו פסול אלא כשמחזיקו רוב שטח האתרוג ומשום דלא מסתביר כלל דב' או ג' טפין קטנים העומדים סמוכים יטלו הידור האתרוג וא"כ מבואר דזה הים כוונת רבינו הגדול ומנו רב דב' וג' מקומות דפסול היינו דוקא בשמחזיקים רוב האתרוג וא"כ אלו לא אמר אלא ב' ואנחנו בק"ו היינו לומדים דג' נמי פסול נהי דמסברתינו היינו יודעים כוונתו דב' וג' ר"ל בשעומדים בשטח רוב אתרוג אבל בשהיה ד' אפשר היינו שופטים בדעתינו דאפילו בשעומדים בשטח המיעוט נמי פסול לכך נקיט בלשונו ב' וג' לישנא דמשתמע אפילו טובא דדין אחד לטובא עם ב' וג' וכמו דב' וג' ודאי כוונתו בשמחזיקים מקום הרוב דאל"ה לא מסתבר כלל ליפסול ה"ה טובא נמי דוקא בשמחזיקים הרוב אבל במיעוט כשר ודוק כי לענ"ד יישוב נכון הוא:

דף מ' ע"ב תוס' ד"ה על חיין אין מתחללין. בא"ד ותימא דבריש הזהב וי"ל דהכא איירי ע"מ להעלותן ולאוכלן בירושלים. ולפום רהיטא דבריו תמוהין דהא שם נמי איירי הפלוגתא באם רוצה לפרוט סלע כדי להקל משאו להוליך לירושלים. אבל ביאור דבריהם מבואר בדבריהם קדושין נ"ה ע"ב ד"ה אין לוקחין שכתבו שם ולא נהירא דהא דבעינן כסף צירה היינו דוקא דרך חילול כגון לקנות דבר שאינו אוכל שאז צריך לחזור ולמכור. אבל במקח להוליך בהמה. ולאוכלה בירושלים שרי ולא בעינן כסף צורה. וכן צ"ל פי' דבריהם הכא דדוקא בהזהב דהוי על פירות שאינם ראויים לאכילה שייך טעמא דרש"י התם משום דכתיב וצרת אבל הכא במידי דאכילה שרי לולא בחיין משום גזירה דשמא יגדל אבל באמת שיטת התוס' התם והכא צריך לי עיון שהרי במס' מעשר שני פ"א משנה ה' איתא הלוקח פירות שוגג יחזרו דמיה למקומם מזיד יעלו ויאכלו במקום. ולשון זה ודאי מתפרש בפי' שראוים לאכילה ואעפ"כ משמע ברור דוקא דיעבד כדדייק לישנא מזיד שמורה שעשה שלא כהוגן לכתחילה ואם לדברי תוס' אפילו לכתחילה שרי כיון דלא שייך הטעם של גזירה שמא יגדל כו' משא"כ לשיטת רש"י הכל נכון דודאי היכי דלא שייך הגזירה דעדרי' בדיעבד במזיד מתחלל. אך היכי דשייך הגזירה אף בדיעבד אין מתחלל וההוא מתני' דמ"ש דהלוקח בהמה במזיד תעלה ותאכל וגם הברייתא שהובאה במס' קדושין אף דר"י קתני עלה. מ"מ בזה הכל כר"מ אתיא דלא גזר בזכרים ואיירי בבהמה זכר אבל שחוטין דהוי דומיא דפירי לכתחילה לא אך בדיעבד מתחלל ואפילו לר"מ לכתחילה לא כדאיתא בהזהב טבעא אפירי לא ומשום דפי' רש"י דכתיב וצרת ובודאי מבעיא לן למימר דוצרת לא נאמר לעכובא והכי מבואר בהרמב"ם ז"ל פ"ד מה' מ"ש הלכה ו' שהעתיק המשנה בפי' כמבואר שהבאתי לעיל להלכה בכ"מ שם והשמיט המשנה השנית דהלוקח בהמה וגם הברייתא עם דברי ר' יהודה שהובאה בקדושין והיינו משום שדחה הכל מהלכה בעבור הרבנן שבמס' סוכה דמשום גזירה אפילו בזכרים בדיעבד אין מתחלל ואמת שהתוס' ז"ל הוכרחו לבא לפירושם על פי התוספתא שמצאו בדברי ר"מ דאף לכתחילה מחללין היכי דלא שייך הגזירה דעדרים אבל לענ"ד אין זה מספיק נגד המשנה דמ"ש שהבאתי לעיל דלשיטתם לא ידענא לפרשה מדוע לכתחילה לא והתוספתא שהביאו אולי טעות הוא וצריך